אמנות תשפד

במשך השנה וחצי האחרונות אני מתנדבת בעמותת “קו לחיים”, עמותה של ילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים. במהלך ההתנדבות שלי למדתי להסתכל על החניכים בעיניים ולתוך הלב.

עם צבעי הפסטל, בהם בחרתי לעבוד,אני מצליחה להביע “חיים”  בציור, וכך להצליח להמחיש את האהבה שמחממת לי את הלב בכל פעם שאני מסתכלת על הדיוקנאות שאני מציירת.

בעבודה שלי אני רוצה להראות את התהליך הקשה שעברתי. זהו תהליך של חיפוש עצמי. 

עברתי הרבה כדי ללמוד  להשתחרר  מדעות של אחרים ולהשאיר אותם מאחורה, כדי להחליט בעצמי ולא לתת לאחרים להחליט בשבילי. 

בני אדם יכולים להגיע להבנה עצמית מה טוב ונכון להם ומה עדיף לסנן. הם יכולים להרוויח הרבה מההבנה הזו, שנראית  לי אחד הדברים הכי חשובים בעולם

זה מצער אותי, כשאתם קוראים לי חברה שלכם, ויש בי עוד הרבה עומק שלא חשפתי בפניכם. והאם כשסוף סוף אשמיע את קולי תקשיבו לי, או תתרחקו? כמו שקורה ללויתן blue 52. כשהוא משמיע את קולו, הלויתנים סביבו מתרחקים, בגלל קולו המשונה.

אין כמו התחושה הזו, כשמשתתקים ונותנים לך לדבר. מקשיבים למה שיש לך לומר, כי באמת רוצים לשמוע מה שיש לך לומר. הבמה שלך. הכוח אצלך, זה משהו שתמיד רציתי ואהבתי.

אדרה לוי

התמונות שאתם רואים הן הצצה לעולם אחר, הן פיסה ביקום אחר שקיים רק בראש שלי.

אל לכם לפחד מזומבים, שלדים ורוחות, (גם לא מרכבות מהלכות!) שנודדים בעולם הזה, כיוון שאתם, בהיותכם צופים בפיסות המצוירות, פולשים לעולמם. פשוט תהנו מהסיור הנותן הצצה ליקום שלעולם לא באמת תחוו (כנראה).

להתראות ובהצלחה, הרפתקנים יקרים, וזכרו: תמיד איחזו ושמרו על עורכם…

טיילו בבטחה!

יש יופי במראות שעולים לנו בדמיון, ואני נותנת להם מקום.

אני מטיילת במרחבי הדמיון שלי, שולפת דימויים ומציירת אותם על הקנווס.

אני לא מתכננת ולא בוחרת, אני מאפשרת לדמיון להתבטא בציורים שלי, בלי להפריע.

כל הזמן אני מציירת ומכסה, מציירת ומכסה, שכבה על שכבה, עד שזה מרגיש לי שלם.

אני מזמינה את הקהל לנסות לדמיין ולחשוב דרך הציורים שלי, להפליג בעולם הדמויות והיצרתיות ולתת למחשבות שלהם לעוף גבוה.

יש אנשים מופנמים, כאלו ש”מתים” מבפנים כשקשה להם, אבל כלפי חוץ הם בסדר גמור. ויש מוחצנים, כאלו שיבטאו את הפנימיות שלהם ואת הקושי שהם חווים.

היצירה שלי מבטאת את ההתמודדות של המופנמים, כשאין קשר בין הפנים לחוץ, כשיש הדחקה.

בחרתי להשתמש בפרחים כמוטיב, כי הפרח הוא בעל מבנה עטוף, מתגונן, שיוצר דבר יפה ופלאי, סביב הפנימיות שלו, באופן טבעי.

בחמש שניות

שנותרו לחיות

עולם מלא

עמוק בתוך הלב

מחשבות נסתרות

עולם מלא

לחפש סיבות

ולשאול שאלות

לחכות לתשובות

לזכור ולשכוח

לעזוב, לחזור

לאבד ולשמור

לשחרר חבלים

מעגל נסגר

לפני שהלילה נגמר

והיום עולה

עולם מלא

ישנה בימים, בלילות

ושומרת סודות

עולם מלא

בשבת וחול

לקדש את הכול

ולדעת מאין

כדי להמשיך קדימה

עמוק בחזה

זיכרון עולה

יש סיבה שחיינו

בעולם הזה

אור בוקע דרך דגם שנשאר מהיצירות של נעמה ז”ל, הדודה  שלי.

“חלק מהזמן היו בי החלטות ברורות, 

שאני מתחילה לשמוח להרפות מכל מה שכבר לא. 

בחלון קטן מולי בוהה בעיר הישנה,

כשאהבתי לאהוב היא אהבה אותי בחזרה.” (עידן עמדי, חלק מהזמן)

כתושבת לוד, עיר מעורבת. בתקופת “שומר החומות”. 

המתמקדתי במראה העיר מלמעלה  בגגות הבתים. הגגות העשויים מנייר שרוף,  תחילת הפרעות.

וכן ביקורת  לחוסר התפקוד המשטרתי שהיה בזמן המבצע, ולאבסורד שבמשמר אזרחי, האנשים שלובשים את הווסט הצהוב “המגן” הם דווקא החלשים שבאוכלוסייה. 

בעקבות שריפה שפרצה בביתי  התעסקתי בחורבן הבית הכללי ובניסיון לבנות מחדש.

בסדרת העבודות ניתן לראות את הסיפור הפרטי והכללי גם יחד: החורבן-השרידים-התחלת הבנייה, התיקון.

התעסקתי ברגשותיי סביב השריפה והקושי להתמודד עם החורבן.

יחד עם התקווה, ההתעקשות להמשיך לבנות ולא לוותר.

…אפילו כשהכל נראה  נמוג בערפל

וכשאת מרגישה שאין לך שום סיבה להתפלל

בסוף אדם משיג את כל מה שלשמו היה עמל

כי לא הכל עובר, בסוף תאמרי הלל

-אפרת רזאל-

אנו 8 אחים, 5 מהם נשואים ויש לי אחיינים. גודלה של המשפחה הוא החוזק שלה. אך יחד עם חוזק יכולים להיות קשיים ביניהם מציאת המקום והקול הייחודי של כל אחד מבני המשפחה. האווירה המשפחתית לתוכה גדלתי, היא חלק משמעותי ממי שאני ולכן בחרתי לעסוק בכך בפרויקט הגמר שלי. כל חלק במשפחה ייצגתי בדרך אחרת החל מרישום, דימוי הפרחים החוזר, שולחן שבת על כל שלביו וכלה בכובנה המייצגת את יהדות תימן.

בחרתי לעסוק בדמותו של סבי אברהם ז”ל אביו של אמי, אותו לא היכרתי. שמעתי עליו סיפורים רבים מבני המשפחה שגרמו לי לרצות להכיר יותר את דמותו. אני מרגישה שכל סיפור עליו השלים לי עוד חלק ב”פאזל” שנקרא סבא. ולכן העבודה המרכזית מורכבת מציורים של איברי הפנים שלו דרכם הצופה ”מרכיב” לבד את דמותו.

חרדה חברתית זה לא רק ביישנות, אלא לחיות במצב של פחד מתמשך.

זו הרגשה שכולם מסתכלים עליך, שכולם שופטים אותך, זה לחשוב בצורה אובססיבית על מה אנשים חושבים עליך או על כל דבר שיוצא לך מהפה, כל תזוזה. כמו בצילום רנטגן, שסורק אותך עד העצמות מלמעלה עד למטה. רציתי להעביר תחושה זו אל הצופה ובחרתי להתמקד בעיניים- איתן מסתכלים על אנשים, רואים אותם, שופטים, מבחינים ומפענחים.

קיפוד זהו בעל חיים שברגע שהוא מרגיש איום מהסביבה החיצונית הוא עוטף את עצמו בקוצים במטרת הרחקת הסביבה והגנה. גם בחרדה החברתית עימה אני מתמודדת, הנטייה שלי לברוח תמיד הייתה כדי להתרחק מהסביבה ולהרחיק אותה ממני.

הפסל נבנה מאיברי הגוף שלי בעזרת מסקינטייפ וגבס, ומצופה ב”קוצים” חדים (משולשים מקרטונים) שמבחינתי מבטאים את אותו מנגנון של הקיפוד- את ההרחקה שלי מהסביבה ואת ה”איום”.

בפסל יש חלקים חשופים המראים שיש בי מעבר לחרדה החברתית.

השירים המנגינות והפיוטים עוברים מדור לדור אצלנו במשפחה.

שיר ערש בפולנית שעובר בין הדורות מסבתא רבא שלי ועד אלי.  שיר על זוג חתולים כמוטיב המקשר בין הדורות, והחוט צמר שעובר רקום בשמיכה שלי.

על הקיטל של סבא רבא שלי  שהיה החזן הראשי רקמתי את המילים  ‘ידיד נפש’. על החולצה הלבנה של אבא שלי ‘עובר ניגון מדור לדור’ ועל הטי שירט שלי של משפחת ספוקו כתוב ‘שתלתם ניגונים’.

מוזיקה ואומנות הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

בחרתי לשלב בין שני התחומים, שהם האהבה הכי גדולה שלי, ודרכם ידעתי שאני אוכל להביע את המסר בצורה הכי טובה שיש.

בחרתי בשירים של להקת “הפיל הכחול”, שיש להם משמעות ומתחברים לי לחיים האישיים שלי, ונתתי להם פרשנות שונה ומיוחדת עם טכניקות מסוימות בציור.

כל עבודה מבוססת על שיר, שמאחוריו עומד סיפור.

עולם שלם שתוכנן בתוך הראש שלי ועכשיו הוא כאן לפניכם.

נושא העבודה שלי הוא הגשמת יעדים וחלומות בחיים שלי.

בחרתי בנושא זה כי אני חושבת שזה חלק מאוד משמעותי בחיים ללמוד להקשיב לרצונות ולחלומות ולנקוט צעדים כדי להגשים אותם.

במשך תהליך העבודה ביררתי מהם הרצונות והשאיפות והיעדים שלי.

ציור תמיד היהעבורי דבר מהנה, שיטה לשחרר רעיונות יצירתיים מהמערכת. אבל יש לו חשיבות נוספת, גדולה
ועיקרית- ציור בשבילי הוא דרך להתמודד עם הרגשות שלי, לבטא ולשחרר אותם כשאף מילה לא מתאימה
לחוויה הפיזית שלי, ולמצוא את האיזון בין כולן: מילת מפתח חשובה בעבודה הזאת, מכיוון שבעיניי איזון הוא המצב האידיאלי לחיות דרכו בכל היבט של החיים, וההיבט הרגשי בפרט.

overthinking (noun)  the action of thinking  about something too much, in a way that is not useful : 

-Cambridge Dictionary-

בעבודתי בחרתי לעסוק בחשיבת יתר (overthinking) וברצון להגיע לשקט מכך. חשיבת יתר, מתאפיינת במעגל בלתי נגמר של מחשבות ודאגות, העבודה מייצגת את הרצון להניח למחשבות ולמעגלים הבלתי נגמרים ולהגיע לשקט מחשבתי. הסדר והנקיון והצבעוניות הלבנה המלווים את העבודה מסמלים עבורי את השקט המיוחל לו אני רוצה להגיע. 

העבודה שלי עוסקת בנושא חוסר ביטחון וביטחון עצמי.

רציתי לתת לצופה חוויה עמוקה של התמודדות עם נושא זה אז יצרתי מיצג הממחיש את ההתמודדות הזו.

עבדתי בטכניקת פיסול בחומרים שונים.

בעבודתי ניסיתי להעביר את תחושותיי בעניין הגמגום שלי.

יצרתי מגאפון גדול שמבטא את הצורך להגיד את דבריי בקול גדול, ללא הגבלה, באופן שתשמע התבטאותי בעוצמה ובחוזקה, כפי שהייתי רוצה.

