- שרה פרלסון
- אולפנת חמ"ד אור תורה אוריה, גוש עציון
בכיתה י’ הובחנתי כלקויית תקשורת על הרצף האוטיסטי בתפקוד
גבוהה. זה שגרם לי להסתכל באור שונה על החיים שלי, ועל הקשר שלי עם
המשפחה שלי, בהשוואה לקשרים של חברים שלי עם המשפחות שלהם, בניסיון לגלות
איך הלקות שלי משפיעה על הקשר שלי עם המשפחה שלי.
היצירה שלי היא מיצג ומיצב – היא כוללת גם תוצר וגם פעולה.
הזמנתי בני נוער וחברים להשתתף בפרויקט.
כל אחד מהם התבקש לקשור סרט צבעוני על עץ. צבע הסרט נקבע על פי מידת הקשר
שהמשתתף מרגיש כלפי המשפחה שלו .
לפני קשירת הסרט, כל משתתף התבקש לכתוב עליו: “המשפחה בשבילי זה…”
אני מזמינה אתכם לקחת חלק בפרויקט שלי ולקשור סרט על העץ.
- בת אל מימון
- אולפנת חמ"ד אור תורה אוריה, גוש עציון
בקיץ האחרון נסעתי עם משפחתי לטיול בצפון.
באחד הימים, עצרנו לשחות באחד הנחלים. באיזשהו שלב איבדנו אחיזה ונסחפנו עם הזרם, עד שנתקענו בשיח ורדים. רוב האחים שלי הצליחו להרים את הראש מעל המים. אך אני ואימא לא יכולנו להתרומם, כי הקוצים אחזו בנו.
ענף אחד מהשיח נכרך לי סביב הצוואר. הרגשתי חנוקה גם מהענף וגם מהמים. זה הרגיש כמו נצח עד שאבא שלי ואדם נוסף הצליחו לחלץ אותנו.
כחודש לאחר המקרה, כששטפתי ראש במקלחת, מתחת לזרם המים, האוזניים שלי נאטמו והרגשתי שאני שומעת את אותם קולות מתחת למים בנחל, והחוויה הטראומטית צפה בתוכי מחדש. בחרתי ביצירה שלי לגעת ולעבד את החוויה. חלק מהקושי להתמודד עם טראומה הוא העיסוק בהדחקה ובהסתרה. הריפוי מתחיל כאשר האדם מוכן להיראות עם הגוון שנצבע בו, מפסיק להתאמץ להטמיע בתוכו רגשות טעונים ופחדים.
- טוהר כץ
- אולפנת חמ"ד אור תורה אוריה, גוש עציון
הקשר שלי עם הסבים והסבתות שלי מאוד משמעותי וחשוב עבורי.
אני מבקרת ופוגשת הרבה את סבא וסבתא שלי והחיבוק שלהם יקר לי.
הקורונה שיבשה את הכול. החיבוק של סבא וסבתא חסר לי מאוד
ביצירה שלי ציירתי את סבתא ואותי, כל אחת מאתנו מצוירת לבדה.
בצד אחד סבתא שלי כשידיה מושטות לחיבוק, ובצד האחר אני, כשידיי מושטות לחיבוק.
כאשר החיבוק עם סבתא לא היה אפשרי, יצרתי אותו באמצעות אשליה. אם עומדים מול היצירה ממש, סבתא ואני נראות מחוברות זו לזו.
בנוסף, השתמשתי בשני סוגי צבעים שלא מצליחים להתמזג זה בזה. את הדמות של סבתא ציירתי בצבעי שמן, ואת דמותי בצבעי מים.
- שחר בלוט
- אולפנת חמ"ד אור תורה אוריה, גוש עציון
“הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה
כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן
הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת
וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּוֹל
כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט” (יהודה עמיחי)
ביצירה זו אני בוחנת את השפעת זיכרונות העבר על ההווה ועד כמה הזיכרונות משפיעים על הבחירות העתידיות שלנו בחיים.
בחרתי לצייר על כד בסגנון מצרי. אני מספרת סיפור באמצעות הציורים שציירתי על הכד- את סיפור חיי.
כיוון הציור הוא מלמטה למעלה ומתאר את הלידה שלי, דרך הגדילה שלי, שינויים ומעברים שעברתי ואירועים חוויות מכוננות מחיי האישיים שעיצבו אותי והשפיעו על מי שאני כיום.
