אמנות תשפג

את העבודה שלי בחרתי לעשות על הדרך שלנו בחיים: הדרך שנעבור בחיים היא לפעמים נעימה
וטובה, לפעמים מאתגרת, לפעמים חשוכה. אבל זאת הדרך, והיא מכוונת ומושגחת.
כדי להעביר את התחושה הזאת בחרתי לרקום על חמישה חישוקי רקמה דרך.
ניסיתי להעביר ברקמות תחושות שונות ורגשות שהן חלק מהדרך – יופי, עצב, מורכבות, סערה, חיפוש, עומק, אור, ועוד.
בדרך עצמה בחרתי לא לרקום, שמתי מנורה מאחורי להראות שהדרך תמיד מוארת ומושגחת

במהלך 4 שנות לימודי בתיכון עברתי בתי ספר כמעט מידי שנה. מעברים אלו הולידו בי את המחשבה על המסע שעברתי בכל מקומות הלימוד השונים. על הציפיות שהיו לי לפני שהתחלתי את שנת הלימודים, התקוות והסיבות בשלן הלכתי לבית הספר ולבסוף התרמיל שאיתו יצאתי להמשך המסע.

השתמשתי בארגזים המסמלים מעבר, אריזה של חפצים, זכרונות…

לכל מקום לימודים שני ארגזים. האחד מסמל את מה שהמקום הציע לי והשני מסמל את איך שעזבתי…

קשר זה דבר שמעצב את החיים שלנו, הוא יכול להזיז בנו תובנות, הבנות, השקפת עולם ויחס אחר לדברים. יש ערך גדול לקשר בין דורי.

במקום שלי אני מרגישה קשר עמוק בלב אבל המרחק הפיזי, השפה, הפרשי השעות והבדל הדורות משפיע לי עליו.

הביקור האחרון של סבא וסבתא שלי מצד אימי הגרים במקסיקו, הציף בי רגשות עזים שהובאו לידי ביטוי ביצירת עבודה זו. העבודה הינה סימבולית ומבקשת לבחון את מערכת היחסים והקשר שלי עם סבי וסבתי משתי הצדדים. כל קשר הינו שונה ומיוחד ואפיוניו באים לידיי ביטוי בדרכים שונות ביצירה.

בעבודתי בחרתי לעלות לסדר היום את האלימות המשטרתית כלפי העדה האתיופית. כמשתייכת לעדה, אני נתקלת בכך לא מעט. יצרתי דמות שחורה בעלת שיער אפרו, שהוא מאפיין ייחודי לנו. הדמות בעלת תווים פנים אתנייים אך בלי מאפיין אישי כמו – עיניים. צבעי העבודה מסמלים צעקה וכאב. בעבודה זו ישנה הזמנה להתבוננות מקרוב, מעבר לתווי הפנים. כשמתעמקים, מגלים בתוך חוטי  השיער שמות קורבנות נפגעות אלימות משטרתית, מוסתרים ומוסווים.

פרויקט הגמר שלי מורכב מתשעה ריבועי דיקט שמתוארים בהם אובייקטים חלומיים, כמו למשל: דמות ופנים שנמתחות.

יש ביצירה שלי ממד סוריאליסטי, כי אני אוהבת מופשט שהוא לא לגמרי מופשט. שיש נקודת אחיזה לציור.

בציורים יש אלמנטים של טבע: דמות אדם, דימויים של עצים ואלמנטים של חיים במים. כולם מתוארים באופן אורגאני על ידי קווים מעגליים ומשתלבים. האדם הוא חלק מן הטבע. האלמנטים מתפרדים ומתמזגים כמו בבריאה. הדיקט והשמן אפשרו לי להעביר את התחושה החומרית של הדברים.

בעבודתי בחרתי להתעסק בנושא כאוב של אלימות ופגיעה מינית בילדים. בחרתי לסמל את הילדים באמצעות פרח גדול אותו פיסלתי מנייר עדין בגוונים פסטלים רכים. עלי הכותרת מסמלים את קטיפת התמימות של אותם ילדים, ופגיעה בשלמות הפרח.

לצד הפרח, רישום עדין של ילדה שהפה שלה חסום על ידי כף יד של דמות מבוגרת. היא הולכת ומטשטשת ברקע כמו שהנפש שלה דועכת מבפנים.

תקופת הקורונה הפגישה אותי באופן אחר בתחושת בדידות. בחרתי להתעסק ברגשות שהעסיקו אותי בתקופה זו. בחוויה כי לפעמים טוב לנו להיות לבד ולפעמים הבדידות חודרת ומכאיבה. יצרתי רישום  מונוכרומטי בעיפרון ופחם, המסמל עבורי את הבדידות.

בעולם הקטן שבתוכי, שוכנת מפלצת

מפחידה, מאיימת, טורפת

בעולם הקטן שבתוכי, היא השולטת

מכוונת, מנווטת, על הכל היא מפקדת

בעולם הקטן בתוכי המפלצת מפחדת,

כשכואב לה היא צועקת וכשטוב לה היא שותקת

בעולם הקטן שבתוכי, היא מחוללת סערה

הורסת, מחריבה, בלי כל אזהרה

בעולם הקטן שבתוכי, הרגשתי פעם בטוחה

חבל שלא הזהירו אותי כשהמפלצת נכנסה.

עבודתי עוסקת בהתמודדות שלי עם חרדה ובחוויות ובתחושות שאני חווה בזמן התקף חרדה. ביצירות התמקדתי באספקט המילים וחוסר השליטה שסובב את החרדה.

קישור לוידאו ארט

בפרוייקט שלי בחרתי לכתוב ספר לילדים המסביר כיצד הדיכאון משפיע על התפקוד.

רציתי לקחת את הנושא הכבד הזה ולהנגיש אותו על ידי פירוק השם המרתיע , לתמונות שממחישות אותו.

התמונות שציירתי ממחישות מתוך החוויה שלי כאחות של וכמתמודדת בעצמי, סיטואציה אחת שמצאתי את עצמי בשני צדדיה.

התחביב האהוב עליי הוא ציור, אך בזמנים הכי קשים שלי לא הצלחתי לצייר. כשהתחלתי להתאושש לאט לאט התחלתי לצייר רישומים בעיפרון, הדבר הכי נגיש שמצריך הכי פחות תכנון. הבחירה בציור בעירון מסמלמת בשבילי את התקופה הקשה בחיי ואת תהליך היציאה שלי ממנה.

0

“כולנו יחד ,כולנו יחד, אותו העם אותו הגג ,אותה צלחת מקדם ומים, מכאן וגם משם

כולנו יחד עם יפה ועם חכם”  (חיים חפר)

עליתי לארץ לפני שש שנים עם שני הוריי ואחי הקטן. לא ידעתי מילה בעברית, לקח לי המון זמן להשתלב בחברה. אך למרות הקשיים החברתיים והתרבותיים אני מייד הרגשתי שאני שייכת למדינה הזאת ותמיד ראיתי את הטוב שיש כאן, את הצבעוניות היפה של הארץ הזאת, לעומת ארצות האחרות בהן התגוררנו שבהן הרגשנו לא שייכים ולא קשורים. וכאשר הגענו לארץ ישראל הרגשנו מייד שאנחנו חלק מהסביבה למרות שלא הכרנו אף אחד. אני יודעת שאנחנו אף פעם לא נהיה ישראלים “אמיתיים”, ועדיין יהיו לנו קשיים, אבל אנחנו מבינים שאנחנו שייכים לבמדינה הזו.

0

הנדנדה שבחרתי הינה נדנדת משחק היא דימוי לחיים. בהתחלה כשילד עולה על נדנדה עוזרים לו דוחפים אותו, לאט לאט הוא לומד להתנדנד בעצמו.

ואם אני אפול

את המשפט כתבתי על הקיר כמו בלחישה, בפחם טבעי ומריחות אצבע

מרגישה שהמשפט הזה מלווה כל אחד מאיתנו

אין סימן שאלה בסופו, כי הרי כולנו נופלים ובכל זאת בוחרים לעלות ולהתנדנד.

בקיר ממול ביקשתי מהצופים לרשום תגובה שהדהדה בהם בעקבות המשפט

לצפייה לחצו על הקישור:

וידיאו ארט

בשנה האחרונה הרגשתי שאני עומדת בצמתים משמעותיים של בחירות לפני צאתי לחיי הבוגרים, הרגשתי קצת שהלכתי לאיבוד. חיפשתי מגלדור שינתב את דרכי.