על גבי המגאפון יצרתי חוטי ברזל בצורת גדר, שמביעים את המחסום שקיים אצלי. אותיות תקועות מנסות לפרוץ את המחסום , לצאת ולהגיע לכדי משפט שלם, ברור, הנשמע בחוזקה מהמגאפון.

העבודה גרמה לי לצאת מאיזור הנוחות שלי ולחשוף את הנקודה הרגישה והכי פנימית שקיימת בי.

לב פועם
מרגע הלידה
מזמן עבודה
לכל אדם בפנים,
בית מלאכה קטן
מנורה ולב
וכלים שהוא עומל לבנות,
כלים שלפעמים נשברים
או שצריכים שיגדילו אותם כפי הדרישה.
כל אדם
מסיר את קליפות הלב,
לפעמים בכוח
לפעמים בעדינות אין קץ
מפסל לו
מדייק
מלאכת לב.

בחרתי בנושא אישי, עבודת הנפש, הדיוק האישי של כל אחד, בבית מלאכה הפרטי שלו, להסיר קליפות ולהרגיש פנימה.
העבודה משלבת שימוש בטכניקות שונות כמו פיסול, יציקה, גריעה, עבודה בצבעי מים, וגם כתיבה מקורית שלי.

יוצרת לעצמי נוף של חיים
שאפשר לנשום לרווחה
כי הגעתי לנחלה
יוצרת לי יצירה
שבוחרת לחיות בה
שוב ושוב
וכל יום מחדש
ואוהבת לבחור
ואוהבת לאהוב
כי בחרתי לחיות
ומעצבת לי נוף חיים מושלם
ולא כי אין בו פגם
אלא כי הוא יודע שהוא שלם
וכל מרכיביו הופכים אותו לעצמו
ויש בו עוצמה
עוצמה שבשקט
והוא נותן נוכחות
ואומר
אני שלם
אני שליו
אני אוהב
אם כך מי אני שאסרב
לפרוח בתוך מסגרת של נוף
שבחרתי לצייר לי
שבחרתי לגדול בה
להיתעצב בתוכה
אם היא שלווה כל כך
גם לי יש מקום לאהבה.

בעבודה בחרתי לעסוק בארץ ישראל ונופיה
בחרתי בזה בגלל החיבור שלי לארץ והאהבה לחיות ולטייל בה.
כילדה שגדלה בארץ לא הבנתי את המהות והגודל של החיבור לארץ ואת הצורך של עם ישראל לחיות בארץ ישראל
לאורך התהליך ובתקופה האחרונה הצורך לעסוק בנושא לטייל ולהכיר את הארץ התעצם בי והבשילה בי ההבנה של החשיבות הגדולה של החיבור של עם ישראל לארצו
בחרתי לצייר ציורים של נופים שונים בארץ ישראל, בצבעי אקרילק ציבעוניים על עץ טבעי.

האמנות שלי מתבטאת במגוון סגנונות וטכניקות המבטאות את עןלמי הפנימי.

בפרוייקט בחרתי להתמקד בעולמי החיצוני הלא חושפני

המבטא את התהליך שלי עם האמנות במהלך מספר שנים

ולכן בחרתי דווקא להתעסק בדיוקנאות , נוף וטבע דומם.

האמנות היא מקום המפלט שלי והיא אחת מהדרכים שלי להתבטאות.

הריון ולידה פשוט נס גלוי ,מאוד מעניין אותי ללמוד לחקור ולשהות שעות במחיצת תינוקות ,תינוקות -המפגש איתם ממלאים אותי בשמחה עצומה , פשוט עולם ומלואו.

כוחה של התמדה ,ביצירותי ניתן לראות את ההתמודדות שלי בקשיים שהחיים מזמנים לנו ובעזרת כח רצון והתמדה ניתן לראות הצלחות ,קטנות וגדולות .

ציור נוף ישראלי אשר לפניו מוצב פסל גבס של הברך שלי.
הברך מסתירה את הנוף ומפריעה להסתכל. יש לי קרע ברצועה הצולבת בברך ואני לא יכולה לטייל בנופים בארץ. הברך חוסמת אותי ומזכירה לי את המוגבלות שלי. כך אני רוצה להפריע לצופה להתבונן בציור הנוף היפיפה ולתת לו הצצה לעולם שלי.
פסל הברך נראית שלמה ורגילה, היא בצבע נטרלי,טקסטורה חלקה אך כשמסתכלים פנימה רואים את הסדקים.

ביצירה מוצגת שכבות המרכיבות את האישיות שלי. את עצמי. כל שכבה היא עוד רובד. כשמתרחקים רואים את התמונה המלאה והעמוקה שלי.  לכל שכבה יש משמעות גם באופן היצירה. חלקן מופשטות יותר וחלקן יותר פיגורטיביות.
השכבה האחרונה מורכבת משברים של דיוקן עצמי צבעוני ופיגורטיבי שלי אך לא שלם.

עבודותיי נוצרו בהשראת שיריו של נתן זך

בתק’ האחרונה שהיציבות בעם ישראל מתערערת עקב הפיגועים וההפגנות

החלטתי לתת כוח לעצמי ולאחרים על ידי העיסוק בתקווה

נתן זך בשיריו מדבר על נתינה

ועל ציפור שניה שתגיע ותפצה על זו שעפה

פיסלתי גם ידי תינוק רך בשנים שנתמך בידי אימו

ההמשכיות, ההתחדשות, הנתינה והילודה הם התקווה שלנו לעתיד טוב יותר

בעבודותיי עסקתי במחוזות נפשי.

כשאני מביטה בעייני סבא שלי אני יודעת את האמת, סבא מהווה מגדלור עבורי בעיתות של חוסר אונים ובילבול.

גם לגבי היעוד שלי- אני מרגישה ביטחון וגעגוע למימוש הקמת משפחה

הברית בין החתן והכלה תחת החופה מסמלים עבורי מימוש ויציבות

גל המחאות בעם שהביא עימו קריאות קיצוניות, איומים על הממשלה, פיגועים של מחבלים- הובילו אותי לעסוק בקריאה לאחדות, על אף המחלוקת אסור לעזוב ידיים, כוחינו באחדותינו!

ברגע שיש מחלוקות יש שבר בעם וקרע שהולך ומתעמק, יש סכנה!

בימים אלה צריך לזכור שגם עם דעותינו שונות ורחוקות אחת מהשניה- כולנו יהודים ובתוך תוכינו אנחנו מחוברים

הנושא שלי הוא אשלייה חברתית- הנושא בעצם מנסה להכנס לתוך ליבם של אותם אנשים שמבחוץ נראים שמחים אבל מבפנים הם שבורים, עצובים, קשה להם, בחרתי לקרוא לנושא אשלייה חברתית כי אותו אדם מייצר אשלייה על חבריו בכך שהוא נראה שמח מבחוץ אבל זה לא מה שהוא מרגיש מבפנים.

הנושא שבחרתי לעסוק בו הוא ההתמודדות שלי עם כדור הרטלין. הרטלין ליווה אותי לאורך כל שנות התיכון שלי. השימוש ברטלין היה מלא עליות ומורדות. היה חשוב לי בפרויקט להציג את המורכבות שהייתה לי עם הרטלין, ולהראות שאמנם זה פותר בעיה אחת אך עלול לייצר בעיה אחרת. הבחירה בנושא זה הייתה משום שזה היה נקודה מאוד רגישה אצלי, תהליך מורכב שעברתי איתו, והתמודדות יום יומיות לא פשוטה.

בעבודתי בחרתי בנושא שפיות. מה זה שפוי? והאם לא להתאים לרציונל החברתי הופך אותך ללא שפוי?
בחרתי נושא זה מתוך חוויה אישית שעברתי כלפני 3 שנים, בו הייתי במקום טיפולי במצב גופני ונפשי רדוד במשך כשנה, שם הכרתי ושמעתי סיפורים של נערים שלא היו מתאימים לחברה, ולכן החברה שברה אותם וערערה את שפיותם, מטרתי בפרויקט היא לשקף ולגרום לצופה להרגיש את אי הנוחות של להיות שונה, של להיות “מחוץ למסגרת החברתית”.

האופנה כל הזמן משתנה ,בצורה מסחררת , האהבה שלי לתחום התפירה והעיצוב אופנה מתבטאת ביצירותיי, ניסיון ליצור את השקיפויות של הבד ,סקיצות לא גמורות המבטאות את הקצב המהיר שבה האופנה תשתנה , חיבור בין אופנה מודרנית לאופנה מתקופות מוקדמות ,עולם שלם של יצירה.

סבתא רבא הייתה החוט המקשר במשפחה.
בשבילי היא הייתה מנהיגת המשפחה, מקור להתפתחות ולמידה, ודמות להערצה.
כשהיא נפטרה הייתי צעירה. חוויתי חוסר ודאות, לא ידעתי מה להרגיש, לחשוב ולעשות.

סבתא שלי הייתה אמנית וכשיצרנו ביחד זו היתה חוויה משמעותי עבורי.
ההתבוננותבעיניה החומות, המגע בידיה העדינות שלימד אותי מה נכון לעשות.

רציתי לזכור אותה ואת מה שהיה לנו. דרך היצירה אני מנציחה
אותה ומשמרת את הקשר שלי איתה, קשור חזק, לתמיד.

“אני נוסע אפוא פעם בשבוע באוטובוס לעיר הגדולה, ואם איני קורא עיתון או מנמנם, אני מתבונן בנופים המתחלפים וגם בנופים סביבי, המתחלפים פחות. ..

יש הנרדמים מיד, וקשה לי לתהות על קנקנם, אך יש הקוראים ספר או עיתון ומאפשרים לדמיוני לטוות להם, כמובן בלי ידיעתם, סיפור חיים שלם.”.

השתקפויות הם בעצמם מעומעמות ולא בהכרח תמונה מדוייקת של מה שנמצא במציאות. ההתמקדות ברגע ההשתקפות, איפה שהמציאות הקונקרטית מיטשטשת, פותחת אפשרויות של סקרנות ודמיון.

תלתלים זה אופי- ככה תמיד אומרים.

אולי כי תלתלים יוצרים תחושה של שמחת חיים, קלילות וזרימה.
השיער המתולתל אומר: הנה, אני כאן, לא יתעלמו ממני. יש משהו בתלתלים שקופץ לעין ומושך את תשומת הלב. משהו שנראה כל יום שונה. הטיפול בתלתלים לפעמים מעצבן, מציק ודורש התייחסות מיוחדת.
אבל זה גם אופי.
ואולי לא צריך להיות מתולתלת בשביל זה, רק להסתכל ולגלות שזה פשוט מעלה חיוך.

אֶסְקֶפִּיזְם (בעברית: בּוֹרְחָנוּת) היא הסחת דעת נפשית, באמצעים שונים, במטרה “לברוח” ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית. (ויקיפדיה)

כמעט לכל אחד יש מקום אליו הוא בורח מהתמודדויות בחייו, ושם הוא חי את הפנטזיה.

אצלי זה הספרים. הם האסקפיזם שלי.

בכריכת הספר ציירתי את המקום ממנו אני בורחת, ובתוך את אותו מקום הופך לפנטזיה ולחלומות על איך שהייתי רוצה שהוא יראה .

הספרים והאסקפיזם, נותנים לנו את האופציה לחיות לזמן קצר בתוך הפנטזיות ש

לנו.

הזית בשבילי הוא פרי מנחם ומוכר שקשור בקשר הדוק עם ארץ ישראל.

בעבודה בחרתי להציג זית בודד בתור פסל חשוב העומד בפני עצמו, כמו פרוטומה על עמוד תצוגה. הרעיון הוא להציג דבר פשוט ויומיומי בתור דבר מוערך וחשוב שראוי להתמקד בו, לשים לב ליופי, למורכבות שבו.