לעיתים יש בי רצון לקבור זיכרונות (בפרט הקשים ביותר) על מנת לשכוח אותם ולוודא שלא יחסמו אותי, בדומה לממצא ארכיאולוגי שנקבר תחת עפר. אולם אני מבינה שהדרך הטובה יותר היא דווקא להסתכל על הכד ככלי- לנצור את הזיכרונות, ללמוד מהם ולהשתמש בהם כמקפצה ובניית קומה גבוהה יותר של עצמי.
- מעין אהרוני
- אור תורה סטון רמות
הייתי ילדה שבוכה הרבה, מזכירים לי את זה בבית עד היום.
אומרים שהייתי בוכה בבכי עוצמתי, כזה שבלתי אפשרי להתעלם ממנו.
היום אני לא בוכה ככה, לפחות לא בפומביות ובעצמה הזו.
פוחדת לצאת בכיינית, רגישה מידיי, שברירית- אז אני נזהרת מלהפיל את עצמי על אחרים ופשוט נמנעת מלהתפרק.
מצאתי בקליפות ביצה שבורה דימוי לבכי.
קליפות ביצים הן מעין שאריות משבירה יומיומית בלתי נמנעת, חלק מהחיים, לא נקיות, לא יפות באופן מיוחד, פסולת הראויה לזריקה ולהעלמה, חסרת כל תועלת.
אבל עדיין היה בהן משהו שהקסים אותי בכנות הפשוטה הזו והאמיתית כ”כ של הקליפות הסדוקות. בעוצמה ובכח שלהן לאצור בתוכן חיים שלמים.
שאבתי כח מהקליפות, ואזרתי אומץ לתת מקום לשברים שנמצאים בתוכי.
רשמתי בדיו את דמותי כילדה קטנה על משטח עץ גדול, שחוק, משומש ופצוע שמישהו זרק. זהו רגע בילדות שבו אני בוכה בלי מעצורים. נותנת לצופה קצת להכיל את זה.
את קליפות הביצים שאספתי מהסביבה הקרובה, בחרתי להניח פשוט כפי שהן. כמה שהן חשופות וסדוקות- ככה אמיתיות וכ”כ יפות, על אף הרצון החזק שלי בהתחלה והניסיונות לאורך כל הפרויקט ליצור מהן איזה משהו ריאליסטי שיהיה ברור, מדהים ועונה לציפיות של כל מי שאסף עבורי את האינסוף קליפות וחיכה לראות איזה דיוקן או פסל מעורר התפעלות עשוי שברי ביצים.
אבל גיליתי באמת כמה הן המהות והדבר האמיתי, כל דרישה אחרת רק שוברת אותן יותר וגורמת להן לאבד את מי שהן.
בעבודה הזו נשברתי לא פעם, אבל גם נשברו לי התפיסות של מה יפה ולא יפה, מהי אמנות ומה לא אמנות? מה ראוי לבמה ומה לא? מי מחליט?
למדתי לתת מקום לעצמי גם להישבר
- עדיאל אשכנזי
- אור תורה סטון רמות
העבודה שלי מבקשת להישיר מבט לאנשים באפריקה.
כולנו יודעים שהמצב באפריקה קשה ולא טוב כבר שנים רבות זה ככה.
גם אם כולנו יודעים שהמצב קשה, יש תחושה שזה רחוק ואולי גם לא ממש אמיתי.
התחושה שלי היא שאין לי איך לעזור, האם בכלל אפשר?
אבל יש שם בני אדם, אנשים נשים ילדים ותינוקות שחיים בסבל.
הציורים שלי מבקשים מהצופה להתבונן באדם.
אם נתבונן במבט אנושי עליהם, נבין את המשמעות של הסבל.
ציירתי אנשים בני כל הגילאים, כך אני מתארת מעגל אינסופי של סבל.
חלק מהדמויות אינן שלמות ונראות כנעלמות מול עיני הצופה, הם נמצאים אבל לא קיימים…
הציור מחזיר אותן לפה, תסתכלו עליהם!
- הלל לוי
- אור תורה סטון רמות
זיכרון הוא הכישרון לשמור דברים מהעבר בתודעה
(הגדרת המילה זיכרון על פי האקדמיה ללשון העברית)
כשהייתי בת תשע, אבא שלי ואחי נהרגו בתאונת דרכים.