העיסוק המשמעותי הזה הוביל אותי לבחור בדימוי מגדלור.

רציתי מגדלור שקוף. למשפחה שלי מפעל אלומיניום ופרספקס והבנתי שהתשובה נמצאת קרוב.

בניתי את המגדלור בעזרתו של אבא שלי.

הבנתי שהאור שחיפשתי שיאיר לי את הדרך נמצא בתוכי ומהמקומות שצמחתי בהם וגדלתי בהם, הבנתי שהמגדלור שלי הוא הבית שלי והבית שאני.

העבודה שלי נוגעת בנושא שמעסיק אותי רבות, השאלה של איך אני נראית כלפי חוץ, ומה נכון ומה לא…

איך אנחנו משדרים כלפי החברה בטחון אבל בפנים מרגישות פגיעות ובדידות.

יצרתי מגן קרב, שכולו עשוי מנוצות לבנות ואווריריות, מעין נוצות מלאך.

האם זה מגן או כנפיים?

יצרתי מתח בין תפקיד המגן, והחומר ממנו הוא עשוי. כשמתקרבים רואים ומבינים שהמגן שלי חלש ועדין.

ושלכם?

בטוחה בעצמי? לא ממש,

בטוחים בעצמכם?

העבודה שלי נוגעת בנושא שהחברה בוחרת להתרחק ממנו, מחלות נפש, טראומות, הלם קרב, דיכאון וחרדה. בעיות “שקופות”.

את תחושות הבדידות, הניכור והכאב אני מדמה לרכבות תחתיות בעיר מודרנית מנוכרת.

עם השנים הבנתי שהקשבה היא מזור ומפתח לתיקון,

אני מישירה מבט לכאבם האנושי ומתבוננת,

העיניים הן ראי לנפש.

ציירתי עיניים על מראות, המראה משקפת כל אחד ואחת מאיתנו.

המראה יוצרת קשר של מבט, הזדהות ושיח עם אותם אנשים “שקופים”.

נושא העבודה שבחרתי הוא מעברים.
בחרתי בנושא הזה כי בגיל שמונה עברתי דירה מנתניה לשדמות מחולה, מעבר שהיה לי משמעותי, מעבר בין החיים בעיר גדולה לחיים בישוב קטן בבקעה.
בחרתי להמחיש את תחושת המעבר על ידי ציור על קרטונים שמסמלים את אריזת החפצים וההכנות למעבר ועל הקרטונים מצוירים הנופים של המקומות שאותם עזבתי והמקומות שעברתי אליהם, השוני בינהם והצורך להתאים את עצמי למקום החדש.

את העבודה שלי בחרתי לעשות על האולפנה בה למדתי. אני מרגישה שהאולפנה היא המקום שלי להיות מי שאני, הבית השני שלי, וחלק גדול ומשמעותי בחיים ובעיצוב האישיות שלי.
יצרתי חמישה ציורים של מקומות שמתארים את האולפנה מנקודת המבט שלי.

בחרתי לארוג בצמר תמונה של סבתא שלי איתי.
יש לי זיכרון חזק שלה יושבת על הספה וסורגת, ורציתי להנציח אותה בעזרת הצמר. היא הייתה סורגת מלא סוודרים שהיו איתי רוב הילדות (חלקם מופיעים בעבודה).
סבתא שלי הייתה דמות מרכזית ומשמעותית בחיי למדתי ממנה המון וחלק ממי שאני היום זה בזכותה. בתהליך העבודה למדתי לבדי לבנות נול, לארוג וללבד.

התמודדות הנפש עם אנורקסיה

אם רק הכאב היה פיזי ולא נפשי היה הרבה יותר קל להסביר מה קורה בפנים. כמה מפחיד וחשוך, כמה הדחפים בלתי נשלטים, כמה הכאבים והקולות עוצמתיים ומבחוץ כמו כלום לא נראה ונשמע.

ההרגשה היא שהידיים כבולות ושאתה כלוא בתוך עצמך ששם רק המחלה שולטת ואי אפשר להשתחרר ממנה.

הדמות אזוקה אל המחלה והמחלה רוצה להביא אותה למוות.

הרגשתי שאלוקים שומר עלי ומציל אותי כל פעם מחדש

מי שכלוא בתוך עולם של סטיגמות לא מסוגל לראות את היופי שבזולת כפי שהוא.

יצרתי את סלמון טקה ז”ל, בחור מהעדה האתיופית שנורה על ידי שוטר ומת והוביל להתקוממות עזה של העדה האתיופית. יצרתי את הבחור על ידי נעצים כדי להמחיש את השריטות הכואבות שסטיגמות יכולות לחרוט.

התייחסתי גם ל”אישה” שקיים בה הכוחות והחוזקות שלה גם אם הם לא נראים לעין ברגע הראשון

אחותי הבכורה גרה באטלנטה וכבר חמש שנים שלא ראיתי אותה.
יש בי המון געגוע למבט בעיניים, לשיחות עומק ליציאות המשותפות ולדאגה שלה אלי כאחות גדולה.
אני מרגישה בחסרונה כל יום, בשבת, בחגים וברגעים משמעותיים בחיי.
בחרתי לצייר בהשראת האמן “מארק שגאל” את העולמות שלי ושלה. הדיוקנאות שלנו מוצבים אחד מול השני בתוך גלובוס ומסמלים חיבוק וירטואלי. אנו על אותו הציור אך הוא חצוי לשניים. כל פרט בעל משמעות עבורי ומספר על המרחק והגעגוע.

0

בחרתי בבניית שני הפסלים, הציפור והעץ ובחיבורם כביטוי לתהליכים וחוויות שעברתי בחיי בעיקר בשנים האחרונות.

ביצירה זו בחרתי להשתמש בחומרים אורגניים ובשיטות עבודה שונות כמו שזירת קשי עץ ברשת לולים לבניית גוף הציפור ובהדבקת עלים מיובשים שמצאתי בסביבתי מתחת לעצי האילבציה הצהובה לבניית כנפי הציפור.

לבניית עץ הדקל השתמשתי באחד מסגנונות האוריגמי שהתחברתי אליו. גזע העץ מכיל כ3000 קונוסי אוריגמי מדפים ממוחזרים. כפות הדקל עשויות מטפטים.

הבחירה בסמלים אלו מבטאת את איך שמתוך הקושי והתמודדות צומחים חיים חדשים.

” אין עוד מקום לאישיות, מעכשיו חיצוניות. אותי אשים בצד, ובניילון הנצמד אתעטף עד שאוכל להיות גופה”. (דניאל רובין)

נשים ואני ביניהן עסוקות במראה שלנו, משוות את עצמנו אל האחרות ומודדות את עצמנו בכל רגע נתון. ברצוני לעורר את המודעות בקרב בנות צעירות הגדלות לתוך עולם מעוות וסטיגמתי הפוגע בדימוי גוף, בדימוי העצמי וגורם לנערות רבות להפרעות אכילה. אני מזמינה אותנו כחברה לרמוס את העיסוק המוגבר באידיאל היופי שהחברה המערבית מכתיבה לנו ולאהוב את מי שאנחנו. כל אחת היא מדהימה בזכות מי שהיא ולא בזכות המידת המכנסיים שלה.

0

בחרתי בשמיים כרקע לכל עבודותיי מפני  שזה עוזר לי בחיי היום יום להתמודד עם מצבים קשים- השמיים נותנים לי תקוה ונחמה ומחזיר לי את שלוות הנפש להמשיך בחיים.

בדיוקן שלי ציירתי את עצמי עם שמלה פרחונית – השמיים , הירוק והפרחים הם בעצם האנשים שתומכים בי ועוטפים אותי ….הנוף המרגיע משפיע עלי ועל מצב רוחי.

ביצירה השניה ציירתי את הדיוקן של סבא שלי על רקע של נוף , סבא בשבילי הוא ההשראה לשמחה , מספיק לי לראות את פניו ואני מחייכת ונרגעת .

הסבר שלי כבר הרבה בחייו, למרות כל הקשיים וההתמודדות נטע בנו את הכח של הבחירה בחיים מתוך שמחה .

עבודתי עוסקת באהבה הגדולה שלי לספרים, ובתחושות שמעוררות בי הספרים.