הזית שפיסלתי הוא שילוב של טבע ושל יצירה אנושית. הוא בריאה טבעית, ובצורה שבה בחרתי להציג אותו, הוא עבר עיבוד תעשייתי של שימור וגילעון.

יהי שלום בעולמך

הרגע הזה יגיע, על אף שקשה לראותו

העול אכן כבד וקשה מנשוא לפעמים

אך אל תדאגי

העול יביא אותך למרחקים

מרחקים אדירים בגודלם

הוא יעיף אותך קדימה

ותזכי עוד לרגעי שלווה

יהי שלום

בעולמך

מה שמתחשק לי זה לישון

פשוט לשקוע פשוט לשכוח

כלום לא לשמוע ולא לתמוה…

מה שמתחשק לי זה לישון

ולא לכמוה אל שכמוה

ולא לגעת ולא לדעת

ויסתנן אלי רק מה ששווה

לא הכל יכול לעבור דרך החושך

לא רוצה חומר לא רוצה רוח

אין לי סבלנות

רק לישון, לישון עכשיו רק לישון

…

מה שמתחשק לי זה לישון

שינה טוטלית זה כל כך בא לי…

פשוט נשבר לי הסוס נגמר לי

להתעורר אולי עם בוא האביב

ואולי

למצוא את עצמי כמו איזה פרח

מאיר אריאל

בחרתי להכין אהיל מקרמה המדמה עבורי את שושלת הדורות, כאשר החיבור בין הקומות מראה את הקשרים המשפחתיים.

הקומה הראשונה מסמלת את סבתא רבא שלי, שאני קרויה על שמה- רבקה, אשר עלתה לארץ לאחר שמשפחתה נספתה בשואה, והקומה הרביעית מסמלת אותי, התכונות והכישרונות שקיבלתי ואת ההמשכיות.

משני צדי האהיל שזורים זה בזה חוטים בצבע תכלת שממשיכים לכל אורכו. הם מסמלים את מקור החיבור לקב”ה ואת “פתיל התכלת” שעובר מדור לדור. 

Fashion changes but style endures- Coco Chanel

ביצירה שלי בחרתי לעסוק במודל והגדרת היופי החולף במטרה להעביר מסר של אהבה עצמית-

אני לא אתן לעצמי להיות מושפעת ממה שנחשב יפה כי היופי הוא דבר משתנה וזמני ולאורך ההיסטוריה היה משתנה לפי התקופה. לכן עלי לחפש את היופי הפנימי ומתוך זה להביע את עצמי החוצה

הנושא שבחרתי הוא חיבורים בין העבר להווה. ביצירה הזו אני רוצה להביא לידי ביטוי את הקשר עם סבתא שלי ברבדים שונים, את מה שהיא בחרה להעביר במסורת מדור לדור אליי, נכדתה.

המוטיב המרכזי ביצירה היא הרקמה, שמבטאת פה את הקשר ברקמה האנושית הגדולה שכולנו חיים בה. למרות שסבתא כבר איננה, משהו ממנה נשאר איתנו וממשיך לרקום את דרכו בעולם

בית בשבילי הוא הרבה דברים-

אישיים יותר ואישיים פחות.

רציתי להתמקד במשהו טיפה יותר חיצוני שלא יהיה מדי חושפני

לכן בחרתי להתמקד בטבע שמקיף אותי ובתוכו עוד דברים.

הטבע שמייחד אותי ואת מקום ביתי,

הטבע שעיצב את אישיותי ותרם לי רבות, טבע שיש לו את הניגון המיוחד שלו והניגון המיוחד שלי בתוכו.

שמלת כלה שהיא גם שמלת הריון, מרשתות לולים, גדר תיל וחוטי ברזל.

אלו חומרים פוצעים ומכבידים. למרות החסרונות לחומרים הללו יש יתרונות – הם חזקים יותר מבדים רגילים מה שיכול לתת תחושה של הגנה. הקונטרסט הזה עניין אותי.

אישה יכולה “ללבוש את השמלה” מתוך בחירה ולשאת בשמחה ובגאווה באורח החיים הזה אך באותה מידה השמלה יכולה “להתלבש” עלייה בכוח ולפצוע אותה. הוספתי הינומה מבד לבן ומנצנץ אך קרועה בקצוות שלה.

עסקתי ברגשות והקשר שלהם לגוף ואיך הם באים לידי ביטוי בגוף על ידי המוח והלב, יצאתי לצלם אנשים שאני לא מכירה ולבקש מהם לעשות פרצופים שמביעים רגש מסוים, אותם ציירתי.

את הרגשות אנחנו יכולים להחצין גם אם אנחנו לא מרגישים כך וזה מה שבקשתי מהאנשים להראות רגש בלי באמת לדעת איך הם מרגישים.

העבודה מביטה באופן ביקורתי במונדיאל האחרון שהיה “חגיגה” ענקית אך במהלך הבניה נפגעו זכויותיהם הבסיסיים של העובדים הזרים, לרובם נלקחו הדרכונים. 6,500 עובדים מתו כתוצאה מעבודות פרך ומחסור בתנאי מחייה בסיסיים. מותר לציין שעבדות זו לא נעשתה בחשאי, שאר אומות העולם היו מודעות לכך, אך לא נקטו באמצעיים כדי לעצור זאת

“עבדות גביע” קרטון, בטון וחוט ברזל

“ההשפעה (מאלומה)” 

“הערצה עיוורת (מסי והגביע)”

“תמיכת הקהל (אוהדים)” 

כל אדם מורכב מהרבה סיפורים וחוויות, ציירתי תמונה שמורכבת מהרבה תמונות.

בתמונה הגדולה אמי, אחי ואני. ועל הבגד של כל אחד מאתנו ציירתי זכרונות ותמונות מאפיינות. 

חפשתי תמונות אותנטיות ולא מבוימות, כדי שאלו באמת יהיו חוויות ולא סתם תמונות. 

בנוסף הסתמכתי על סיפורים וזכרונות שספרו לי במהלך החיים.

דברים שתפסו אותנו והשפיעו עלינו

את הציורים הקטנים – ציירתי בשמן שחור לבן שיראו כמו זכרון שצף

מרחוק צבעונית ומקרוב פחות פסטורלית, משיחות חדות של צבע

אני מאמין בחשיבות החלומות ובהשקפת עולם שמקנה לנו את החשיבות האמיתית בחיים. חלומי להיות רופא שיניים עומד במרכז הקיומי שלי, אך למען האמת, כרגע אני לא מוכן לשקף את החלום הזה במציאות. במקום להתפרע ולהתעצבן מהמציאות שאינה מתאימה לרצונותי, אני בחרתי להתמקד בתחום האמנות ולחיות את חלומי דרך היצירה האמנותית.

יש לי זיכרון ילדות, אני בים עם אבא משחקים בחול.
מה מתוך זה אני זוכרת בגלל שיש תמונה ומה מתוך זה הוא זיכרון פנימי?
תפקידם של זיכרונות הוא לא להישאר בעבר אלא להדהד בהווה.
וכל פעם שנזכרים התמונה נראית קצת אחרת.
ובכל גיל יש לה זווית חדשה,צבעים קצת אחריו ובעיקר חוויה שמותאמת לזמן העכשווי שבו אנחנו נזכרים בעבר.
זיכרון לא מספר בהכרח את מה שהיה אלא בעיקר את מה שאני חווה ומרגישה עכשיו כשאני נזכרת.

ילדים הם תמימים ואומרים את אשר על ליבם. כשהם מתבגרים, הם לומדים להתאים את עצמם לציפיות החברה ולדכא את האותנטיות שלהם.

כשאנו מתבגרים, המסכות שלנו מתחלפות מביטוי של יצירתיות לכלי הסתרה.

עבודת הגמר שלי באה לסמל את השינוי הזה באמצעות מסכה בעלת שתי פנים.

כשהיא נלבשת על ידי ילדים המסכה מייצגת תמימות ושובבות, אך כשנלבשת על ידי מבוגרים אותה מסכה הופכת למחסום שאומנם מגן עלינו משיפוטיות, אך מפריד אותנו מקשר המכיל פגיעות.

עבודתי מדגימה  את הפער בין הרושם הראשוני החיצוני שנוצר אצלינו, כשאנו מביטים באדם מולנו לעומת העולם הפנימי והעשיר שיש במוחו של כל אדם המלא ניגודים, מחשבות ורגשות.

בעולם פנימי זה ישנם ניגודים ופיתולים רבים ואף אדם לא יכול להבין את מלוא עוצמת הרגשות והמחשבות של אדם אחר. עם זאת, לעיתים דרך הפנים, אנו מקבלים הצצה אל מחשבותיו של האדם. הצצה זו אמנם חלקית בלבד, אך מהווה כצוהר לנבכי נפשו של האדם.

רוב  האנשים  חיים  תוך  הסתרת  הפנימיות  שלהם. חלקם  מסתתרים מאחרים  וחלקם  מסתתרים  מעצמם.

בעבודתי בחרתי להראות את שני סוגי ההסתתרות. את ההסתתרות מפני אחרים יצרתי באמצעות שכבות צבע עבות מעל הפנים.

את האופן בה ההסתרה פוגעת באדם, אני מראה באמצעות פלסטלינה . אמנם מכסה את מה שמתחת, אך פוגעת פנימה באדם.

סופה של הסתרה והדחקה של הפנימיות הוא התפרצות החוצה.

מאז שאני צעירה אני שקועה בתוך עולמות שניסיתי לצייר. תמיד שומעת מוזיקה כשאני מציירת. החלטתי לצייר הכל מהראש, חששות רעיונות דברים שמעניינים אותי מתוך השירים שהקשבתי להם כשציירתי. אם תשאלו את חברותיי הן יגידו: “נטע? היא תמיד עם אוזניות” אוזניות מרגיעות אותי משמחות אותי מעציבות אותי איתם אני מרגישה את רגשותיי.

בחרתי בסקצ’בוק בגלל שכל עבודה היא משהו שהרגשתי באותו רגע, בספונטניות. 

בשבילי לשים אוזניות ולשמוע מוזיקה זו נחמה. מקום בטוח שאפשר לברוח אליו מהמציאות בלבישת אוזניות אשר מייצרות הגנה.

לשמוע מוזיקה בזמן שאני משרבטת במחברת שלי זו ההרפיה והנחמה שלי, הדרך שלי לפריקה ופירוק רגשי ופתירת דילמות בראש שלי. אני מזמינה את הצופה להתחבר לחוויה הזו ולהאזין איתי למוזיקה.

הפסל מדגיש את חוש השמיעה- האוזניים. ואת הצד השחור שבי, אותו אני מרפאת בעזרת המוזיקה. הדיוקנאות מתארים את תחושת ההגנה שהאמנות והמוזיקה נותנים לי.

דרך העבודה שלי עברתי תהליך גילוי, בו ביררתי את היחסים בין “איש הפנים” לבין “איש החוץ”.

חלון הזכוכית מסמל חיבור בין פנים לחוץ, ואפשרות להשלמה ביניהם. במהלך העבודה הבנתי שהחיים אינם מופרדים כל כך והדברים לפעמים מתחברים, אני אדם שלם שמכיל בתוכו גם את הפנים וגם את החוץ.

הצגתי מראה שמזמינה את הצופים להסיר מעליה קליפות וכך לאפשר גם להם לחוות את הגילוי העצמי ואת החיבור אל תוך עצמנו.

השנה השתתפתי בתכנית של”פ שבמסגרתה עברתי לגור וללמוד בעיר אחרת- עזבתי את הבית ואת המוכר. המעבר זימן התמודדויות בהן הרגשתי שאני חייבת למצוא את הדרך שלי לעבור את המכשולים ולצאת מה”מבוך”

ציירתי את עצמי יושבת במקום יפה ומרגיע שעוזר לי לחשוב ולנסות לצאת מהמבוך האישי בו אני נמצאת. בציור אני מתבוננת על שבילים ודרכים שונות בהם ניתן לבחור ללכת.