הזיכרון שלי מהם הוא לא גדול, והרבה פעמים אני חושבת לעצמי, האם הזיכרונות שלי מהם אמתיים?
אולי זה סיפורים שסיפרו לי עליהם, או שאני סיפרתי לעצמי?
מה זה בכלל זיכרון?
בעבודה זו בחרתי להתעסק בשאלה איך משמרים ושומרים על הזיכרונות שלנו.
מלח וקרח הם חומרים משמרים.
אני מנסה לשמר את הפנים של אבא ושל אחי, לשמור על הזיכרון. להקפיא את הזמן.
- טל היימן
- אור תורה סטון רמות
יובל היימן, בן דודי האהוב, נפל במבצע צוק איתן בקיץ 2014.
יובל השתתף בקרב בסמוך לקיבוץ ניר–עם ושדרות, נפגע מאש אויב ונהרג מתחת לעץ.
יובל היה מלא חיים ודמות להערצה בשבילי בחייו ובמיוחד לאחר מותו.
הוא הצטיין בענווה, נתינה אינסופית לאחרים וכבוד לזולת. הערכים שלו הם מעין סימני דרך בשבילי מבחינה ערכית ואנושית.
העץ, המסמל את החיים, מופיע בעבודה שלי בטכניקה כואבת של צריבה כחיבור לסיפור נפילתו של יובל אך גם ניסיון שלי לתת לו לשוב לחיים.
גם את דמותו גילפתי בעץ בתהליך שבו הגילוף שורט ופוצע את החומר.
העיסוק שלי בדמותו ובערכים שהנחו אותו בחייו הם ההנצחה הפרטית שלי את יובל.
- אוריה שפילמן
המשפחה שלי-האור שבי
הנושא שבחרתי לעשות עליו את הפרויקט הוא המשפחה הפרטית שלי.
אני בכורה מתוך תשעה אחים והמשפחה שלי תופסת הרבה מקום ומשמעות בחיי. אני חלק ממשפחה מאוחדת ומיוחדת עם זרימה ופשטות, אני אוהבת את השמחה שיש בבית איך שכל אחד מהמקום שלו נותן לכולם מהטוב שלו, לכן בצורה הכי פשוטה בחרתי להביא אותנו. את הביחד שלנו ואת כל אחד בנפרד שמוסיף את האור המיוחד שלו.
את כל הדמויות הארתי בתאורה מלאכותית והנחתי על בסיס חזק כי בשבילי משפחה זה הבסיס החזק להכל בחיים. בסוף לא משנה מה יקרה רק המשפחה תישאר .
אני רוצה שהצופה בעובדה יראה את היופי של הביחד וינסה לחפש את האור במשפחה שלו ולהאמין באור הזה גם אם לפעמים בבית לחוץ, צפוף ומעצבן.
*בחופש הגדול אימי ילדה בת, נקודת אור נוספת למשפחה שלנו. פיסלתי גם אותה והוספתי תינוקת קטנה ליצירה.
- נעמה וינוגרד
- אולפנת חמ"ד בנ"ע שעלבים
העבודה שלי מדברת על נקודת מבט. בחיים לפעמים אנשים שונים חווים את אותה סיטואציה, אבל כל אחד מפרש אותה בדרך שונה ורואה את זה אחרת.
בחרתי לצייר טבע דומם משלוש זוויות שונות ושלוש טכניקות שונות. בהיסטורה של האמנות טבע דומם זה נושא שכל אומן מצייר כשהוא מתחיל ללמוד ציור. בדרך כלל מציבים את הטבע דומם באמצע הכיתה/ הסטודיו וכולם מציירים אותו, כל אחד מנקודת המבט שלו ומהזווית שלו. בחרתי לעשות טבע דומם מודרני, לקחתי חפצים שקשורים אליי וציירתי אותם משלוש זוויות שונות ושלוש טכניקות שונות כשבכל פעם נראה מתקבלת תוצאה מעט שונה. זה מבטא את הרעיון שאני אותו בן אדם אך למרות זאת כל אחד רואה אותי אחרת מנקודת המבט שלו.
חיינו הסודיים
משתוקקים להתגלות.
מי יפתח את דלתות הלב,
נכון להיפצע”.
(טלי וייס)
בניסיון להבין מי אני ומה האמת שנמצאת בי, שמתי לב לפערים הגדולים בתוכי, בין החוץ לפנים.