הפרויקט מורכב משני חלקים: ציור אקריליק ובו ספר פתוח, ממנו פורחת ציפור, המסמלת את החופשיות שאני מרגישה בזמן הקריאה, ואת החירות והריגוש שנלווים. לצידו מונח ספר פתוח, שחתוך באמצעו ומתוכו ״יוצא״ יער. המטרה שלי הייתה להמחיש לצופה את הדמיון שמתפתח והדברים שאני מדמיינת כאשר אני קוראת, להראות שמתוך המילים נוצר עולם שונה וחדש, ללא גבולות.

בפרוייקט שלי בחרתי לכתוב ספר לילדים המסביר כיצד הדיכאון משפיע על התפקוד.

רציתי לקחת את הנושא הכבד הזה ולהנגיש אותו על ידי פירוק השם המרתיע , לתמונות שממחישות אותו.

התמונות שציירתי ממחישות מתוך החוויה שלי כאחות של וכמתמודדת בעצמי, סיטואציה אחת שמצאתי את עצמי בשני צדדיה.

התחביב האהוב עליי הוא ציור, אך בזמנים הכי קשים שלי לא הצלחתי לצייר.  כשהתחלתי להתאושש לאט לאט התחלתי לצייר רישומים בעיפרון, הדבר הכי נגיש שמצריך הכי פחות תכנון. הבחירה בציור בעיפרון מסמלת בשבילי את התקופה הקשה בחיי ואת תהליך היציאה שלי ממנה.

פרויקט הגמר שלי מדבר על המשפחה. ברצוני להביע באמצעות ציור זה עד כמה הקשר עם המשפחה חשוב. ציירתי את בני משפחתי כפי שאני רואה ומדמיינת אותם כאשר אני לא לידם, כאילו ביקשו ממני לתאר אותם לאדם זר.

נשאלתי “איפה את בציור?” ובעקבות זאת החלטתי להוסיף את עצמי כשמש בראש הציור כי אני רואה את השמש כדבר חייכני ושמח, החלטתי להפוך את היצירה לסגנון טלאטביז כי בסדרה יש תינוק שמוצג כשמש והוא צוחק צחוק מתגלגל והרבה אנשים זוכרים אותי בזכות הצחוק שלי.

בחרתי בבניית שני הפסלים, הציפור והעץ ובחיבורם כביטוי לתהליכים וחוויות שעברתי בחיי בעיקר בשנים האחרונות.

ביצירה זו בחרתי להשתמש בחומרים אורגניים ובשיטות עבודה שונות כמו שזירת קשי עץ ברשת לולים לבניית גוף הציפור ובהדבקת עלים מיובשים שמצאתי בסביבתי מתחת לעצי האילבציה הצהובה לבניית כנפי הציפור.

לבניית עץ הדקל השתמשתי באחד מסגנונות האוריגמי שהתחברתי אליו. גזע העץ מכיל כ3000 קונוסי אוריגמי מדפים ממוחזרים. כפות הדקל עשויות מטפטים.

הבחירה בסמלים אלו מבטאת איך מתוך הקושי וההתמודדות צומחים חיים חדשים.

בחרתי לעשות את הפרויקט על חפצים המיועדים לזריקה ולהפוך אותם למשהו בעל ערך. רציתי להעביר מהעולם שלי אל הצופה ולכן בדלת התמקדתי בציורים הקטנים וצבעוניים שבאים מהעולם שיצרתי לעצמי. העצים בשחור לבן מייצגים את איך שאנשים רואים את היער מרחוק והציורים הקטנים והצבעוניים מיצגים את היופי שבתוך היער. את הכיסא ראיתי זרוק ורציתי לתת לו יעוד.

הוספתי לו מהצבעוניות שלי. בשביל לחבר בין הדלת לכיסא מרחתי שמן תואם והדבקתי פרחים תואמים שמוסיפים לצבעוניות.

הדלת היא מעין הזמנה לעולם הדמיון והגדה- בין האפל לקסום והמשמח.

ביצירה שלי אני מביאה את תחושת הביטחון שנסדקה באירועי הטרור שקרו השנה.

עד לא מזמן נדמה היה שפיגועים קורים רק באזורים מסוימים, כמו השומרון. ישנם לא מעט פיגועים שאינם מסוקרים בתקשורת, וזה מרגיש כמו חוסר אכפתיות והתעלמות ממה שקורה בשטח.

ביצירה רואים את הבועות שמסמלות את המקום האשלייתי, השמח, הילדותי שנראה חסר דאגות. כאשר פיגועים החלו לקרות במרכז הארץ אנשים החלו להרגיש חוסר ביטחון, והחלו להיווצר סדקים הפוגמים במציאות האידיאלית.

הנושא שבחרתי קרוב לליבי, אני בן אדם שכל הזמן מחפש הוכחות שכליות, אני אוהבת למצוא מחקרים מדעיים ולהבין הכל בצורה מציאותית והגיונית. ההסתכלות הזאת על אמונה גרמה לי להשאר מתוסכלת ומלאה בשאלות לא פתורות. בעבודה נסיתי לבדוק את היכולת שלי לגעת באמונה, ולטעום מהחידה הלא פתורה .

העבודה שלי היא עוסקת בדרכי הסתכלות,  לפעמים אנחנו צריכים להסתכל כמה פעמים על משהו או להסתכל עליו מזוויות שונות כדי להבין מהו.

העבודה מבטאת את מהות ארצנו הקדושה ארץ ישראל, ארץ הקודש. זה מתבטא בכך שבמקום הזה יש לנו, עם ישראל את הפוטנציאל הגבוה ביותר לממש את יכולותינו- ואת יעודינו בעולם.

בעיניי בימים אלה יש בלבול למשמעות הארץ ואנשים לוקחים את ישראל כמובן מאליו. לצערי הרב יש הרבה פיתויים מבחוץ וחו”ל הפכה לחלום.

בעבודתי חוּ”ל הוא מן תמונה מג’ורנל שטוח ורחוק מול ארץ ישראל שהיא ממשית ומלאת חיות פשוטה.

0

בחרתי בנושא כי עניין אותי לעסוק בחומרים שונים ולבדוק כיצד הם יכולים להיות כלי לאור ובכלל לעסוק במשמעות האור .

 אני מאמינה שאור הוא כל נקודה טובה שמוצא האדם בחברו, כל נקודה טובה שמוצא האדם בפלאי הבריאה ,כל נקודה טובה שהאדם מוצא בעצמו.

״על ידי מעט מן האור יכול לגרש הרבה מן החושך ״.(ר׳ נחמן)

מנפילות לא קמים ברגע אלא  על ידי תהליך ארוך שבו מוצא האדם נקודת אור  קטנה  בחברו ועוד נקודת אור בעצמו

0

השנה היתה השנה האחרונה שלי באולפנה לפני היציאה לשירות הלאומי. הצידה שלי לדרך לשנים הבאות הם הזיכרונות, החוויות ודברים שלמדתי במהלך השנים ואיתם אני “אצייר” את הפרק הבא בחיי. אני לא מסתכלת על שנה הבאה כהזדמנות לדף חדש נקי כי הדברים שאנו חווים בחיים נשארים איתנו לכל החיים.

בחיים אנו נמצאים בתנועה מתמדת. שאלתי את עצמי באיזה תחומים בחיי התנועה קיימת, מצאתי ארבעה תחומים. תנועה פיזית/תנודות רגשיות נפשיות/תנועה לעבר הגשמת מטרות ויעדים/תנועה נגד הזרם- הרצון להיות מקורית וייחודית. ארבעת התנועות בחיי מתחברים בעיני לארבעת היסודות, מים, אדמה, אש, ואוויר. יש גישה שטוענת שהעולם כולו בנויי על ארבעת יסודות אלה, אני מאמינה שכך גם חיינו בנויים, מתנועה. אם נלך, נרגיש, נהיה יחודיים נחלום ונגשים, תהיה לנו את האפשרות להתקיים ולחיות חיים

0

העבודה שלי אני עוסקת בתהליך קבלת החלטות. אני נמצאת בתקופה בחיי בה עליי להחליט מספר החלטות גדולות מאוד. תהליך זה גרם לי לחשוב על מהות ההחלטה, ועל הדרכים השונות בהם אנו מתמודדים עם קבלת החלטות. אני רואה את התהליך הזה כמעין “פתיחת דלת”, תחילת דרך. כל החלטה פותחת שערים להתחלות חדשות. תהליך ההחלטה אצל כל אדם הינו שונה. כל אדם חייב למצוא את דרכו, כל החלטה מחדש, כל יום מחדש. 