המבוך מתאר את דרכי ההתמודדות שקיימות עם מצבים לא פתורים בחיינו.

העבודה שלי עוסקת בקבלה עצמית, נושא שמלווה אותי כל החיים.

בילדותי נקראתי “דובי”, שם חיבה בהיותי תינוקת שמנמנה.

כאשר גדלתי הכינוי נשאר והחל להפריע, כיוון שמודל היופי לא מכיר ב”דובים”.

בעבודתי יצרתי תא מדידה, המקום בו השֵׁדִים האלה צועקים לך בראש שאת לא מספיק שווה, ואת צריכה להשתנות או להסתיר.

יצא לי לשמוע ילדה קטנה בתא הלבשה שבוכה, על אמירה ממישהי זרה: ״בשבילך, תורידי מנת פחמימה״.

זהו הסיפור של החיים שלי. שלנו. והוא מלא כ”כ.
מלא בכיפיות ויחד, שיחות וידאו מתמשכות..
מלא גם רגעי חולשה, בדידות נוקבת.
אבל יחד מלא קסם וצחוק..
עולם שלם שלנו. ושלנו בלבד.
ואני אוהבת אותך כ”כ ואת חשובה לי עד אינסוף. את חלק ממני.
הגרון שלי חסום, ואיך אוכל להוציא את מה שיש לנו? כי בשבילי זאת צרחה. ארוכה ארוכה. עמוקה ועשירה. מלאת גוונים וצחוק ובכי.
ואחרים, איך יבינו, ואפילו מעט..?

בעבודתי עסקתי בסיפור אישי סביב מציאות כלכלית לא פשוטה. 

בילדותי היו מקרים בהם היינו חיים על אוכל מינימלי. אמא שלי דאגה להראות לנו את העולם בדרך שונה, במקום ל”התמסכן”, היא הפכה את המציאות לחוויה עבורנו. 

היא הציגה לנו את האוכל כמשהו אטרקטיבי, קראה לו ״מרק סיני״ ועשתה הכול כדי שלא נרגיש שזה מגיע מתוך מחסור.

רציתי לשחזר את הזיכרון שמציג את המציאות הפשוטה סביב השולחן המקורי שהיה, לצד החוויה המשפחתית החמה.

בעבודתי בחרתי לצייר מקורות מים בארץ ישראל. אני מאוד אוהבת לטייל,
וכל התמונות שמתוכן ציירתי את הנופים נלקחו מטיולים שעשיתי.
חלק ממקורות המים אותם בחרתי לצייר הם טבעיים וחלקם מלאכותיים .
מים הם מקור החיים של בני האדם, סמל החיות שלנו. כבני אדם, קיבלנו המון
בבריאת העולם )”יש מאין”(- מצד אחד קיבלנו המון דברים שהם מדהימים
ומושל מים כמו שהם ומצד שני קיבלנו גם דברים שעלינו לפתח ולבנות בכדי
ליצור עולם מפותח ומיוחד.

בחרתי לעסוק ביצירה שלי בקשר בין עולם המוזיקה לעולם הצבעים.

מוזיקה וצבע הם עולמות מקבילים, התווים של עולם המוזיקה הם כמו הגוונים שבעולם הצבע. העולמות האלו הם דרך שבאמצעותה האדם מסוגל להביע את העולם הרגשי והפנימי שלו החוצה ללא מילים.

במייצגים שיצרתי בחרתי לעסוק ביחס שלנו אל מול ה״סערות״ המתרחשות סביבנו התייחסתי לשני דרכי קיצון בהתמודדויות, ביצירה מתוארות שתי נשים, אחת הנותנת ״לסערה״ לכסות אותה ולכן היא במעין שיגעון והשנייה ש״הסערה״ לא חודרת אליה, נמצאת מאחוריה ופניה חסרות הבעה, אדישות וביניהם הצבתי מראה  המפנה שאלה לצופה איך הוא בוחר להתייחס לסערות הסובבות אותו?

 בעבודתי עסקתי בתחושות שעלו בי לאחר הגירושין של הוריי.

רציתי להביע דרך טכניקות שונות את הקושי במצב שהשתנה בבית, דרך דימוי הידיים.

הידיים נראות מבצעות פעולות שונות. הן ממלאות את התפקידים החדשים שנדרשו ממני במציאות החדשה, וגם מראות את הקשר שהלך והתחזק מול אמא שלי.

הפרוייקט שלי עוסק בתחושת הקיפאון בחיים שלי- כל יום מרגיש אותו הדבר, ובכל פעם שמגיע אתגר או שינוי הלחץ הדבר גורם לי לחזור להרגלים ישנים שפוגעים ביכולת שלי להתקדם בחיים, וברצון שלי לצאת מה”קיפאון” הזה.

ביצירה שתי דמויות- אני הקטנה, שמסמלת את ההרגלים הישנים שלי, ואני העכשווית, שנשענת עליה בזמן שהיא מחבקת אותה.

הנושא של חרדות ומחשבות טורדניות קשור אלי מהיום שנולדתי ועד היום. זה לחיות כל הזמן בפחד, ולחשוב המון על אסונות. זה להיות במאבק יום יומי. עם השנים קבלתי כלים ויכולת התמודדות והיום אני שולטת בחרדה ולא היא בי. הנושא הזה הוא מי שאני היום ובגלל זה בחרתי אותו. אני רוצה להעביר מסר שלא תמיד מה שאתה מראה זה מה שאתה מרגיש, אני רוצה שאנשים ישמו לב יותר לסביבה.

בעבודתי אני עוסקת במחשבות יתר. 

אני מביעה דרך טכניקות השונות את הפער בין הנראות החיצונית שלי לבין הפנימיות והחוויות שאותן אני חווה בתוך הראש שלי, כאשר יש לי בלאגן ועומס ואני מרגישה הצפה. 

התמונות הן כמו סרט נע, הממחישות את התסכול המצטבר בעקבות המחשבות.

כשהתחלתי לחשוב על הפרוייקט, היו לי הרבה רעיונות שונים. אבל כשהתיישבתי מול הקנבס, מצאתי את עצמי בלי מוטיבציה ליצור אמנות.

בעבודה שלי רציתי ליצור את התחושות שהרגשי בתוך חדר קטן. הצפיפות, העומס הויזואלי. ניתן לראות חדר קטן שבתוכו יש שולחן עבודה, חלק מהציורים אינם שלמים. בכך, מסמלים את התסכול של והחסימה האומנותית. בנוסף לכך יש יצירות שלמות שמסמלות את הפוטנציאל שיש.

המשפחה שלי גורמת לי להיות מאושרת

הם מהווים עבורי מקור לדוגמא,

משמשים עבורי קרקע יציבה ותומכת ברגעים הקשים.

הם ממלאים לי את הנפש בשמחה

וגורמים לי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי.

ביצירה שלי רציתי להביע את ההרגשה שלי בנוגע להקרבת קרבנות ביהדות.
כואב לי שצריך לעשות משהו לא מוסרי בשביל לעבוד את האלוהים שלנו או בשביל לכפר על החטאים שלנו. הקרבה של משהו תמים שלא חטא, מעשה מאוד פיזי שלדעתי הוא מיותר, דווקא איפה שאנחנו אמורים להיות הקדושים והטובים ביותר.
אני מציגה את הטוהר של הקרבן, לעומת הסבל שלו, ואת התחושה שלי לעומת הטהרה שהייתי אמורה להרגיש אם הייתי מקריבה קרבן

ביצירה רציתי להשמיע את הקול שנותן מרחב וחופש להיות בעולם, כל אחד עם סיפור חייו והווייתו.
לבטא את הרצון להשתחרר מביקורתיות מוגזמת כלפי עצמי וכלפי אחרים, להשתחרר מהנסיון למסגר את עצמי ואת אחרים בתוך תבנית שכובלת, מצמצמת ומגבילה את התנועה, הצבע והחידוש שיש בכל אדם. כי אין אדם זהה לרעהו, ואם נותנים מקום נוצר מחול צבעוני שמאפשר נשימה עמוקה וחיים.

“אִם אָדָם

הָיָה מוֹשֵךְ אַחֲרָיו חוּט

לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ,

מַה הָיָה מְסמֵּן אַחֲרָיו,

אֵיזוֹ דוגמא,

מִשָּׁם עַד שָׁם, קַו דַּק

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

רִשׁוּם רָגִישׁ ומדויק

וְתָמִיד נִרְגָּשׁ.”

(חיה שנהב)

בשלב הזה- של סיום הילדות

של הגדילה, השינויים, הבחירות והמעברים

אני יותר מתמיד מרגישה שייכת

לשורשים, לבית, לעוגן שנתן לי חום ואהבה לגדול בתוכם

ובשער הזה- אני בוחרת להיות מחוברת

ולהמשיך את החוט, ואת השביל שלי

מתוך המקום שצמחתי ממנו.

את הפרויקט בחרתי לעשות על אחי לוי, ועל האתגר של משפחתי עם הצער על אובדנו.

ציור אחד ציירתי את לוי שהייה חייל בן 19 כשנפטר, הציור מתבסס על תמונה שצילמתי שבועיים לפני מותו.

בציור השני ציירתי את אימי לאחר מותו, הציור מתבסס על תמונה שצילמתי שבועיים לאחר מותו. לוי נקבר ביום הולדתה של אימי ולכן ציירתי את שניהם.
‎ בפרויקט רציתי להדגיש את השינוי בין החיים למוות שיכול להתרחש בחודש.

כאוס היא מילה שנאמרת לרוב בקונוטציה שלילית.

“כָּאוֹס – אי⁻סדר, מהומה, בלגאן”, אך יש גם רגעים שבהם כאוס הוא מאפיין טוב וחיובי. אחד מרגעים אלו היה הרגע שבו צולמה התמונה אשר בחרתי לצייר, רגע מלא בכאוס בכל מובן אפשרי, אך גם רגע מלא בשמחה. בחרתי בנושא זה משום שרציתי להראות שגם בדבר כמו כאוס, ברגעים של אי סדר, רגעים מפוזרים וכאותיים, דווקא שם נמצא אושר ושמחה, רגעים של כאוס חיובי.

ניסיתי לעבוד וליצור ולצייר. וכל מה שיצא זה דממה. דף לבן. כאב ראש ולב מתוסכל. ואז הבנתי שהנושא שלי צריך להיות אני עצמי, בתהליך שקורה איתי לטוב או לרע.

החסימה בין אם באומנות, בלימודים, במערכות יחסים או בעבודה נוצר מחסום שמונע ממני להתקדם. החסימה של לשבת שעות מול הדף ובסוף השיעור הוא עדיין לבן, של להכריח את עצמי לצייר ובסוף לעצור באמצע. החסימה הזאת שעוצרת אותי מליצור ולצייר.

את הפרויקט שלי בחרתי להקדיש- לסבא וסבתא שלי.
מאחלת לעצמי, להיות תמיד מחוברת לשורשים – לאנשים המדהימים האלה, שאני
מי שאני בזכותם.
ללמוד מהם ולהמשיך את הטוב הזה שהם במפעל חייהם יוצרים.
לקחתי מכל אחד מהם נקודה שאני מעריכה, שמלווה אותי, וגורמת לי להיות גאה
בכך שאני משלהם, והבאתי אותה לכם. שתהיו שותפים.
בחרתי לצייר את העבודה על קליפות אקליפטוסים. הבחירה בעץ מבטאת את
השורשיות והצמיחה גם יחד.

הרבה פעמים אנחנו משווים ומודדים את עצמנו ביחס לאחרים ומייחסים למה שאומרים לנו חשיבות רבה, פעמים רבות אנו זקוקים למשהו או למישהו חיצוני.
בעבודה בחרתי לדבר על תהליך הלמידה של האדם להרגיש אושר ללא קשר לזמן או לסביבה ועל האומץ להיפתח.