בדרך לאמת הפנימית הייתי צריכה לקלף הרבה שכבות.
ניסיתי בטעימות לתת הצצות למגוון הפרעות: חרדות, תאוות, בלבולים, עליות, מורדות וספקות.
אני מאחלת לעצמי שאוכל למצוא ולחוש (גם אם זה רק לשנייה) באמת לאמיתה שמגיעה מתוך נשמתי.
https://drive.google.com/file/d/1yn8YY7GopbT13AVOh06fldk3oJLLJokt/view?usp=sharing
- מרים אוחיון
- הללי
- ירדן קנינסברג
- הללי
בטונדה.
עדר הכבשים שאנו רועים ההולך אל המחסום, נפרם בקצוותיו על צבע הבטון. הבטונדה העוצמתית ניצבת שקטה, מפגינה בנוכחותה בטחון וענווה. משהו בפשטות ובבטון הקר יחד עם הביתיות והמראה המוכר, שעליו הכבשים הולכות בשלווה אל עבר המחסום שהוא גבול לכאורה, קו ממשי אך אינו, תלוי בעיני המתבונן.
הביטחון בשעת המרעה ובישוב העטוף בירוק העלים וחוסר הביטחון של הדרכים יחד עם אינסטינקטים וערנות יוצרים בי נחישות ובונים אצלי שריון הגנה יסודי.
- צפורה פרל
- צביה מעלה אדומים
התפילה נתפסת בעיניי כמצב בו לאדם יש כנפיים- בתפילה האדם יותר מחובר לרוח שבו.
לעם ישראל יש תפקיד מיוחד של חיבור עולם הקודש עם עולם החול, שזירת הקודש בחול ההופכת כל מעשה לדבר בעל משמעות.
הפרויקט חידד לי את ההבנה שהתפילה “מי יתן לי אבר כיונה” מסמלת רצון שיהיה לנפש שלי מעוף ודרור בו היא תוכל ליצור, להתחבר ולגלות מקומות חדשים בה, ומתוך כך להתחבר יותר לקב”ה ולעולם המופלא שהוא ברא.
בחרתי לעסוק בנושא של בטוי של מגדר, להראות שבגדים ונעלים לא צריכים להיות מחולקים לפי מגדר.
אני מאמינה שכל אחד יכול לבחור לבטא את עצמו לאו דוקא לפי איך שהסביבה מחליטה להגדיר מה נשי ומה גברי. האופנה תמיד משתנה ולא צריך לתת לזה להגביל אותנו. בעבר, עקבים והצבע הורוד נחשבו למשהו גברי וחזק. נעלי עקב היו מיועדים לחיילים חזקים שרכבו על סוסים. ואילו היום עקבים והצבע הורוד נחשבים ללבוש נשי. ביצירה אחת רואים קטע מציור המראה את המלך לואיס XIV לבוש בנעלי עקב ורודים – אדומים. הוא הפך את נעלי העקב אדומים לפופולרים בצרפת בתחילת מאה ה 18. ביצירה השניה רואים תמונה של דוגמנית נעליים שמנסה להראות לנשים מה “נכון” ופופולרי ללבוש. שני הציורים יחד מדגישים את האבסורד שבהגדרות האופנה המשתנות.
- אסתר עטיה
- אולפנת אמונה לאמנויות
הפרויקט שלי מבטא את מה שחוויתי כחולת קורונה בתקופת החופש הגדול ובחינות הבגרות בכיתה י״א. ציירתי יצירות שמבטאות את מה שעבר עליי בתקופה הזו. הייתי סגורה לבדי בחדר במשך כחודש ימים. הרגשתי כי העולם שלי נעצר, בזמן שהעולם של כולם המשיך.
ניסיתי להעביר את המסר שלא תמיד הכל ורוד וטוב. עם זאת, למדתי שאפשר לצמוח מתוך הבדידות, הקושי והכאב ולהגיע למקומות טובים יותר.
העבודה שלי עוסקת בנושא האבולוציה. אבל לא באבולוציה של האדם, אלא בהתפתחות האישית שעברתי בשנים האחרונות.
הפרויקט מסמל בשבילי סגירת מעגל. האדם שהייתי אז, לעומת האדם שאני היום. המסע האישי שעברתי.
כל דמות בעבודה מסמלת תקופה אחרת בחיים שלי – אם בסגנון הלבוש, בעיסוק או אפילו בתנוחה.