0

האהבה שלי לאמנות גדולה כמעט כמו האהבה שיש לי לבעלי החיים. בפרוייקט הגמר שלי התרכזתי בקשר שלי לכלב שלי, סימבה, ומה שהוא עבורי עד היום – החבר הכי טוב שלי. סימבה שלי מביא לי המון שמחה לחיים ואושר בלתי מוסבר, בשבילי הוא המקום לברוח אליו ולהתנחם בו, הוא הסיבה לחיוך על פני בכל יום חדש. אני יודעת שהוא תמיד יהיה שם בשבילי ואני מאחלת שהוא ישאר לצידי לעוד שנים. ביצירות שלי אני מביאה לידי ביטוי את האהבה והנחמה שיש לי כשאני איתו. 

0

0

0

מאז ומתמיד הייתי אדם נוסטלגי. אומרים שנוסטלגיה היא הכאב המריר-מתוק על הטוב שהיה, והמודעות על הזמן שחולף ולא ישוב. זה געגוע מיוחד שמשאיר גם טעם של שמחה ואהבה. זיכרונות  היו דבר שחזרתי אליו ושימרתי אותו מאז שחייתי מספיק זמן בשביל שאוכל להתרפק על העבר, והם נותנים לי משען ושמחה. לכן, החלטתי שבעבודת הגמר שלי אני אתן להן מקום של כבוד ואצור מהזכרונות ומהחוויות שלי דבר מוחשי. 

0

אני אדם מאוד דעתן וביקורתי, ואני מרגישה צורך להביע מחאה על מצבים שנראים לי שגויים. לרוב אני מבטאת את דעתי במילים, אך בחרתי הפעם בשפה אחרת לבטא בה את דעתי, בשפה החזותית, שיש לה לא מעט יתרונות על פני השפה המילולית. התחברתי במיוחד לסוג הציור הסוריאליסטי שמאופיין בציור ראליסטי וחיבורים לא מציאותיים. בחרתי בסגנון זה מכיוון שהוא מביא לידי ביטוי הן את היכולות האומנותיות שלי, והן את הרצון שלי להביע את דעתי. 

0

בעבודה שלי אני מתייחסת לתפיסת תרבות אוכל והצריכה משתנה בהתאם לתקופה, ומתמקדת ב 90 השנים האחרונות. סבתא שלי סוזי גדלה בזמן השואה. בעקבות סיפורי הילדות שסבתי סיפרה לי,התוודעתי לכך שתפיסת האוכל וההתייחסות אליו השתנתה מקצה לקצה במשך השנים, ושמתי לב לצורה שבה אנשים תופסים את צריכת המזון שלהם.התפיסה של סבתא שלי כילדה לגבי אוכל הייתה גישה שמרנית. בתקופת השואה האוכל היה עניין הישרדותי ולא מותרות.אבא שלי גדל כדור שני לשואה. בבית של אבא שלי לא זרקו אוכל סתם. חיו בצמצום לא בגלל מחסור אלא חיו על אוכל פשוט ומסורתי. לעומת זאת, היום תרבות האוכל היא ראוותנית ובזבזנית. 

0

 “כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם” (משלי) רגשות זה דבר מרכזי בחיי ואני משתדלת לתת להם ביטוי. אחת הדרכים המרכזיות להביע רגשות, זה הבעות הפנים שלנו. הבעות הפנים שלי משקפות בצורה ברורה את רגשותיי. מצד אחד אני חושבת שיכולת זו חיובית ועוזרת לסביבה להיות מחוברת אליי רגשית וגורמת לי להיות אמיתית עם עצמי ועם הסביבה. מצד שני אני מרגישה חשופה, אני לא מצליחה להסתיר את תחושותיי גם כשיש צורך בכך. אנשים צריכים להיות כנים יותר לגבי הרגשות שלהם ובכך לתרום לקשרים שלהם עם הסביבה. 

0

התהליך האישי שלי שעברתי בזמן הגירושין של ההורים שלי. היו לי עליות וירידות וכל חוויה בנתה אותי. את גיל הילדות בזמן שהמשפחה עוד היתה מלוכדת הבעתי בצורת של דמות נשית צבעונית כביטוי לשמחה. את שבר הגירושין הבעתי בדמות אישה בקווי מיתאר של סיכות מהדק המדמים את הצלקות שהשפיעו עלי. היום לאחר התבגרות מן השבר תיארתי בפסל של אישה קשובה לקולה הפנימי. צבע לבן המסמל טוהר, נקיון וקבלה

בפרויקט שלי ניתן לראות עץ עשוי מתכת, ש”בוקע” מתוך בטון שבור, כאשר ניתן לראות את השורשים שלו.

ביישוב שלי, יש כיכר מרכזית ומאוד גדולה, שבמרכזה עץ חרוב עצום בגודלו. לא מזמן גיליתי שאת כל היישוב בנו מסביב לעץ, מבלי לפגוע בו.

העץ החדש שיצרתי הוא מעין תקווה שיש דרך אמצע בין בנייה והתפתחות ובין שימור של הטבע. הוא מהווה חלופה למצב הקיים, וביטוי של בנייה וטבע בו זמנית.

השיער שלי הוא חלק מהאישיות שלי. תלתלים נוכחים ובולטים .
אובחנתי עם הפרעה בשם טריכולומניה שבאה לידי ביטוי בתלישת שיער כפייתית במצבי לחץ, הגורמת להרס עצמי וקרחות.
בשנתיים האחרונות אני גולשת גלים וזה עוזר ונותן לי כוח,חופש וביטחון להתמודד עם קשיים בחיים .

בחרתי לפסל ראש  עם שיער העשוי מצדפים המסמלים את הגלישה,הגלים והים שאני אוהבת

ולצייר את ראשי מבצבץ מתוך המים- שמרפאים ונותנים לי מזור לגוף ולנפש.

הציור שלי הוא למעשה רפרזנטציה של הרעיון לגבי הדרך שבה דפוסים מחשבתיים של תודעה אנושית עשויים להיראות דרך הבינה המלאכותית. האדם הינו יצור תבוני כה מורכב, עם מוח ודפוסי מחשבות והתנהגות מורכבים עוד יותר. מכיוון שבינה מלאכותית איננה בעלת היכולת להרגיש לחוות, אני מרגישה כי תפיסת הבינה המלאכותית את העולם הינה דו ממדית, ועל כן ציירתי את היצירה הזו בצורה כה מופשטת.

העבודה כוללת שלוש יצירות, אחת מראה את הקושי שחווים אנשים רבים כיום עם דימוי גוף שלילי ואכילה. הנערה מסתכלת ובוחנת את גופה מתוך תחושת תסכול וחוסר שביעות רצון, השנייה, עוסקת באוכל עצמו. פרוסות הלחם השלמות ביצירה באות להצביע על הקושי שחשים חלק מהאנשים שסובלים מהפרעות אכילה, והשלישית, היצירה עוסקת בנקודת המבט של החברה על אנשים הסובלים מהפרעות אכילה. החברה, לרוב, אינה מכירה את מגוון ההפרעות ואת מורכבותן.

בשבילי, החרדות הן החלק גדול מהחיים שלי. בעיקר במובן החברתי. השדים האלה משפיעים עלי בכל דבר
שאני עושה. אם זה לצאת לבלות עם חברות או ללכת לבית ספר.
זה דורש מאמץ רב לקום מהמיטה.
אני מרגישה שהשדים האלה שואבים ממני את הצבעים שלי. החרדות רק הולכות ומתחזקות וכמו בציור,
הילדה נמצאת במרכז אך היא מטושטשת, ומסביבה החרדות שלה בולטות וממשיכות לגדול, לשאוב ממנה
את כל הצבעים עד שלא נשאר ממנה

ברשתות החברתיות אנו צופים במציאות מושלמת ולא אמיתית.דבר היוצר לעיתים תכופות קנאה ותסכול. מול הרשתות החברתיות שבהם מוצג רק החלקים הטובים והיפים של בני אדם- אנחנו רואים גם את החלקים הפחות מוצלחים שלנו. בפרוייקט שלי הבאתי את שני הצדדים שיש בכל אדם,  כדי להביא למודעות נכונה יותר- לקבל את מי שאנחנו ולנצל את ה”קלפים” שקיבלנו לטובה. הרבה אנשים שואפים להיות מושלמים כמו מלאכים. הם שוכחים להיות גם שלמים עם עצמם

בפרויקט שלי החלטתי לעסוק בנושא גאולה.היצירות ממחישות את הגאולה הכללית של עם ישראל.
יצירה ראשונה- נשר בגוונים כהים,מדגיש את הקושי להביא את הגאולה.המשמעות העיקרית היא שבביאת המשיח הקב”ה ידמה לנשר שיישא על כפיו את כל עמ”י,ועל כן הפסוק שנמצא תחתיו.
יצירה שניה-מעמד הר סיני,אותיות מרחפות הרומזות שכל אדם יכול לראות עצמו כאילו היה במעמד זה.כל אדם יכול להרכיב את שמו ע”י חיבור האותיות.