העבודה שלי עוסקת במעברים ובמסע החיים. הים והמים מסמלים את החיים והספינה מסמלת את האיש, החיים זורמים למקום מסויים והאיש נותן לחיים לקחת אותו עם הזרם, אבל לפעמים הוא צריך לקחת את ההגה לידיים ולנווט את עצמו בתוך החיים.

המציאות שלנו מורכבת.
תמיד יש גאולה, השאלה אם את חלק ממנה…

המים מסמלים את החיים, מצמיחים את הפרחים שאנחנו שותלים, בעבודה. במבט אישי בשברי
הזכוכית, האדם רואה את עצמו בתוך סיפור שלם. כאדם מעם, כאדם מאדמה.

השימוש בשברים מבטא גם את סוד תורת המראות של הבעש”ט;
כל מה שהאדם תופס מהמציאות, נובע אך ורק מתוך הקיים בתוכו עצמו.

כל ההוויה היא מראה – צריך לדעת איך לקרוא אותה, להבין וללמוד ממנה.

בדרך כלל אנו חושבים שכדי לזוז אנו צריכים לפרוץ את כל הגבולות האפשריים שסוגרים עלינו, שההתקדמות שלנו תלויה בכמה נשבור את כל החוקים.

אבל לפעמים התנועה המוגבלת שלנו יוצרת תנועה חדשה שפורצת את גבולות העצמיות שלנו, שגורמת לנו להרגיש חופשיים, גם כשהגבולות “מגבילים” אותנו.

לכל אחד יש את הדרך שלו

לכל אחד יש את הדרך שהוא בוחר ללכת בה.

ודרכי שלי מתחברת עם הדרכים האחרות והכל משתלב יחד. ערכים, תרבויות, שפה ונופים.

היכולת לזהות, לראות ולקבל את הנוף הפרטי שלי, יוצר מגוון מבלי לאבד את הייחודיות שלי

(חלק מהפרוייקט נוצר בטכניקה של ציור הפוך בשכבות על זכוכית-  כשהאובייקט הקרוב ביותר מצוייר ראשון וכן הלאה.)

כדי שעץ יהיה יציב ואיתן הוא צריך מקום

ושורשים נטועים חזק באדמה,

כך גם האדם

כדי להיות יציב אדם צריך שורשים חזקים

אדם צריך מקום.

בא נעשה רגע סדר. יש פה הרבה באלגן.

נשים כל חפץ במקום שהוא שייך אליו.

רגע, לאיפה זה שייך? אין לו מקום

מה נעשה איתו?

עבודה זו מוקדשת לכל הילדים שהמשפחות שלהם חזרו בתשובה.

בשביל שאדם יוכל לתקן את עולמו , מוכרח הוא לעבור שבר מסוים, כדי להמשיך מחדש את סיפורו.
כך הוא סיפור החיים של כל יהודי וכך גם דרך תיקון העולם.
שני לוחות ניתנו לנו, ושניהם בארון הקודש.
הסיפור של עם ישראל והתורה מתחיל דווקא בשבירת הלוחות, מתוך הקושי ומציאות החיים המורכבת.
בחרתי להראות את הלוחות שלי ושל הכלל מתוך מחשבה על חיינובארץ ישראל, בדור הגאולה בתקופה הכי קשה אך גם יפה ועוצמתית.

אני מאמינה שעל מנת להתקדם יש צורך בקודם, בקדם.

העתיד וההווה שלנו הם המשך לעבר שלנו, בלעדיו לא היינו יכולים להמשיך ולהתקדם.

“עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל” (יגאל אלון)

עסקתי בפרויקט בצדדים השונים ובמורכבות שלי כאדם עם כוחות רבים וביכולת להיות גלויה עם אנשים ולבטא רגשות שונים שיש בי

העבודות שלי מבטאות את החוויה שלי בהתמודדות האדם עם הסתר ה’ בעולם הזה.

הסתרת ה’- ריחוק ה’, מוביל לתחושת חיסרון והעדר משמעות.. בודדה.

דווקא בזמנים של הרגשת הסתר וכביכול היעדרות ריקנית שלו דווקא שם יש את דרישת ה’ הכי גדולה.

כמה אנו מתמסרים לרגע? נוכחים, נושמים מרגישים אותו. האם כשאנו בפעולה כלשהיא אנו עושים אותה עם כל עצמיותנו, עם נוכחות מלאה, או שהראש נמצא במקום אחר?

זוהי משאלת ליבנו, לנכוח.

שנעבור את כל חיינו ונרגיש שניצלנו כל רגע ורגע.

שהתייחסנו למשפחה, לחברים, לעצמנו, ששמנו לב לנוף, לטבע,

לריבונו של עולם.

בפרויקט שלי בחרתי להתמקד באח שלי שנמצא על הרצף האוטיסטי.

אח שלי מחובר מאוד לטבע ואוהב לשבת בו

התמונות שציירתי נלקחו מתוך הצילומים שהוא צילם ומתמונות שהוא נמצא בהן.

אוטיזם היא תסמונת שלא רואים כלפי חוץ, אך משפיעה מאוד על האדם וההתנהגות שלו.

לכן, בחרתי בעבודות שלי להשאיר גם חללים ריקים ללא צבע כדי להראות שדברים לפעמים שונים ומורכבים יותר מהמראה החיצוני שלהם.

את הפרויקט בחרתי לעשות על הבריחה שלי לדמיון ברגעים קשים, מפלט מהמציאות.

יצירה ראשונה: “התנתקות”. דיוקן עצמי שציירתי בצבעי שמן וגבס, ציירתי את עצמי עוצמת עיניים כדי להראות את ההתנתקות מכל מה שמסביבי. הגבס ממחיש את המציאות המבולגנת והרועשת.

יצירה שניה: “זמן”. יצרתי שעון מעוות בצבעי שמן ומחוגים, זמן לא קיים בדמיון שלנו אך במציאות אנחנו חיים לפי השעון, בעזרת הדמיון אנחנו בורחים מהמעגל הזה שבנו לנו.

ציור שני: זמן

הרגשת כניסה לתוך עולם אחר, עולם מקביל, עולם סבלני ורגוע, עולם מובהק יותר, עולם שכולו אמת.

צועדת בנחת לתוך מציאות אחרת ורואה איך הכל פתאום שונה… הבית הוא לא אותו בית, השולחן אוכל נהיה משובח, המנורות הן מקור חיות, מהחלון רואה רק אור גם בחושך.

לראות את הטוב (הדבש), בסיטואציות שנראות לנו רעות או שאין בהם חידוש..
סיטואציות מחיי היום יום שנראות לי מבאסות או שגרתיות ולא מעניינות ועליהן הוספתי אלמנטים של זהב, להדגיש את היופי והטוב שבדרך כלל מתפספס לי בסיטואציה עצמה.

הפרויקט שלי עוסק בעולם הפנימי והכוח שלו לצבוע את החיים שלנו בצבעים מרגשים ומטריפים גם אם כלפי חוץ הם נראים
מונוטונים וחסרי תנועה.

צמד המילים הוד והדר מדגיש יופי מיוחד.

אחים תאומים מבטאים אחווה מיוחדת.

בעבודה אני מנסה להביע זאת על ידי הצגת רצף החיים של חיי תאומים החל מהרגע הראשון ברחם, דרך הגדילה  ועד היום.

למרות שאנחנו שונים במראה ובאופי, אפשר לראות אותנו תמיד צמודים ומחובקים במשך התקופות בחיים.

בחרתי להשתמש בטכניקות שונות של דיו ,בשביל לנסות ליצור עם הכתמים את החיבור בינינו.

אני מקווה שנגיעות אלו ימחישו במעט את ההוד וההדר.

אצלינו בבית כל אחד שונה מהשני ולכל אח יש את הייחודיות שלו.

ציירתי את הדיוקנאות של אחים שלי ושלי- כל אחד לפי דברים קטנים שמאפיינים אותו.

בנוסף, בציור יש אותנו כמשפחה, כהוקרה והודיה להורי על כל מה שהם נותנים לנו ואיך שהם מקבלים כל אחד מאיתנו ונותנים לכל אחד לגדול ולהתפתח בדרך שלו.

כמו גם בעם שיראל- כולנו אחים, למרות השוני וההבדלים הרבים אנחנו משפחה אחת, קשורים זה לזה מאז ולתמיד.

ביום אחד לפני כמה שנים נלקחה ממני פיסת ארץ שהייתה שלי. שהייתה לי בית. מאז אני בין שמיים וארץ, מנסה לאחות את שברי חלקת הארץ שלי, ומסתובבת בשמי העולם הזה. פוגשת אתגרים, מוצאת כוחות, ומוכיחה לעצמי שאני יכולה. התמימות של הילדה שנשברה לוקחת אותה למסע בשמיים ובארץ. מסע בו היא תמצא תשובות לשאלות, ריפוי לכאב. היום, לאחר כמה שנים במסע הזה, יש בתוכי ארץ. ויש בתוכי שמיים.

בעבודה ניסיתי להעביר את התחושה שלי מהמרדף האין סופי של החיים – אם זו הרדיפה אחרי ההישגים, אחרי משימות או אחרי דד ליינים. זה לא נגמר.

העבודה מורכבת מרצף של דיוקנאות שלי ועליהם מתרחשת תנועה. הרצף ממחיש את התנועה המתמשכת והצורה של העבודה דורשת מהצופה להיכנס גם לרצף של התנועה, שאין לה באמת התחלה וסוף.

“…קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה..וּלְקַח עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם..וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד..לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים”
נבואה זו מוזכרת בספר יחזקאל, ומצאתי בה חיבור עכשווי, על רקע הפילוג שקיים בעם ישראל. רישומי הפחם מציגים דרכי התמודדות שונות עם הפירוד בעם, הדיוקן העצמי מסמל את הרגשתי. הפסל מתאר את התרחשות הנבואה מחדש. פיסלתי שורשים חזקים, אשר מתפצלים (המחלוקת) ומתאחדים מחדש. קצוות הגזעים הם משולשים, אשר יוצרים מגן דויד.

גשר בין עולמות
בפרויקט אני מציגה יציאה מאיזור הנוחות, ובחירות אמיצות של ללכת מעולם אחד לאחר, כמו ” יקום מקביל”.
היום, כול מגזר מבוצר בעולמו מה שמביא לשוני, ריחוק ושנאה. בחרתי להראות שאפשר גם אחרת. אפשר להיות משויך למגזר, ועדיין לנדוד לאחר, בצורה מכובדת. בחרתי בנושא זה, כדי להראות שהשינוי יכול לבוא מאיתנו- עלינו לשבור מחיצות, ולתת מקום למאחד ולהרחיק את המפריד- כי כולנו עם אחד.

בעבר הייתי סובלת מחרדות כתוצאה מלחץ. הלחץ והחרדות היו מורידים עלי כמו מסך שחור שסוגר על האופי שלי.

בפרויקט בחרתי ליצור עם אקריליק שכבות כבדות של צבע בצורות שונות. העבודה נעשתה לאורך תקופה ארוכה, בה כל שכבה שהוספתי שינתה את הדימוי החזותי שנוצר. השכבות הכבדות מעבירות תחושה כאילו החרדות סוגרות עלי ומחלחלות בי תחושה של אטימות. הזהב ביצירות שלי מסמל את תהליך הריפוי אותו אני עוברת.

אני מתנדבת בעמותת ״עת לעשות״ לילדים עם צרכים מיוחדים, ועבודתי עוסקת באחד הדברים האופייניים לילדים אלו – התנהגויות שחוזרות על עצמן.