בחרתי בכוונה שלא להגדיר בדיוק מהי התקופה שמסמלת כל דמות, אלא לתת לצופה להלביש את הפרשנות שלו על הדמויות.
העבודה מסמלת מבחינתי כניסה לתקופה חדשה בחיי.
סבתא שלי נפטרה לפני שנה וחצי.
בעקבות האהבה והערצה שלי אליה החלטתי לצייר ולבטא את אישיותה באופן שבו אני רואה אותה.
סבתא נולדה במרוקו ושמרה על המסורת והאופי שלה.
היא תמיד רצתה לתת וליבה היה רחב, ואפילו ברגעים שלא יכלה לתת תמיד העניקה עד הרגע האחרון.
בפרויקט החלטתי להביע גם את הצער והכאב אך גם את סבתא שלי בימייה הטובים.
סבתא שלי הייתה הסבתא של כולם, כל מי שרק הכיר אותה היה קורא לה סבתא.
העבודה נוצרה מתוך הלמידה מהחוויה וההתמודדות שלי עם מחלת הסרטן.
פסל “האדם השלם”: מייצג את האדם השלם כאדם השבור, הצומח מתוך סדקיו היפהפיים המייחדים אותו, בונים אותו,
הופכים אותו לגרסה המשופרת של עצמו ולשלם עם עצמו.
תמונת “שיערות סוררות” מייצגת את היכולת שלנו כבני אדם להכניס הומור ולראות את היופי דווקא במקומות המאתגרים בחיינו,
לצמוח ולהיבנות מהם, ללמוד להיות שלמים עם עצמנו ולאהוב את עצמנו בכל מצב, וכן, להיות גאים ומעריכים
את עצמנו על הניצחונות “הקטנים” שלנו.
נוסף על כך בתמונה “שיערות סוררות” היה לי רצון לבטא צעקה- “אני גאה בקרחת שלי!” ולהעביר מסר שאנו
נותנים יותר מדיי חשיבות לשיער בחיינו וכי השיער לאו דווקא צריך להיות הסמל למחלת הסרטן.
היצירה “שחור על גבי לבן” היא ייצוג של הנטייה שלנו כבני אדם, להסתכל במבט ראשון ורדוד על עצמנו ועל אחרים ולהתרשם מ”השלמות”
והחיוך החיצוניים, ורק במבט שני ומעמיק לגלות כי אף אחד אינו מושלם, אלא, שלם. ומה שהופך אותנו
לשלמים אלו החוויות השמחות ובעיקר המאתגרות שלנו בחיים.
חיי האישיים זימנו לי מצבים שגרמו לי לסלול לעצמי דרך ואיתה אני מתקדמת דרך הקושי.
בעבודתי אני מציגה דרכי התמודדויות שונות שלי עם מורכבויות החיים.
אם זה יכולת הכלה של מכלול הרגשות שסיטואציה מסוימת מביאה איתה, שכוללת כעס, שמחה, אשמה וכד’
אם זה היכולת לשמור על פרספקטיבה נכונה. כשמגיע קושי לא לפחד להסתכל לו בעיניים, ולראות את הטוב הקיים, לראות את התקופות הטובות ביחד עם המורכבות כי ביחד הן יוצרותאת ההרמוניה של החיים.
ובנוסף היכולת להביט במורכבות ולהשתמש בה כהזדמנות לצמיחה ולחיזוק האמונה. האמונה ב-ה’, בדרכי, ובתקווה המלווה אותי, ואפילו היכולת להעז להישען על הקושי, ומתוכולהתחזק ולצמוח.
קשרים משתנים.
זה קורה שאדם שהכרתם בעבר הוא כבר לא אותו אדם,
וגם אתם לא.
לפעמים זה טוב, לפעמים זה יוצר ריחוק.
אבל קשר נצחי הוא קשר של אחיות, משפחה.
מקשר כזה אי אפשר להתחמק,
זה קשר בלתי נתן להריסה
מלא במכשולים ובחוויות
זה קשר שאפשר להרגיש אותו ממרחקים.
ובגלל הרגש הזה מבינים אחד את השני גם בלי מילים.
אי אפשר לתאר צריך רק לחיות , לחלוק כאב וסבל להיות קשובה ברגעים אינטימיים ובשינויי מצבי רוח
אי אפשר להסביר צריך רק לחוות.
עברה עלי שנה לא קלה.