בפרויקט שלי החלטתי לעסוק בנופים שצילמתי במחנה הקיץ. בתערוכה הזו אני רוצה להראות את החיבור החזק שלי אל המקום הזה.

היצירה משקפת את מקום המגורים של האיימיש, הידועים כאנשים השומרים על אורח חיים פשוט.האיימיש עוזרים בבניית המחנה,ובתמורה רשאים לקחת מהירקות שאנחנו מגדלים.
ציור נוף המחנה מתאר רגע בו הילדים היו יושבים וצופים בשקיעה.המרחב הפתוח והשדות הענקיים העניקו לי תחושת חופש ועצמאות אישית.

הנושא שבחרתי הוא דרכו של רבי נחמן, זו הדרך בה אני ומשפחתי מאמינים.

שאבתי את האמונות שלי מתורת רבי נחמן.

מלאכים יוצאים מהשמיים: ציור שמסמן שאין להתיאד ויש מלאכים ששומרים עלינו

רבי ישראל: ציירתי את תלמידו של רבי נחמן. ציירתי קוים ישרים ומאונכים כדי להדגיש שאפשר הכל בחיים, ואפשר לטעות.

הזמרה: ציירתי נקודות שמסמנות את ראיית הנקודה הטובה בכל אחת ואחד.

“החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט. אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קודש קדשים, וארצו ושפתו וכל ערכיו כולם קודש הם –  הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש.” (מאמרי הראי”ה ח”א) 

המצוות התלויות בארץ נועדו לעצב ערכי אמונה וערכים חברתיים גם יחד. הן מזכירות לאדם שלא הוא הבעלים האמיתי על האדמה אלא הבורא.  דרך עבודת האדמה של ארץ ישראל אנו נותנים ביטוי לתורה ולמצוות שהרי החלקאות בכל תוצאותיה המעשיות והקרקעיות – תוכן קודש יש לה. בעבודתי עומדת במרכז עבודת האדמה ושזורה לאורכה בתשמישי מצווה המבטאים את הקשר שיוצרת ארץ ישראל בין הקלאות ובין מצוות התורה.

העבודה שלי מבקשת לגעת בנושא שהחברה בוחרת להתרחק ממנו, מחלות נפש, טראומות, הלם קרב, דיכאון וחרדה. בעיות שבדרך כלל “שקופות”.

עולם שלם רוחש מתחת לפני הקרקע…רכבות  תחתיות הן כמעין תת מודע של החברה המודרנית, ושל האנשים השקופים.

העיניים הן ראי לנפש, ולכן הן כה מרכזיות בעבודה.

שילבתי עיניים אנושיות על מראות, המראה משקפת כל אחד ואחת מאיתנו.

המראה יוצרת קשר של מבט ושיח עם כל אותם אנשים שקופים, ובעיות שקופות.

התחלתי את הפרויקט בתקופת הקורונה, כשאי אפשר היה לצאת לטיולים. כך ביטאתי את הגעגוע שלי לטיולים עם ההורים, למקומות רחוקים. ציירתי את קו האופק, וצבעתי בגוונים של כחול. מרחוק רואים את העיר בצד השני של הנהר. גשר, חוצה את נהר הבוספורוס, שמחבר בין יבשות. נקודת המבט היא מצד אחד של הגשר, לצד השני, והגשר הולך ונהיה צר יותר לכיוון נקודת המגוז. הספינות צבועות בלבן, והמפרש נראה כמו דגל לבן. הלבן מבטא תפילה לשלום, בריאות וביטחון. בשני הציורים הנוספים ציירת יער ודיוקן עצמי על רקע נוף רחוק. ציירתי את הציור בהשראת חבר.

בציור הגדול השתמשתי בצבעים כהים, שנותנים תחושה של רצינות. אני רוצה להיות אדם רציני, כשאהיה גדול. אלך לעבוד, אתמיד ואהיה אחראי. שם הציור השני: דיוקן חברתי רגשי (בהשראת  האמן קית הרינג) והוא משקף את הרצון לטפח קשרי חברות ולהיות שמח.  את הדיוקן השלישי יצרתי בהשראת ציורים של חברים בטכניקת העתקה, על פי צילום דיוקן שלי. הציור משקף תחושות של שמחה, אהבה ועצמאות, כיוון שציירתי את עצמי כבוגר.

ציירתי ציור דיוקן שלי שמראה את מה שאני מרגיש כלפי המקום שבו אני חי.

1. בציור אחד ציירתי את עצמי בהשראת הצייר נחום גוטמן, כחלוץ בחולות. הציור מצויר בצבעי יסוד ומקרין שמחה.
2. בציור השני ציירתי יונה, עץ, ספינה, שמים, שמש, ים, פרח ודגל. הציור מזכיר לי את בריאת העולם, והוא קשור לעם שלי ולמדינה שלי.
3. בציור השלישי ציירתי את עצמי מצייר. אני יושב, מחזיק מכחול ומצייר ציור שלי.

לאחר שסבתא שלי נפטרה, ההרגשה הראשונית שהייתה לי, היה תחושה של חוסר, לא של בן אדם, חוסר בתוכי, תחושה של אי שייכות לעולם, לסביבה. 

עם הזמן, התחושה הזאת התחלפה בתחושה של ליווי, החוסר שהיה הצמיח דבר חדש, רובד נוסף בתוכי. הרגשתי שנבנה לי קשר חדש עם סבתא שלי, שהגיע אחרי המוות.

בעבודה שלי ציירתי חמישה ציורים מתוך תמונות משותפות שלי ושלה,את הפנים של סבתא שלי ציירתי באופן מפורט ואת שלי השארתי נעלמות. העלמות של פני באה להביע את החוסר והבור שנפער בי לאחר פטירת סבתי, אבל בעיקר את הקשר.  הקשר לאחר המוות הוא לא של שתינו, היא לא איתי. היא הולכת בתוכי, חיה דרכי.

חומרים משתנים/ איה רחלזון

בעבודותיי ביטאתי “התחדשות” ע”י שימוש בחומרים קיימים ליצירת תוצרים חדשים בעלי משמעות שונה.

באחת מעבודותיי יצרתי שמלה משקיות של אתר הבגדים הזול “Shein”. מחומר המקור- השקיות הזולות הללו, יצרתי תוצר חדש- שמלה יפה ומרהיבה שנראית יקרה ואיכותית. מעבר לכך, מעצם העובדה שיצרתי פריט לבוש מהשקיות שיניתי את המשמעות של חומר המקור שכאמור משמש לאריזת בגדים בתוכו וכעת הוא הפך לבגד עצמו.

להיות תאומה זהה, זאת לא מציאות קלה. נוטים לא לראות אותי כאינדיבידואל ואת אחותי עדי כאינדבידואל, אפילו מערבבים את השמות שלנו יחד. קוראים לנו עדיונועה, התאומות, או האחיות קוסובסקי. זה אף פעם לא עדי…. ונועה….. אם עושים את המאמץ כדי להכיר אותנו, רואים שאנחנו שני אנשים שונים וייחודים למרות שאנחנו דומות. צריך לשנות את הפרספקטיבה וזווית הראייה על מנת לראות את הייחודיות שיש לכל אחת,  ולא רק לראות את מה שנוח וקופץ לעין- מה שזהה ודומה.

מאז שהתחלתי את הפרויקט עברתי על אינספור רעיונות בניסיון למצוא נושא שמרגיש נכון. ברגע שסוף סוף בחרתי נושא ועבדתי עליו, פתאום איבדתי כל עניין בו, איבדתי את החשק. כשזה היה קורה זה היה מרגישה כאילו נפלתי לבור אפל ובדרך כלל הייתי מתחילה להאשים את עצמי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה אז החלטתי לנסות להבין למה זה המשיך לקרות. לאחר קצת מחקר הגעתי לבסוף להבנה שזו תופעת לוואי להפרעת קשב וריכוז שלי. ואת התופעה הזו ניסיתי לייצג בעבודה.