יצרתי חדרון קטן וחשוך כדי להמחיש מה ש(אולי) עובר להם בראש: תווי מוזיקה ואוזניות כי הם מאד אוהבים מוזיקה, דמות מרובעת עם חיוך כי הם מחייכים כל הזמן, בועות דיבור עם משפטים שחניכים חוזרים עליהם כמו ״אתה תקום״, ״שכויייח״, “אלופה” וגם מלא לבבות כי לילדים מיוחדים יש לב ענקקק.

בחיפושי אחר רעיון לפרוייקט רציתי לעבוד עם טכניקת הזנטנגל (זנטנגל: יצירת אמנות מופשטת הנוצרת על ידי אוסף של דגמים) חיפשתי דרך מעניינת ליישם בעזרתה את הזנטנגל ולהפוך אותה לעבודה מעניינת יותר וכך הגעתי למגזרות הנייר. בחרתי בנייר שחור כדי לדמות את העט שבעזרתו עושים בדרך כלל את השרבוטים.

בתוך השרבוט המופשט של העבודה שילבתי צורה של שמש זורחת מבעד להרים. בחרתי לצייר את השמש כי זהו דימוי שמדבר ללבי.

בעבודתי רואים שתי יצירות של נופים. כל נוף מורכב ממספר זכוכיות שעומדות אחת מאחוריי השנייה כאשר על כל זכוכית חלק מציור.

כשמסתכלים על כל זכוכיות בצורה חזיתית מתגלה בכל אחת מהן עומק תלת מימדי.

עניין אותי מאוד לחקור את העומק שבציור, לראות איך כל זכוכית בודדת נראית די משעממת אך כשהיא נמצאת עם שאר הזכוכיות שמאחוריה ולפניה פתאום הציור מקבל נראות מרשימה ועומק שנדמה מציאותי.

בעבודה שלי בחרתי להשתמש בביטוי “לטאטא מתחת לשטיח”

עיצבתי דימויים של כל מיני דברים שאנו מסתירות או מתביישות לדבר עליהם. למשל כדורי דיכאון, הפרעות אכילה, מחשבות אובדניות ואפילו התקפי חרדה.

אנו מסתירות את הדברים למרות שאלה תופעות שאנחנו חוות לעתים תכופות בחיים.

בעבודה שלי לקחתי שטיח והרמתי את הפינה שלו כדי שאנחנו נראה את הדברים שאנחנו מטאטות מתחתיו…

השטיח מוצב כמו גל להזכיר לנו שדברים אלו יכולים להתפרץ החוצה.

בחרתי לצייר שתי דמויות, אחת המביטה קדימה, שואפת להצליח ולהגשים את עצמה, והשנייה מביטה הצידה, מפחדת מכישלון, וכאילו מבקשת להישאר היכן שהיא נמצאת מבלי לשאוף קדימה. להישאר באזור הנוחות…

עשיתי את שתי הדמויות מחוברות כדי להמחיש את הקול הזה שישנו באדם, כאשר הוא רוצה להגשים את החלומות שלו ולהתקדם ומנגד החשש מהכישלון שגורם לו להישאר איפה שהוא ולא להתקדם

בחרתי לעסוק בחלומות שחלמתי. כל יצירה מתמקדת בחלום אחד וברגש דומיננטי אחד שזכור לי מהחלום.

אני מרגישה שהחלומות שלי מבטאים רגשות, פחדים ואירועים שאני חווה בחיי היומיום.

בחרתי לעסוק באמנות סוריאליסטית שנוצרה בעקבות חקר חלומות ותת-מודע.

הרגשתי שסוריאליזם נותן לי את האפשרות לבטא את חלומותיי בצורה הטובה ביותר.

כל אחת מהיצירות משקפת פחד או קושי שאני “סוחבת” איתי בשנים האחרונות.

בחרתי להכין מטוס שבתוכו מיניאטורה מדויקת של הבית שלי. העבודה שלי מסמלת עבורי את עלייתם של המשפחה שלי לארץ ישראל בשנת 1999.

בגלל שהמשפחה שלי עלתה לארץ כ6 שנים לפני שנולדתי, אף פעם לא הרגשתי קשר למהלך הנועז הזה, ואני מרגיש שהעבודה הזאת חיזקה את הקשר שלי לעלייה.

בניתי שריון שיגן עלי בזמן הקרב שלי כי החיים שלי הם קרב.

החיים שלי הם קרב שבו אני נלחם על מה שיקר לי ומה שחשוב לי.

החיים שלי הם קרב שבו אני חייב לנצח לא כדי להגן על מישהו או משהו אלא זה קרב שאותו אני חייב לנצח כדי לחיות.

עם כל הפסד בניתי חלק חדש לשריון שלי כדי שבקרב הבא אני לא אפסיד.

ההשראה לעבודת הגמר שלי באמנות הגיעה מפוסט בפייסבוק שאמא שלי הראתה לי. בפוסט מסופר על חרדי שהלך בקניון בהוד השרון, כשלפתע אישה שהלכה בקניון צעקה עליו: “יא משתמט! לך תתגייס!”.

אותו חרדי הוא קצין בצה”ל.

הסיפור הזה גרם לי לחשוב על החרדים שבוחרים להתגייס. ישנם הרבה סיפורים על משפחות חרדיות שמנתקים כל קשר עם בן משפחתם שהתגייס ונראה שגם בצד השני, יש  שלא מקבלים אותם בפנים חמות.

”טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל” (ספר בראשית, פרק ג’, פסוק ו’).

אוכל הוא מקור כל התאוות.

מזון נתפס כמקור כוח, המוטיבציה היחידה לצריכת מזון מהחי היא אך ורק תאוות בשרים, תשוקה בלתי נשלטת ליהנות.

האם אעמוד בפיתוי?

דיוקן עצמי עם אוזניות. מסביב לדמות הילה חצי בכחול וחצי באדום. הצבעוניות מסמלת שני כוחות מנוגדים המתנגשים זה בזה. האדום מסמל את הקשיים, הדברים שמונעים  להתקדם ואילו הכחול מסמל תקווה.
החולצה האדומה מסמלת קשיים, אך האוזניות הכחולות עוזרות לה להתמודד.
היד האדומה-הקשיים רוצה לתפוס  ולמנוע  להתקדם אבל היד הכחולה לא נותנת לה להגיע.
הציור והידיים עשויים  על גבס, חומר שמשמש גם לאיחוי השברים בגוף וגם לבנייה, קירות ובתים.

״כשאתה משנה את האופן בו אתה מסתכל על דברים, הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים״ (ווין דייר)

החיים שלנו מלאים בפעולות ורגעים יומיומיים, בידינו נמצאת הבחירה איך אנחנו מסתכלים עליהם.

זוג רגליים בטרמפיאדה. היד שלוחה בלי לדעת מה תתפוס. חריקת רכב עוצר. אני נכנסת. העיניים נפגשות מעבר למראה הקדמית -לרגע הם כנות באופן שמאפשר לראות את עומס היום שהתארך עליהם. הרכב מלא באופי. לפעמים סערה גדולה ,לפעמים שקט ודממה, לפעמים שמחה ונגינה. מכניס אותי לעולם שלו, מבלי שבאמת התכוונתי ואני משחררת. נותנת לעצמי להקשיב. פה שנינו אמיתיים, אין מה להפסיד. אני רק הטרמפיסטית מהמושב האחורי ואנחנו סתם שני אנשים שנפגשו.

דור ראשון שנולד בארץ ישראל.

ילדות מאושרת, נעורים מלאים בעשייה, אהבת הארץ והמדינה.

ברקע מסע ארוך של שלושה דורות.

דור שברח מאירופה לקצה העולם והחלו הכל מחדש. בני משפחה שנשארו מאחור.

דור שחיו בשקט ושלווה. בנו משפחות, וחינכו לציונות.

דור שחזר הביתה.

כל המצוות שאנו מקיימים מושכות כוחות קדושה אלוקיים היורדים מלמעלה למטה, מהעולמות העליונים אל היהודי שבעולמנו.

ואילו שבת מעלה ומרוממת את היהודי מלמטה למעלה, היא מוציאה אותו מהעולם הזה ומעלה אותו לעולמות עליונים, מעין עולם הבא.

בחרתי לעסוק בזיכרון אישי שלי משתי הסבתות שלי שהיו דמויות משמעותיות לאורך חיי, כל אחת בדרכה שלה.

היצירה מתבססת על צילום מהחתונה של הורי, אימי ושתי הסבתות צועדות יחד לחופה. הצילום מסמל עבורי את המקום שלי במשפחה. הלבוש של הדמויות נוצר בעזרת בדים, דבר שמסמל את העובדה ששתיהן עסקו בעולם התפירה במשך שנים רבות.

“עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה” 

בחרתי לעסוק בנושא שהוא לדעתי העניין המרכזי באמנות –

למשוך את הצופה ולרתק אותו אל היצירה עצמה ולא אל ההסבר שמאחוריה.

ציירתי מחווה לסגנון הציור הקלאסי – מדוייק ובנוי מתוך התבוננות מוקפדת במציאות.

בציור יש גם מחאה כלפי הזרמים המודרניים באמנות, שמתרחקים מהסגנון הריאליסטי ומאבדים את החשיבות של הטכניקה הגבוהה שהתפתחה בעבר.

ציירתי בצבעי שמן כי הם מזוהים מאוד עם האמנות הקלאסית, ומאפשרים רמה גבוהה של פירוט ודיוק.

בחרתי לעסוק בפוביות – פחדים לא רציונליים.
העבודה שלי מתמקדת בשתי פוביות ספיציפיות:
ת’לסופובויה ( (Thalassophobia– פחד מגופי מים גדולים. (לדוגמא: ימים, אגמים, אוקיינוסים).
אוטומטונופוביה (– (Automatonophobia פחד מדמויות המדמות בני אדם. (לדוגמא: בובות ראווה, בובות חרסינה, דרואידים בצורת אדם).
אני מזמינה את הצופים להיכנס לחלל בו ניסיתי להציג את הפוביה בצורה מוקצנת, שתעורר מודעות גם בקרב מי שאינם סובלים או חשופים לפוביות האלו.

עבודתי עוסקת בזיכרונות משפחתיים.

אני מרגישה מאוד מחוברת לאחים הגדולים שלי, אולי בגלל שאני הקטנה במשפחה ותמיד זכיתי מהם לאהבה ויחס קרוב.

במרכז העבודה ציירתי את הכניסה לבית שלי ומסביב מקומות, חפצים ודמויות שקשורים לזיכרונות משפחתיים שונים.

כל אחד מהזכרונות המצויירים, ניצרב בזיכרון שלי כדבר חי ומשמעותי מאוד עבורי.

“זה התחיל בשני הורים
עליזים וצעירים
שהולידו בשבילי
את המשפחה שלי”

(יורם טהרלב)

בעולם שלנו, אפשר להיפגע בסמטה חשוכה, בשירותים ציבוריים, באוטובוס ואפילו בחדר שבו גדלת. גם סטנדרט היופי המעוות שאני אמורה להתאים את עצמי אליו, פוגע בי כשאני עומדת מול המראה.

רציתי להעביר את חוסר האונים שלי כנערה פמיניסטית שמסתובבת בעולם בתחושה של מלחמה מול קיר, את התסכול כשמזלזלים בעמדותיי.

בעבודתי אני רוצה לעורר את הכאב, להסיר את הטאבו מעל האפליה המגדרית על כל היבטיה, ולעקר אותה מהחברה שלנו.

כשסבא נפטר, משהו צרם לי באמירה שהסתובבה ״הסיגריות הרגו אותו״ הרגיש לי שזה מקטין את האדם שהוא היה ואת הסיפור שלו.

ביצירה בחרתי להראות את חדרי הלב של סבא, את הנוכחות של האנשים הלא נוכחים בחיים שלו ואת הפלסטר שעטף את הלב שלו השתמשתי בחמר לבן וסיגריות מבדלים שאספתי מחברים, כדי להראות כמה התמכרויות וסיגריות מוטמעים בתוך החברה שלנו. כמה אנחנו לפעמים מזלזלים או מקטינים אנשים שנפלו לעישון.