לפעמים הרגשתי שדברים פשוטים מהחיים שלי הפכו לאויב הכי גדול שלי.
לפעמים הסתכלתי במראה וכל פעם מחדש ראיתי דמות אחרת. פעם זהיתי ופעם לא.
גם בחיפוש אחר נושא לפרויקט הרגשתי אבודה, לחץ פנימי שליווה אותי שיתק לי את האפשרות לבחור.
אז החלטתי לעצום עיניים…וליצור.
הדיוקנאות שציירתי חלקם שלי וחלקם של דמויות משמעותיות בחיי
ובכל אחת מהיצירות השתקף חלק אחר בי.
היצירה נתנה לי מקום לחקור את עצמי, לגלות צדדים נוספים שקיימים בי ולקבל גם את החולשות שלי.
נוֹף הַבָּתִּים כְּבָר מִתְפּוֹרֵר
וְקִירוֹתָיו נֶעֱלָמִים
חָלְפוּ הַרְבֵּה שָׁנִים
חָלְפוּ הַרְבֵּה שָׁנִים
(נוף ילדות, שלמה ארצי)
בעבודת הגמר שלי באמנות החלטתי לעסוק בנושא שקרוב מאוד לליבי. בחרתי להתמקד באזורים הישנים והמוזנחים ברחבי הקיבוץ שלי, מקומות שאינם מקבלים תשומת לב, חלקםמיועדים להריסה ואחרים נמצאים בתהליך התפוררות טבעית. שבעיני הם המקומות הכי יפים ויש בהם המון חן.
בנוסף רשמתי פינות שונות ברחבי הקיבוץ, בעט פיילוט שחור והוספתי ציורים בצבעי מים המתעדים אזורים שחלקם יוסתרו בגלל בניה חדשה וחלקם יאבדו.
את העבודות ציירתי על מצע מסוגים שונים בגוונים שונים, חלקם נתלשו ממחברת הסקיצות שלי, שאתה אני אוהבת לשבת ולצייר בנחת.
בסיפור הבריאה מוזכרת האדמה.
בתחילה הקב”ה הפריד בין המים ליבשה, אדמה.
ביום האחרון לבריאת העולם ה’ יצר את האדם מהאדמה. התחילה
והסיום של בריאת העולם קשורים באדמה.
גם במעגל החיים ישנו קשר אמיץ בין האדם לאדמה, קשר שנוכח
מיום בריאתינו, ובא לידי ביטוי גם בשמו של האדם. “וייצר ה’
אלוקים את האדם עפר מן האדמה…” האדם נברא מהאדמה ובסוף
חייו הוא שב ונאסף אליה.
הביטוי לכך הוא גם פיזי- האדמה מצמיחה את המזון, אך ישנו גם
חיבור פנימי ועמוק יותר.
חיבור לאדמה מביא את האדם להתחבר אל עצמו, וחיבור פנימי של
האדם לעצמו מביא ילדי חיבור לאדמה.
בחרתי בפרוייקט שלי לדבר על חרדה חברתית- על הפחד והחרדה שלי לדבר ולתקשר בחברה ולהיחשף.
בציור הגדול ציירתי את עצמי פעמיים. זאת התמודדות גדולה בשבילי. חלק אחד ממנו בשחור לבן , צבעים שמייצגים את הריקנות שאני חווה בגלל החרדה החברתית.
החלק השני צבעוני ובו אני כלוא בתוך כלוב זכוכית, רוצה לצאת אבל לא מסוגל ומביט כמבקש עזרה.
הציור השני הוא על פחד לקחת כדורים כדי לעזור לעצמי רק בגלל איך שהחברה מתייחסת לאנשים שונים מהרגיל.
הציור השלישי ציירתי את עצמי עם מיתרי קול קשורים . אני לא מצליח להוציא קול למרות ניסיונות מאומצים.
שלושת הציורים מציגים את ההתמודדויות שלי כנגד חרדה חברתית.
בעבודותיי בחרתי להציג את ההשפעה של הדתות על העולם.
מהצד החיובי והטוב הן תורמות תקווה ומשמעות אבל בצד השלילי והרע הן גורמות למלחמות ומוות
את רוב הציורים אני מצייר בעזרת עט, דבר שמצריך עבודה רבה ודומה לציור בכתבי קודש עתיקים.
את הציור האחרון עשיתי על נייר ארוך בצורת מגילה כך שהרישומים בה מתחברים לסיפור.