ביצירה רואים מדבר רחב ידיים. מצד אחד המדבר מסמל עבורי שקט וחיבור לעצמי, מצד שני הוא גורם לי להיאבד בתוך המרחב האינסופי שלו. יש בו מקום להתבודדות, ומנגד הוא גם יכול לתת הרגשת בדידות.

על המצוק רואים נעלי צבא אדומות נטושות.

הנעליים מבטאות את הבדידות שהחיילים חווים במהלך שירותם הצבאי. הם פוגשים בהתמודדויות לא פשוטות שבסופן הם עלולים ללכת לצעוד לבדם בתוך המרחב האינסופי.

בין אם מדובר באלימות במשפחה, הטרדות מיניות או אפילו משברים כלכליים- ישנם הרבה נושאים חשובים שאנחנו לא מדברים עליהם בחיי היום יום. 

לכן, בחרתי ליצור את ״הפיל שבחדר״, יצירה המבטאת את כל אותם אירועים קשים אשר נדחפים הצידה בעקבות ״אי-נעימות״ וירידה מאור הזרקורים. 

כאשר נכנס לחלל החדר נבחין ראשית בפניו הגדולים של הפיל המכוסה בכתבות מהעיתונאות. לעומת זאת, גופו של הפיל מרומז  וכמעט בלתי נראה ומסמל את דעיכת ושיכחת סוגיות אלו מעל במת השיח הציבורי

מה היא מחלה?

“זה לא אותו דבר”  “זה מאוד שונה”   “הם מדמיינים”   “זה רק בראש”   “אז מה זה מחלה?”

עבודתי עוסקת בהורות מתעללת ומזניחה והשלכותיה כלפי אותם ילדים חסרי אונים שחיים כך מידי יום.

העגלה המוזהבת מסמלת יופי מלכותי, רגשי שלמות, חום ואהבה. עם זאת כאשר מסתכלים לתוכה מגלים תינוק “שבור” עטוף כולו בשברי בירה, ללא שמיכה או גגון, חשוף בפני כולם. בדפנות העגלה מוצגים שלל סיפורי אלימות והזנחה של הורים כלפי ילדיהם.

סביב העגלה ישנם פרחי פלסטיק יפים וצבעוניים, המסמלים את הצורך בחום ואהבה כדי לצמוח ולגדול, אך הם אינם מחוברים לקרקע יציבה. הילדים האלה מחכים למישהו שיינטע אותם מחדש כדי שיוכלו לפרוח ולהתקיים.

נושא עבודתי הוא היפוכונדריה והרגשות של אדם היפוכונדר. היפוכונדריה היא הפרעה נפשית המתאפיינת בחשש מופרז ממחלות ועיסוק כפייתי בנושא הבריאות.

בפרויקט זה המחשתי את רגשותיו של אדם זה, בתור אחת שחוותה זאת על גופה. חוץ הקופסא הוא מה שאתם רואים כשאתם מסתכלים על היפוכונדר ופנים הקופסא הוא מה שאותו אדם מרגיש.

ביצירה זו צריך להרכיב אוזניות ולהכניס את הראש לתוך התיבה ולחוות את החוויה החונקת, המפחידה. בתוך הקופסא מכוסים הקירות במאמרים ממורקרים ומסומנים, בדומה לחדר חקירות, וכן גם תרופות ותופעות הלוואי שלהן.

המיצב מלווה בסאונד שמבטא את מחשבותיו של היפוכונדר. משפטים רצים בתוך הראש לצד דופק לב מהיר בעקבות הלחץ שנוצר.

בעבודתי עסקתי בתחושות פנימיות שמבטאות בדידות וכאב. יצרתי דמות החוזרת על עצמה כאשר בכל פעם תנוחות הידיים שלה משתנות מעט וגם הבעות הפנים בכל פעם שבה היא כואבת. רציתי לתת המחשה של “סרט נע” של הדמות כאשר הידיים זזות ומביעות את המתחולל בתוכה עד שלבסוף הן חושפות את הלב הגלוי הצבעוני, סמל ללב חי ופועם ומרגיש שרוצה שיראו אותו.

יש בטבע משהו שנותן שקט וחיים, גורם לך לשחרר את כל המחסומים.

הטבע רואה אותך כמו שאתה, כל כך חשוף.

הדמות נראית מצד אחד במבט מלאה בהבעה ורגש, מצד שני היא מתמזגת עם הטבע, ונראית בניתוק מסוים ללא רוח חיים. יש בי משהו שמרגיש שככה רואים אותי. הטבע הוא זה שתמיד ישפיע עליי ברוגע שלו, בחיבור ליסודות האדמה והאש, מה שמחזיר אותי חזרה למי שאני.

בעבודתי בחרתי לעסוק בנושא של הפרעות אכילה ודימוי גוף, תופעה שהתעצמה בעקבות הקורונה. אני חושבת שלאנשים רבים יש בעיה של דימוי גוף. כל אדם צריך ללמוד לאהוב את עצמו ביחד עם הפגמים. אנשים הסובלים מהפרעות אכילה מושפעים לרוב ממה שהחברה משדרת כלפי חוץ. דבר זה גורם להם לחשוב שאם ירעיבו את עצמם וירדו במשקל, הם יהפכו למאושרים. אך ההפך הוא הנכון, שכן אושר הוא דבר פנימי ולא חיצוני.

אומנות מחודשת / מאיה רייש

בפרויקט התעסקתי בשינויים בעולם האומנות.

התמקדתי במגוון והוורסטיליות שיש בתקופתנו. הכל מתקבל על הדעת ואני רואה בזה קסם וזכות להתקיים בתקופה הזו.

בפרויקט בניתי חדר שמדמה מיני מוזיאון. ניסיתי להביע את הנגישות- המוזיאון עשוי מחומרים זולים ונגישים, היצירות בו הם ברמות יכולת וכישרון שונות, שמוכיח שכדי ליצור אומנות צריך רק את הרצון, לא כסף וחומר יוקרתי ולא יד מוכשרת במיוחד. אני מאמינה שכל אחד הוא אומן רק אם ירצה.

0

בפרויקט זה ציירתי את הפנים רבות של האנשים בדיוק יחסי, בגלל שהפנים מבחינתי מייצגות את המהות של האדם.

כשהגעתי לגוף, ללבוש, למקיפין, נתתי לעצמי להשתחרר.

יש משהו ברישום משוחרר שיכול לתפוס את מה שהדיוק לא יוכל לעולם,

הדיוק תופס את החיצוניות של האדם, את הנראה לעין אדם ועדשה, ויש בנו יותר מסתם גוף של בשר ודם שיודע במקרה גם לחשוב ולדבר.

כשאני מסתכל על אנשים אני מרגיש שאני קולט עוד משהו.

״הבניין הזה הוא אנחנו עצמנו, הוא מבנה האישיות שלנו, הוא העולם הפנימי שלנו שכולל את הרגשות ואת המחשבות שלנו והיסודות של הבניין הזה הם הילדות שלנו״

בחרתי להציג את השפעת הילדות עלינו בהתבגרות. הילדות, בהיותה תחילת דרכנו, היא הבסיס שלנו, הבסיס לכל דבר שעוד נהיה, נעשה ונחלום.

ממש כמו בניין – יסודות הבניין הם אלו שקובעים אם הבניין יחזיק מעמד,

מה קורה לבניין עם יסודות מעורערים? מה קורה לנער/ה עם ילדות לא יציבה

בעבודתי התמקדתי בשני נושאים המעסיקים את עולמי.

נושא הכתיבה והנגינה ונושא אידאל הגוף הנשי.

הבחירה בגיטרה כבסיס לעבודתי הייתה כמעט טבעית והצליחה להכיל בתוכה את 2 הנושאים בו זמנית.

מצד אחד עולם הכתיבה והשירה הפנימיים והאישים שלי אשר מחפשים דרך לצאת החוצה ולהיחשף . מהצד  השני, הכליאה שלי אל מול הציפייה החברתית למבנה ״הגוף האידאלי״ אשר מבנה הגיטרה מרמז עליו.

העובדה מייצרת מאבק בין הפנים לחוץ במובן הרוחני והפיזי כאחד.

במהלך החיים הצעירים שלי חוויתי לא מעט זרמים ביהדות כשהאחרון וכנראה המשמעותי ביניהם הוא הזרם החרדי בו למדתי מכיתה א’ ועד סוף כיתה ח’. לאחר מכן תוך מעבר לישיבה תיכונית ולאורך שנות הלימוד שלי בה, הפנמתי עם הזמן תובנות ותחושות לגבי היהדות ולגבי האנשים שבא – ועם כולן ניסיתי להתמודד.