במשך השנה וחצי האחרונות אני מתנדבת בעמותת “קו לחיים”, עמותה של ילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים. במהלך ההתנדבות שלי למדתי להסתכל על החניכים בעיניים ולתוך הלב.

עם צבעי הפסטל, בהם בחרתי לעבוד,אני מצליחה להביע “חיים”  בציור, וכך להצליח להמחיש את האהבה שמחממת לי את הלב בכל פעם שאני מסתכלת על הדיוקנאות שאני מציירת.

כמה זה מצער אותי, כשאתם קוראים לי חברה שלכם, כשיש בי עוד כל כך הרבה עומק שלא חשפתי בפניכם.

כשאני סוף סוף יוצאת ומשמיעה קול, האם תקשיבו, או תתעלמו. כמו שסביבתו של הלוויתן blue 52, מתעלמים ממנו,  בגלל קולו המשונה.

אין כמו התחושה הזו, שאנשים סוף סוף משתתקים ומאפשרים לך לדבר,  כשהם באמת רוצים לשמוע מה שיש לך לומר. אז הבמה שלך, הכוח נמצא אצלך. יש בזה  משהו , שתמיד רציתי ואהבתי.

העבודה שלי מציגה את היופי שבעולם הדמיון.

יש יופי במראות שעולים לנו בדמיון, ואני נותנת להם מקום.

אני מטיילת במרחבי הדמיון שלי, שולפת דימויים ומציירת אותם על הקנווס.

אני לא מתכננת ולא בוחרת, אני מאפשרת לדמיון להתבטא בציורים שלי, בלי להפריע.

כל הזמן אני מציירת ומכסה, מציירת ומכסה, שכבה על שכבה, עד שזה מרגיש לי שלם.

אני מזמינה את הקהל לנסות לדמיין ולחשוב דרך הציורים שלי, להפליג בעולם הדמויות והיצרתיות ולתת למחשבות שלהם לעוף גבוה.

אנשים חווים חוויות שונות ובוחרים להתמודד בדרכים שונות.

יש כאלו ש”מתים” מבפנים אבל כלפי חוץ הם בסדר גמור.

לעומת זאת, יש כאלו שהפנימיות שלהם תבוא לידי ביטוי גם כלפי חוץ, ויהיה ניתן לראות עליהם את הרע והקושי שהם חווים.

ביצירה שלי, אני מנסה לבטא את ההרגשה של הדחקה. בחרתי בדימוי של פרח, בשל המבנה שלו, שעוטף ומגונן.

התערוכה הזו היא הצצה לעולם אחר, עולם שעד עכשיו ניתן היה לחוות אותו רק דרך הראש שלי.

התמונות שאתם רואים הם פיסה של עולם ביקום אחר.

אל לכם לפחד מזומבים, שלדים ורוחות, (גם לא מרכבות מהלכות!) שנודדים בגיהנום הזה, כיוון שאתם, בהיותכם צופים בפיסות המצוירות, פולשים לעולמם. פשוט תהנו מהסיור הנותן הצצה ליקום שלעולם לא באמת תחוו.

לחיות בחברה זה להיטמע בה, לאבד את הייחוד שבך, להפסיק לחשוב בעצמך וללכת לאיבוד. חברה זה חשוב, כל עוד זוכרים גם לשמור עצמנו.

חיים בחברה גורם לנו לא לראות אחרים, אנחנו כל כך עסוקים בהגדרת המקום שלנו ולהיטמע, שאנחנו פשוט מפספסים אחד את השני.

השאיפה לדעת לחיות באמצע, להיות חלק מהגוון וגם ולשמור על הייחודיות, לדעת לפעמים גם לשחרר, ולהצליח לראות את הייחודי באנשים סביבי.

בעבודתי אני מראה את החיבור והאחדות של עם ישראל באמצעות הריקמה של מפת ארץ ישראל המסמלת את החיבור של עמ”י –  “כולנו ריקמה אנושית אחת ” .

ושתי טבעות מעיסת נייר שמחוברות יחד ועליהן ציור באקריליק.

רציתי להראות בצורה הזאת שלמרות חילוקי הדעות  כעת במדינה ,העם שלי יפה חזק ומחובר לארץ.

המשמעות של היצירה עבורי היא שעם ישראל למרות כל הפילוגים מהמלחמות והדעות עדיין נשאר ביחד-זהו החלום שאני מאוד רוצה שיתגשם.

בעולם המודרני לעיתים האישה מוצגת כשוהה במטבח בעל כורחה המטבח עבורי הוא מקום אהוב ומפלט לנפש.

להבדיל מחברותי אני מוצאת רוגע בלבשל ,לאפות וליצור בתוכו מטעמים.

כשאני רואה את חומרי הגלם הצבעוניים, המרקמים ואת הכלים המעניינים אני מקבלת השראה ליצור, לאפות ולבשל.

בעבודתי אני מציירת ורושמת על חפצים, מפסלת ומתערבת בעיצובם. במיצג זה אני מביעה את חיבתי ותודתי לעולם הקולינרי.

המיצג בא לבטא את האוכל באופן שונה דמיוני ולפעמים מפחיד והומוריסטי.

עיצבתי פירות ומאכלים שמבטאים  דיבור אל הצופה בתוך הפירות והדימויים יש עיניים מצויירות שמקנות לאוכל מימד אנושי ודמיוני.

בחרתי להציב את הפירות לעיתים על מצע לא הגיוני והזוי כדי ליצור אצל הצופה שאלות רתיעה או צחוק.

פיסלתי כל עינב, צ’יפס או כדור פלאפל באופן שידבר אל המתבונן וממש מבקש קח אותי מהמגש…כל אחד מהתוצרים מזמין דרך עיצובו להתקרב ולקחת.

הנושא קשור בתהליך רפואי ארוך ומייגע שעברתי לפני שנה.

בזמן האשפוז יצרתי ורשמתי בעזרת האייפד והרשמים מוצגים בעבודתי בנושא האישי.

לקחתי את ראשי התיבות של המחלה:I.T.P ובחרתי בחיים במשמעות של:אני חושב חיובי.

האותיות מפוסלות מנייר ומונחות על לוח עץ ועליו יצרתי את המילים בחוט אדום.

רציתי להעביר מסר שלמרות הנפילות ניסיתי לקום ולחשוב חיובי גם שקשה, רוצה להעביר לכל אחד מהצופים את המסר הזה ולחזק את מי שדרוש חיזוק ומרפא.

התחלתי את התהליך מהתבוננות בתוכי.

הבנתי שהרבה פעמים נופלת עליי עצבות שקשה לי לצאת ממנה,

למרות שאני יודעת שסביבי הכל טוב.

רציתי לבטא באמנות שלי את החוויה הזו. את הקושי, החושך, שסוגר עליי כמו בניינים גבוהים בסמטה צרה וחשוכה.

יחד עם זאת יש אופק, דרך, תקווה.

שמתגלה בדברים שבד”כ לא מייחסים אליהם חשיבות כמו- בשלולית, בצל, בחלון מואר.

ביצירות אני מאחלת לעצמי שגם בזמנים חשוכים אצליח למצוא את הצמיחה.

בחרתי לעסוק בתהליכי משבר בחיים של כל אדם. אין אדם שלא חווה או יחווה בחייו משבר, רגע של התפרקות, נקודה נמוכה שממנה לא חשב שיוכל לצאת. אך לאחר מכן, כולם קמים, כולם מצליחים למצוא דרך לאסוף את עצמם ולעמוד על הרגליים.

בחרתי להשתמש בכד שהוא כלי קיבול בדומה ללב של האדם, המכיל בתוכו את הרגשות. כאשר אדם נשבר, מבחוץ הוא נראה אותו הדבר ומבפנים, הוא שבור לרסיסים.

קורה לנו בחיים שאנו נתקלים בסיטואציה, רואים משהו, שומעים ובאופן טבעי- שופטים.

זה פשוט קורה, אנחנו לא ממש שולטים בזה.

ציירתי שתי סיטואציות פשוטות, ברור מה רואים, ברורה הבעיה, ברור לנו מה אנחנו חושבים.

אני רוצה שאנשים יעצרו רגע ויחשבו, לא למהר לשפוט ולהכריע, לחשוב רגע- אולי אני לא רואה את כל האמת? להטיל ספק לשנייה לפני שמכריעים.

לפעמים נגלה שטעינו, יש זווית אחרת, האמת לא תמיד ברורה.

ניסיתי לעבוד וליצור ולצייר. וכל מה שיצא זה דממה. דף לבן. כאב ראש ולב מתוסכל. ואז הבנתי שהנושא שלי צריך להיות אני עצמי, בתהליך שקורה איתי לטוב או לרע.

החסימה בין אם באומנות, בלימודים, במערכות יחסים או בעבודה נוצר מחסום שמונע ממני להתקדם. החסימה של לשבת שעות מול הדף ובסוף השיעור הוא עדיין לבן, של להכריח את עצמי לצייר ובסוף לעצור באמצע. החסימה הזאת שעוצרת אותי מליצור ולצייר

אני החלטתי להסתכל על העולם, העיר, האנשים ועל היומיומי.

במבט ראשון, הוא אולי נראה קצת מכוער אבל בחרתי להתייחס אליו, לראות את הרחוב כחלון למציאות של אנשים אחרים.

כשאני יוצרת, אני אוהבת להתייחס לדברים הרגילים, הנסתרים מן העין שנמצאים תמיד באזור, ולשים עליהם את הזרקור. בסוף כמו שבכל בית יש חלונות, לכל אחד יש עיניים. זה דורש כל כך מעט, לפקוח אותן.

הנושא בו בחרתי לעסוק בפרוייקט הוא המלחמה ארוכת השנים והבלתי פוסקת בין המסורת השמרנית לחדשנות המשתנה.

נושא זה הוא על-זמני, ורלוונטי לכל תקופה, כי בכל תקופה יש חדשנות כלשהי, ואת המתנגדים לחדשנות זו.

עם זאת, הרגשתי שהדרך הטובה ביותר להמחיש את הנושא הזה היא לבטא את אותו בעזרת נושא שרלוונטי לימינו. הבינה המלכותית

בעבודה שלי בחרתי לעסוק במה שסובב אותנו כבני האדם יום יום, שעה שעה, הדיבור.

בין שהוא בלימוד, בין שהוא בשביל עזרה לחבר, להיות חלק מחברה או אם הוא סתמי.

בעקבות ההתעסקות שלי בנושא, התחלתי להתבונן ולהקשיב מהצד על מעגלי השיח שבהם אני נוכח. הבנתי,  שדווקא דיבור, שהוא כל כך מובן מאליו עבורנו, אנחנו לא שמים לב למעשים שלנו. הבנתי שבלי לשים לב, הדיבור יכול להיות משתק מהסתכלות מהצד.

אני עומד מול הקשת הדרוכה, המסמלת עבורי את העולם הגברי התובע דיוק ומכוונות, יש בה יופי ואצילות, חדות ועוצמה.. אני עומד מולה בידיים פשוקות

בקבלה, בחוסר אונים או אולי בחיבוק.

והיכן החץ? האם אני יורה שמא נורה ? לאן אני מכוון?

היצירה מזמינה את הצופה לשאול ולהרגיש את החלל החסר,

ולהקשיב לדיאלוג שנוצר בין הדיוקן והקשת.

עבודתי עוסקת בנושא פרפקציוניזם. הרצון להגיע לשלמות מלווה אותי בכל פעם שאני עוסקת ביצירה. הפרפקציוניזם דוחף את האדם להישגים גבוהים יותר. אבל אותה תופעה מעכבת ומונעת מהאדם לממש את מלוא היכולת שלו. בתחומים בהם אני אוהבת לבטא את עצמי, דווקא שם אני מרגישה את הצורך להגיע לשלמות ואת חוסר שביעות הרצון כשאני לא מצליחה.