אמצע הלילה. היינו בבית ושוב אזעקה הפעם ה’בום’ היה גדול וחזק. כנראה נפילה קרובה חשבנו, התחלנו לבדוק בחדשות איפה הייתה הנפילה ולדבר בינינו כל הגדולים, שכבר בקושימרגישים משהו. הסתכלתי הצידה וראיתי את אחותי הקטנה מכווצת בצד מסתכלת עלי בעיניים מפוחדות. היא רצה אליי חיבקה לי את הרגליים ובכתה. התכופפתי אליה ובכיתי אתהביחד. חשבתי לעצמי מה עוברים הילדים עכשיו במצב הזה של המלחמה במצב הזה שהם צריכים להפוך להיות מבוגרים, מישהו חושב על איזה בדידות ופחד הם עוברים בכל רגע מחדש?
יצרתי את הפרויקט שלי בעקבות מבצע שומר החומות. תקופה קצרה אבל עם רושם חזק מספיק כדי להשאיר שריטות בנפש של הילד, במקום שנשיר לו שיר ערש לפני השינה הוא שוכבבממד ושומע את הטילים שרים לו שיר הרס.
התמונות צולמו בדרום הארץ באזור הבית שלי.
בחרתי בנושא יהדות ומתוכו הגעתי לחשוב על איפה אני בתוך כל זה? מה הזהות הפנימית שלי? מי אני בתוך המכלול הנרחב יותר של העם היהודי? בחרתי בנושא כי חשוב לי לברר עם עצמי מי אני, להבין את השורשים את הזהות הכללית ומתוך זה ולדעת בדיוק מה אני רוצה להיות בתוך המכלול, ומה הזהות האישית יותר שלי מעבר ליהודיה.
בעבודות שלי רציתי להביע שהקיום שלי נעוץ במעמד מתן התורה, בעצם החיבור שלי לעם היהודי, את החיבור הפרטי שלי ליהדות, לעם, לתורה, את החיפוש של הדרך שלי ואת הזהות הפנימית שלי, ואת ההעלם שקיים אצלי לפעמים.
בתקופת הקורונה, נוצר קשר מאוד מיוחד עם המשפחה המורחבת.
כאשר לא יכולנו לצאת מהבית. דברנו דרך הזום כמעט כל יום וזה הפך להיות מסורת משפחתית.
בגלל ריבוי הזומים ראיתי את המשפחה המורחבת שלי יותר הרבה משנים קודמות והפכנו להיות קרובים יותר מכל תקופה אחרת. הכול בעזרת הזום.
בעבודה אני רוצה להראות את האופי המיוחד והקשר הטוב שנוצר. המשפחה יוצרת חיבור רחוק –קרוב.
במהלך לימודי התחברתי מאוד לסגנון הציור האימפרסיוניסטי, במיוחד אל הסגנון של מונה, אל היציאה החוצה, אל ציורי השמן של הנוף והטבע ואל הצבעוניות המיוחדת שלהם.
המפגש עם הסגנון האימפרסיוניסטי התחבר לי לתקופת הקורונה שבמהלכה יצא לי להתפלל הרבה בחוץ, במנייני הרחוב, להתפעל ולהתרשם מהפלא של השקיעות המדהימות שהקב”הנותן לנו.
היציאה החוצה נתנה לי את ההשראה לעבודה בה בחרתי לצייר מנייני רחוב בזמן תפילת מנחה שנופלים על שעת השקיעה.
כחלק מהעבודה הייתי צריך לצאת ולצלם אנשים מתפללים מנחה בחוץ, לצלם שקיעות ואם התמזל מזלי לצלם את שניהם ביחד, כדי שאוכל גם להתרכז בצילום וגם להתפלל הייתי צריךלהתפלל מנחה מוקדם.
לפני קצת יותר משנה החלה להתפשט מגפת הקורונה בעולם שיצרה הרבה אי וודאות והפסיקה את שגרת חיינו. אמרו לנו שהקורונה פוגעת בעיקר בגיל השלישי ולכן אנחנו צריכיםלהישמר ולהיזהר על סבא וסבתא שלנו ועל הזקנים שבסביבתנו כדי לשמור על החיים שלהם.
אך מנגד, עלה קול שביקש דווקא להתנער מהזהירות כיוון שהזקנים ימותו בכל מקרה מתישהו בקרוב, אז מה זה משנה אם הם ימותו כמה שנים קודם מקורונה?