שייכות, נכונות דתית, העדפות ואורחות חיים, כל אלו כותרות שאני מתמודד איתם, ובהם שאלות המטרידות אותי ביום יום.

בשנים האחרונות התחברתי עם אדם הלוקה בהפרעה נפשית המכונה בשם OCD- Obsessive Compulsive Disorder (הפרעה טורדנית כפייתית).

לא הכרתי את ההפרעה, ולא הבנתי אותה, אך יחד עם החיבור שנוצר בינינו, התגבשה בי ההבנה, ובנוסף לזה התוודעתי לעולם ההפרעות הנפשיות.

הבנתי שהפרעות נפשיות עשויות להכביד מאד ולשבש את אורח החיים, ושמתי לב שלא מדברים על זה מספיק בשיח הציבורי. לא מדברים על זה מספיק סביבי. החלטתי לעסוק בנושא דרך פרוייקט הגמר.

השראה שלי בפרויקט היא אומנות איחוי יפנית בשם “Kintsugi” (“חיבור מוזהב”). בה האמן מאחה את חלקיו של כלי שבור בעזרת דבק מעורבב עם אבקת זהב.

בספרו “למה דברים רעים קורים לאנשים טובים” כותב חן מרקס על אמנות הקינצוגי: “הפעולה הזאת איננה מסתירה או מעלימה את השבר: ההפך הוא הנכון, צביעת השבר בזהב מודיעה שהתרחשה טראומה שניפצה את הכלי

אך הוא היה חשוב כ”כ, שהוחלט לתקנו באמצעות המתכת היקרה ביותר”.

המשך דף מידע כמיהה

בחרתי לעסוק בנושא כמיהה בעקבות הקורונה. הייתי במצב חשוך בחיי במסע למצוא שלווה וזה נתן לי השראה לכל היצירות.

יצירה חמישית- צירתי את החתול שלי שמצויר ביצירה הראשונה.

מיקדתי את המבט שנשקף מעיניו. כדי להראות את המבט והכמיהה גם בעיניו.

יצירה שישית-ניתן לראות את בילי אייליש.היא זמרת שהקשבתי לשירים שלה לכל אורך התהליך שצירתי כאשר הייתי סגורה בחדר בזמן הקורונה . השירים העמוקים שלה הם שהזכירו לי את הכמיהה והגעגעים לחופש.

כמו הפחם בני אדם נראים לנו בצבעי שחור לבן, אבל מאחורי כל אחד יש סיפור וצבעוניות ייחודית שלא נכיר אם הוא לא יספר לנו.

אצלי הריקוד הוא חלק משמעותי בחיים שלי שלא מוכר לרוב הסביבה שלי ובשבילי הוא המון.

ציירתי את עצמי במצב ביניים. לא בריקוד עצמו. יושבת על הרצפה, גורבת גרביים, עסוקה בעצמי אבל עדיין בסטודיו לריקוד שבו אני רוקדת ליד הבר, המראה והמרחב שהוא כל כך חלק מהריקוד.

מילים ששמעתי

שכאבו לי בלב

כאבו את הגוף

והבגדים

את יודעת..

את לא לפי ההלכה..

והייתי רוצה

לא לדעת בכלל

לא לשמוע נימה מתנצלת או קשה

הייתי רוצה לשבת בחצרי

בתמימותי

להישאר אני בעבודתך

במהלך העבודה שלי ביקשתי מחברות ונשים שאני מכירה שישתפו אותי במשפטים ו’הערות קטנות’ שפגשו אותן במהלך החיים. משפטים שגרמו ללב שלהן להתכווץ לדקה, להרגיש לא בסדר, לכעוס.
משפטים שגורמים לי לתהות, איך מצווה כל כך אישית ופרטית וטהורה, הפכה לציבורית כל כך

את ״מוגנת״

״את כבר לא שם״, הם צועקים

״אל תחשבי עליו הוא לא חלק מחייך יותר״

אז למה הכרית שוב רטובה מדמעות בעודי נזכרת באותה תחושת חוסר אונים.

בפרוייקט בחרתי להתמקד בנושא של אלימות כלפי נשים. השימוש בטכניקה של הדפס דמויות נשיות, בצבע לבן על רקע שחור. אפשרה את שחרור השליטה מהתוצאה והדגשת הפחד בפניהן, הנסיגה לתוך עצמן, הכאב והשבר המוסתר.

בעבודה מודגשת החוסר יכולת של אותן נשים לצאת מאותו מעגל מתמשך אשר פוגע בהן כל כך.

אני אזכור מבט

מגע שפתיים בכתפי.

אני אהיה לצל חולף בשדותיכם לסוד נסתר.

היו שלום אני חייתי ביניכם כמו צמח בר.

בעקבות מפגש שהיה לי עם פגועי נפש בחרתי להעלות בעבודה את שאלת היחס של החברה אליהם. 

 בחרתי להציג אישה שוכבת על הספה בסלון, האישה שוכבת מכונסת והמבט לא פונה אל הצופה. רציתי להמחיש שמחלת הנפש מתבטאת בדכ בבית וסביב האנשים הקרובים, אבל בחוץ לא מודעים אליה.

בשאר העבודות ציירתי אישה עם מבט כואב ומבולבל,ניסיתי להעביר תחושה של שיגעון ואי שפיות.

מכיתה ה’ עד ט’ למדתי אומנות אצל ג’ודי הלפרין, אישה מדהימה שלימדה אותי ועזרה לי בפן האומנותי ופן האישי, ב2019 ג’ודי נפטרה. 

רציתי ליצור משהו שינציח אותה ולכן בחרתי לעסוק בזיכרונות שלי ושל אחרים ממנה.

כתבתי על רצועות נייר את כל הזיכרונות שלי ושל שאר משתתפי החוג ומשפטים שאפיינו אותה ויצרתי מהם רקע.

ענף המגנוליה מסמל עבורי הנצחה ויופי ותקופת פריחתה היא התקופה בה ג’ודי נפטרה.

על ענף המגנוליה כמה שלבי פריחה- כמעגל החיים.

אני מקווה שהצלחתי להעביר עד כמה גו’די היתה משמעותית לי ולכל תלמידיה.

יצירתי עוסקת בקשר שלי לסבתי ולפסנתר.

במשך כעשר שנים, למדתי לנגן בפסנתר אצל סבתא שלי, שהייתה מורתי היחידה ונפטרה לפני כחצי שנה.

בעקבות פטירתה החלטתי שנושא יצירת פרויקט הגמר שלי באומנות יבטא את הקשר המיוחד שלי לסבתי ולתרומה שהייתה לה בחיי בנגינה ובכלל. סבתי אף אהבה לסרוג, בחללי היצירה שילבתי את חוטי הסריגה שלה.

אני שמחה על הזכות לחלוק לה כבוד ובתקווה כי מהשמיים היא רואה עד כמה היא הייתה חשובה לי ומהותית בחיי.

החברה הישראלית מורכבת מסוגים שונים של אנשים, ממקומות שונים בעולם. השוני החיצוני בין אנשים יכול לעיתים להוביל ליחס מזלזל, או אלים כלפי אותם אנשים. אך “מבפנים כולנו אותו דבר…”     

 העבודה מורכבת מציורים דיגיטליים של ארבעה סוגי אנשים סטריאוטיפים המצוירים בצבע אדום המבטא אלימות. הגולגולות מצוירות בצבע כחול המבטא רוגע ושלווה. ליד היצירה יש עמדה עם משקפיים שונים בהם ניתן לראות את חלקיה.

הקולות עבורי הם הקולות בראש שלי, בין אם זה קולות חיוביים שמקדמים אותי עוד צעד קדימה, ובין אם אלה קולות שליליים שקצת מקשים עליי.

אני מבטאת את קולות רעשי הרקע ע”י פרצופים מעוותים, המחשבה המדברת בקול- התיסכול, הצעקה. את המוזיקה אני מייצגת בקול מנגינה שמרגיע את המחשבה והנשמה.

מבחינתי –”חושבת בקול” זה המקום שלי לדבר לעצמי בצורה הכי לגיטימית שיש, להמשיך להוביל את המחשבות לסוף טוב בלי רעשי רקע, להביע את הכתיבה שלי ממחשבות על מילים אל מחשבות שנאמרות בקול.