בחרתי בציור מסדרת האירוסים של ואן-גוך וניסיתי להשתחרר מהצורך לצייר באופן מושלם.

הבנתי שהרבה פעמים נופלת עליי עצבות שקשה לי לצאת ממנה,

למרות שאני יודעת שסביבי בגדול הכל טוב.

רציתי לבטא באמנות שלי את החוויה הזו. את הקושי, החושך,

התסכול שסוגר עליי כמו בניינים גבוהים בסמטה צרה וחשוכה.

יחד עם זאת יש אופק, דרך, אופטימיות, תקווה

שמתגלה בדברים שבד”כ אנחנו לא מייחסים אליהם חשיבות

כמו- בשלולית, בצל, בחלון מואר.

ביצירות אני מאחלת לעצמי שגם בזמנים חשוכים אצליח למצוא את

הצמיחה והמשכיות החיים

שילבתי שני נושאים הקרובים לליבי. סבתא שלי אפרת פשחור ז”ל שנפטרה בגיל 40 ואת אהבתי לפרחים ולטבע. גם סבתי אהבה מאד פרחים ואני נקראת אפרת על שמה. ציירתי את סבתא שלי כזיכרון ישן באלבום ומסביב יצרתי פרחים בטכניקות שונות: ציור, רקמה, קרמיקה ושימוש ברדי-מייד. העבודה העצימה את התחושה שאני חלק משרשרת הדורות במשפחה.

בְּגַנִּי נְטַעְתִּיךָ,

בְּגַנִּי הַמֻּצְנָע – בְּלִבִּי.

הִשְׂתָּרְגוּ פֹּארוֹתֶיךָ

וְעָמְקוּ שָׁרָשֶׁיךָ בִּי.

יש קשרים טובים ויש קשרים רעים , יש קשרים חזקים ויש קשרים חלשים

ויש קשר של חוט אחד שפשוט מלופף על חוט אחר

ידידות היא קשר לא מחייב וחברות אמיתית היא קשר שנועד לקרב

לפעמים הקשרים מאבדים את עצמם ואנו נופלים ביחד איתם

ולפעמים יש קשרים חזקים שבקלות נפרמים

רק מרצון אחד הצדדים

יש קשר צבעוני וקשר אפור קשר ורוד וקשר שחור

קשרים הם גשרים שמחברים אנשים

-נתן גולד

העבודה שלי עוסקת בקשר בין אם ובת, את נקודות הדמיון והקשר החזק בניהן אך מציג בנוסף איך כל אחת מתפתחת בכיוון שונה, הילדה לוקחת מהאמא כלים לחיים אך בוחרת לגדול ולהתעצם מהם בעצמה.

העבודת גמר שלי היא על סבתא שלי. הלב שלה גדול וטוב והיא נותנת בשפע לכל אחד יש לה
אכפתיות מדהימה לכולם ויש לה אמונה כל כך גדולה. אני למדתי ממנה המון להודות גם על הטוב וגם על הפחות.

בעבודתי תבליט שני ענפים, עשויים חימר, הצומחים משני כיוונים הפוכים. עליהם מוקרנות המילים “יהודה” ו”ישראל” הכתובות על שברי זכוכית.

בספר יחזקאל מסופר על הנביא הנדרש לקחת שני עצים. על אחד לכתוב: “יהודה” ושמות השבטים בממלכה, ובשני: “ישראל” ושמות השבטים בממלכה. עליו לקרב את שני העצים עד שיראו מאוחדים. רעיון האחדות כחלק מתהליך הגאולה. העצים ביצירה כמעט נושקים זה לזה, כמעט נפגשים, אבל לא מצליחים להתאחד – כמו חוסר באחדות בעם.

התחלתי את התהליך מהתבוננות בתוכי.
הבנתי שהרבה פעמים נופלת עליי עצבות שקשה לי לצאת ממנה,
למרות שאני יודעת שסביבי הכל טוב.
רציתי לבטא באמנות שלי את החוויה הזו. את הקושי, החושך,
שסוגר עליי כמו בניינים גבוהים בסמטה צרה וחשוכה.
יחד עם זאת יש אופק, דרך, תקווה.
שמתגלה בדברים שבד”כ לא מייחסים אליהם חשיבות
כמו- בשלולית, בצל, בחלון מואר.
ביצירות אני מאחלת לעצמי שגם בזמנים חשוכים אצליח למצוא את
הצמיחה.

אנחנו חיים בעולם עם הרבה הסחות דעת, עומס וצורך שהכל יקרה מהר, ביעילות, רצים ממשימה למשימה. רציתי להתמקד ברגעים השלווים והרגועים שיש בין לבין, ולהדגיש עד כמה זה חשוב לעצור ולנשום לרגע, לא לחשוב על כל המשימות והדברים שדורשים טיפול ולהבין שהכל יהיה בסדר. בחרתי רגעים שאני אוהבת ושנותנים לי הרגשה של רוגע. המטרה שלי היא שכל אחד יחשוב מה הוא אוהב וטוב לו לנפש ויקח פסק זמן ממירוץ החיים.

הפרויקט שלי מבוסס על בריאות הנפש שלי.

בחרתי בנושא כי זה משהו שאני מתמודדת איתו ורציתי שאנשים יבינו ויקבלו את זה. ציר הזמן שיצרתי השתלב עם חמשת שלבי האבל שגם איתם אני מתמודדת בשנים האחרונות. ביצירה אני מציגה כל שלב על ידי ציור של ההתמודדות שלי עם המחלה והאבל על ידי הנפשה של צמח. המסר שאני רוצה להעביר הוא שההחלמה ממחלת נפש היא לא דבר פשוט ושזו התמודדות לכל החיים.

התחלתי מהצבר הישראלי. אחרי חקירה של הנושא הבנתי שמה שמעניין אותי יותר מהאופי הישראלי זה הפסיפס הישראלי. בארץ קיים גיוון מטורף של אנשים וזה ממש הדהים אותי איך במדינה כל כך קטנה יש טווח כל כך רחב של אנשים שונים בדעותיהם וסגנון חייהם. בשנה האחרונה יצא לי להכיר לא מעט אנשים שונים ממני ומהבועה שבה גדלתי ומאוד עניין אותי הסיפור שלהם וראיית עולמם ואיך הם תופסים את העולם.

הם נמצאים סביבנו, אנחנו רואים אותם אבל לא ממש מביטים, לא רוצים לראות. הם מפריעים לנו לרוץ ליעד הבא, הם מזכירים לנו שמזלנו שפר עלינו. אלה האנשים הקטנים שמסובבים את גלגלי השיניים של המציאות הנוחה שלנו, הם אלה שנפלו בין הכיסאות של מסלול המרוצים.  אנחנו חוששים להסתכל בעיניהם, חוששים לחייך אליהם…אז אנחנו מביטים דרכם ומעבר להם, כמו היו זגוגית שקופה של חלון ראווה וממשיכים לרוץ קדימה. הם- האנשים השקופים.

אני מאוד אוהבת אופנה ומאוד חשוב לי להתלבש יפה, אבל ההתמכרות לקניות, שלי ושל כמעט כולנו גובה מחיר כבד מאוד מהטבע שלנו, מאנשים מסכנים העובדים במפעלי הטקסטיל שעות על גבי שעות ומקבלים משכורת מתפירה. עבדתי בטכניקת טלאים מבגדים ממוחזרים שאספתי. יצרתי שלושה דיוקנאות של נשים העובדות במפעלי הטקסטיל מאחורי מכונות התפירה. בנוסף, בחרתי להוסיף טיקטים עם עובדות על הנזקים הנגרמים בעקבות התעשייה הזאת, כדימוי לאותיות הקטנות שאף אחד לא קורא.

כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם.

בעבודה ניסיתי לייצר חוויות ורגעים שאנשים רבים יכולים להזדהות איתם, רגעים אשר נראים קטנים טבעיים ורגילים ולכן אנחנו לא מקדישים להם יותר מידי משמעות, אך אלו הרגעים היפים באמת שאנחנו צריכים להסתכל ולבחון אותם, ואז נצליח להעריך אותם ואת היופי שלהם.

כבת החמישית לשמונה אחים לא דרשתי יחס מיוחד.
רציתי עזרה ויחס, אבל הרגשתי שאני לא יכולה לבקש אותם.
קראתי ליצירה louder הפירוש באנגלית הוא ‘בקול רם יותר’ כי נהגתי לחשוב שכדי שישמעו אותי אני צריכה להיות רועשת יותר, זועקת יותר אך הקול שלי מתעמעם כמו צעקה מתחת למים.
היום כשאני בוגרת יותר אני מבינה שאחים שלי באמת היו צריכים את היחס והעזרה האלו. ואני מודה להורים שלי על כל רגע שהם דאגו לי.

בפרויקט שלי בחרתי לצייר שלושה ציורים ,שכל ציור הוא בעצם תמונה של זכרון ילדות שלי בחירן, איפה שגדלתי ואיפה שאני גרה עד היום.

בעבודה ציירתי בצבעי מים בגלל שבמדיום הזה אני רואה דרך מאוד מיוחדת להביע את עצמי, כל נגיעה, אפילו הכי קטנה של הצבע עם מים הופכת את זה למשהו קסום ומופשט. כל נגיעה ופס קטן מוסיף עומק וחיות לתמונה והטכניקה מתחברת לי לילדות שלי.

אני ואבא שלי לא הסתדרנו שנים, למרות שאבא שלי היה אומן מפורסם מעולם לא הצלחתי להבין את האמנות שלו ולא הצלחתי להעריך אותה. בעבודתי אני מציגה את תהליך ההתקרבות וההשלמה שעברתי ביחס לאבא שלי בשנה האחרונה, שנינו למדנו לקבל האחד את השני.

בעבודה נתתי לאבא שלי יד חופשית לבטא את האמנות שלו, כשהוא סיים  את העבודה שלו הוספתי על בסיס היצירה שלו את האמנות שלי וכך יצרנו עבודה משותפת.

הטבע הוא מקום המפלט שלי. אני גרה באזור עם טבע מהמם, הטיולים בשדות ליד ביתי ליוו את כל שנותיי. לצערי, השדות הולכים ומצטמצמים, הבנייה והרחבות העיר פולשות לתוך הטבע וחונקות אותו. זו תופעה שמתרחשת בכל העולם, ואני כואבת את אובדן הטבע. במבט ראשוני ניתן לראות טבע פראי חסר גבולות. לאחר הסתכלות מעמיקה מבחינים בפרצופים כלואים בתוך סבך היער. חווית גילוי הפנים המוסתרות מעוררת תחושת אי נוחות וחוסר אונים אצל הצופה.

העבודה שלי עוסקת  במעברים ובמסע החיים. הים והמים מסמלים את החיים והספינה מסמלת את האיש, החיים זורמים למקום מסויים והאיש נותן לחיים לקחת אותו עם הזרם, אבל לפעמים הוא צריך לקחת את ההגה לידיים ולנווט את עצמו בתוך החיים.

בחיים שלנו אנחנו חלק מחברה.

לפעמים להיות חלק מחברה זה להיטמע בה, לאבד את הייחוד שבך, להפסיק לחשוב בעצמך וללכת בתוכה לאיבוד.

חברה זה דבר חשוב וטוב, כל עוד זוכרים גם לשמור על מה שאנחנו.

לפעמים הרצון להיות בחברה גורם לנו לא לראות אחרים, אנחנו כל כך עסוקים בלמצא את המקום שלנו ולהיטמע, שאנחנו פשוט מפספסים אחד את השני.

הייתי רוצה לדעת לחיות באמצע, להיות חלק מהגוון וגם ולשמור על הייחודיות,

לא לרדוף אחרי הקצב שהחברה מכתיבה ולדעת לשחרר ולראות את הייחודי באנשים סביבי