הנושא שבחרתי לעסוק בו הוא פטריות. פטריות הם הדבר שהכי מעניין אותי בכל עולם הצומח ולאחרונה בכלל. בפרויקט הגמר ארצה לחקור על הצורה של הפטריות, שימושיהם השונים, הסוגים המגוונים והמיוחדים, אופן הצמיחה שלהם, מטרתם בטבע וכד’. אני רוצה לנצל את הפרויקט השנתי בשביל לחקור ולהכיר את הנושא יותר לעומק.

הנושא של העבודה שלי הוא יומן מסע: מצילום להפשטה. בפרויקט הגמר שלי אני שואפת לחקור ולגלות עוד על העולם היומיומי שסביבנו דרך עדשת המצלמה. אני מעוניינת לבדוק עם עצמי איך מתפתחים הצילומים מבחינת נושאים וגם מבחינת צילום מקצועי. אחד החיבורים שאני מעוניינת ליצור זה ציור באקריליק בעקבות הצילום. אני עושה זום-אין לתוך הצילום ובכך בוחנת מצד אחד את איכות הצילום אך מצד שני אני גם מנסה להידמות לצבעוניות ולהגיע להפשטה של יומן המסע.

בחרתי לעסוק במסכים כי אני מרגישה שבעשור האחרון אנשים מכורים למסכים יתר על המידה. בכל מקום שבו אני נמצאת  אני שמה לב לאנשים, בגלאים שונים, ששבויים בתוך מסך. בנוסף לכך, הם גם נותנים לילדיהם גישה למסכים, הם לא מבינים את משמעות הדבר. ההרס שנוצר משהייה ממשוכת מול המסך הוא גדול ומשפיע על תחומים רבים. ביצירתי אני מנסה לשקף לצופה את השבי במסך וכך אולי הוא יבין למה לא כדי לשהות מול מסך.

בעבר הטבע היה המקום בו שהו הילדים רב הזמן , הם  היו מוצאים בכל דבר שהיה זמין להם משחק מהנה ומעסיקים את עצמם. כיום הפלאפונים ,המחשבים והטלוויזיות הפכו לתעסוקה העיקרית של הילדים, בהם הם מבלים את רב שעות היום. ברצוני לעורר את הקהל ואת החברה שלנו לחזור אל החוויות של העבר ,להתנתק מהטכנולוגיה ולהיות ערים למהפך שמתרחש לנו בין הידיים.

הקשר שלי, ושלנו אל קטצ’י הכלב שלנו יחיד ומיוחד. האהבה ההדדית ביננו היא משהו כ”כ חזק.

הבנתי שהנושא שלי הוא קטצ’י כחלק מהמשפחה.

צילמתי את קטצ’י אוחז בידי ומישיר אלי מבט. אתם יכולים לראות את המבט החכם והאוהב שלו.

צילמתי עוד בני משפחה שלי יחד איתו ורשמתי אותם.

בציורים כולם, את הרקע והדמויות בחרתי להשאיר בלבן. הוא הנושא שלי.

מרגישים את האהבה?

0

בחרתי לעסוק בסכסוך הישראלי-ערבי, מתוך נקודת מבט אישית ומשפחתית. סבתי שעלתה ממרוקו, נוהגת לספר על החיים המשותפים של יהודים לצד ערבים בעבר, בארץ מולדתה.

השכנות הטובה בין שני העמים, העלתה אצלי את השאלה, איך ייתכן שיהודים וערבים חיו בשלום זה לצד זה, בעוד שבמדינת ישראל מתקיים סכסוך ממושך?

את המסר העברתי ע”י צילומים מטיול שורשים במרוקו.

כשהייתי בת שמונה הודיעו לי שקיבלתי “סוכרת נעורים”.

 הרגיעו אותי בטענה שעוד עשר שנים כבר ימצאו תרופה. מאז עברו כבר שתים עשרה שנים ועדיין לא נמצאה תרופה.

אחרי כמה שנים הבנתי את ה”פוליטיקה” שרוחשת במפעלים שמייצרים את המוצרים שמצילים אותי מהמחלה. הם בעצם מנצלים את החולים על מנת להרוויח כסף ומעכבים את מציאת התרופה. 

את העבודה יצרתי מאותם חומרים שאני צורכת מדי יום: סטיקים, מחטים וכו’. עיצבתי את העבודה בצורה של דולר כדי לבטא את הניצול הכסזפי של מייצרי התרופות. השאלה שאני שואלת: האם הם מצילים אותנו או רק מאריכים לנו את הסבל?

בעבודתי בחרתי להתייחס לצבע הלבן ולהתחדשות החוזרת שלו בתחומים שונים.
התחדשות עבורי היא דבר המסמל התחלה ודרך חדשה, שיכולה לבוא לידי ביטוי גם כמשהו המסמל טהרה וקדושה.
הלבן הוא סמל לשלום, לקדושת החגים, סמל לטוהר ותמימות הבא לידי ביטוי בשמלת כלה. בתרבויות רבות וגם בתרבות שלנו, נהוג שהכלה ביום חתונתה לובשת לבן. דבר המשקף את הטוהר אתו היא הגיעה לעולם וליום חתונתה.
כל העבודות שלי עשויות מחוטים לבנים בגוונים שונים.

סבתא רבא שלי מהווה בשבילי דמות להשראה. היא עברה את השואה ולמרות שאיבדה את ההורים שלה ואחותה- היא מלאה בשמחת חיים. היא מסמלת בשבילי את ההתגברות על הפחד ואת הבחירה בחיים. היא בת 96 ולמרות זאת תוססת מאוד ופעילה.

בציורי הפחם  ציירתי את העבר שלה בשחור- לבן: ההורים שלה ,אחותה שנספו בשואה ,דמותה בכיתה א ואת האופניים שלה.

בציור הצבעוני ציירתי אותה איך שהיא היום, פעילה ותוססת.

דרך הפרויקט התחברתי אליה יותר והכרתי סיפורים שלא ידעתי עליהם.

0

ביצירה זו נמצאת טביעת אצבע שלי. על כל אחד מקווי האצבע יש גל קול של שיר מסוים. את כל השירים האלה בחרתי בגלל ששמעתי אותם בחלקים שונים בחיי והם משמעותיים לי.  היצירה שלי מביעה את הדרך שבה מוזיקה משפיעה  על כל אחד בעולם והופכת לחלק בלתי נפרד ממנו.  לכל אדם יש את הזהות מיוחדת שבאה מהמוזיקה שהם שומעים, והופכת לטביעת האצבע שלו, ששונה מכל אחד אחר בעולם.

יושבים בנחת פותחים עיתון

עם כוס קפה על הספה בסלון

קוראים בעיתון על כל המתרחש בעולם

מרגישים שיודעים מה שלום כולם.

על ניצול השואה שרועד מקור,

על האישה החדורית שאין לה כסף בשביל האור

קוראים על כולם, מתרגשים ואפילו יש דמעה

ועוברים לעמוד הבא לקרוא עוד מודעה.

בשבת בבוקר ביום יפה,

יושבים על הספה יחד עם עיתון וקפה

וכל האנשים מהסיפורים איפה גרים פה בשכונה

מעבר לכביש, בבית שליד הפינה.

את סבתא שלי, סבתא מרים שעל שמה נקראתי, לא הכרתי.

למרות שלא זכיתי להכירה, תמיד הרגשתי שהשם המשותף שלנו חיבר בינינו.

בעבודה זו ניסיתי לחפש אותה, ולבדוק איך הרוח שלה משפיעה עליי עד היום.

אני מחפשת אותה בחפצי הבית שנשארו, הטעם של האוכל שבישלה והכינה, הקלטה של הקול שלה שרה בפרסית, לפני שנים…

את סבתא אני מוצאת בעיקר באנשים שהיא גידלה, את אבי ואת אחיו ואחיותיו.

בשנה האחרונה הרגשתי שאני עומדת בצמתים משמעותיים של בחירות לפני צאתי לחיי הבוגרים, הרגשתי קצת שהלכתי לאיבוד. חיפשתי מגלדור שינתב את דרכי.

העיסוק המשמעותי הזה הוביל אותי לבחור בדימוי מגדלור.

רציתי מגדלור שקוף. למשפחה שלי מפעל אלומיניום ופרספקס והבנתי שהתשובה נמצאת קרוב.

בניתי את המגדלור בעזרתו של אבא.

הבנתי שהאור שחיפשתי שיאיר לי את הדרך נמצא בתוכי ומהמקומות שצמחתי בהם וגדלתי בהם, הבנתי שהמגדלור שלי הוא הבית שלי והבית שאני.