הסוגיה הזו עוררה אצלי את השאלה- מהי התפיסה הנכונה של הזקנה? זקנה כחולשה ו”המתנה לזמן המוות” או זקנה כחוכמה, ניסיון חיים, חופש וזמן להשפעה לדורות הבאים?
בנוסף, שמתי לב בתקופה האחרונה שאני אוהב לצייר ע”י רישום בעפרונות דיוקנות של רבנים ואנשים מבוגרים. לכן בחרתי להביא את השאלה הזו לידי ביטוי בפרויקט שלי באופן שמתחבראליי אישית בצעד מרחיק לכת; ציירתי 4 דיוקנות עצמיים שלי כאדם זקן בתנוחות ומצבים השונים זה מזה.
כשהצופה מתבונן ביצירות עולות בו רגשות מעורבים: מצד אחד, כשמבחינים בפני האמן הצעיר שכאילו הזדקנו לפתע בעשרות שנים, זה קצת מרתיע.. מצד שני, ניתן לראות כי לדמויותבציור יש הדרת כבוד ופנים שמשרות אווירה נינוחה, שמחה ואפילו סמכותית משהו.
‘לבדותי לבדותך לבדותנו לבדותם הַרְבֵּה הַטְיוֹת לְדָבָר רָזֶה פתוּלַי פִתּוּלִים לְזָרוּת צוֹנֶנֶת
לִפְעָמִים לְבַדּוּת עַל לְבַדות עושות כָּרִיךְ שְׁמַנְמַן יוֹתֵר חֲטִיף
באמצע פרוסת לבדות מפלפלת
עַם חֲתִיכַת זית אוֹ בָּצָל.
(“לפעמים לבדות” – רחל חלפי)
הלבדות לובשת הרבה צורות, צורות שמתקיימות במרחב זו לצד זו, יוצרות עולם פיזי שאפשר להציץ לתוכו. בתקופה האחרונה אני מרגיש לפעמים מצוי בעולם מבודד משלי, עולם שכלתושביו הם אני במצבי רוח שונים. בצילומים לפניכם ניסיתי לאייר את הקונספט הזה. לפעמים לריק צורה מוחשית. והצורה הזו נכנסת יפה לתוך קופסה.
הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאד – אָמַר הַנַּעַר. הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם. הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר. יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ…לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל בְּהִ תְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶרוְעִם לֵיל, לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
(שיר סוף הדרך, לאה גולדברג)
האם הדרך היא רק אמצעי בשביל להגיע?
בארבע השנים האחרונות נסעתי ארבע פעמים בשבוע מערד לראש צורים בגוש עציון סה”כ כ 640 נסיעות בינות לנוף קדומים עוצר נשימה של המדבר ושל ההר. בכל פעם נפעמתי מחדשמהנוף ומהסיפור השונה שהדרך מספרת. אבל האם הנוף הוא זה שהשתנה או שדוקא אני זו שהשתנתי התבגרתי, למדתי, נפלתי וקמתי.
אין יום שעבר עלי אשר חזר על קודמו, בכל יום התמודדתי עם קשיים ומצבים חדשים. והיה נראה לי שהנוף שנשקף מולי בחלון האוטובוס משתנה יחד איתי. במהלך השנים התחלתיוסיימתי במקום אחר, הדרך נשארה אותה הדרך אבל אני כבר לא אותו אדם.
העבודה מסכמת בשבילי תקופה של צמיחה שמשתקפת בדרך שנסעתי ועוסקת ביחס בין פנים וחוץ, בין הנוף שנשקף מהחלון למי שעוברת בתוכו.
קישור לעבודת וידאו https://www.youtube.com/watch?v=y7hIE62N-Z0
בפרויקט גמר למגמת אומנות בחרתי לדבר על השאלה- האם יש משהו שמאפיין אותי, שגורם לי להיות “אני”, או שבעצם כל הזהות שלי מורכבת מדברים שאספתי ורק משקפים את הסביבה שבה אני גדלה.
האם המכלול של המחשבות, הדעות, והרגשות שלי באמת נובעים מהאופי שלי וממי שאני “באמת”, או שכל מה שאני מורכב מתכונות שנרכשו ונלמדו מהסביבה, ממה שראיתי אצל אנשים אחרים.
השאלה הזו עולה לי בהקשרים שונים בחיים- בבחירות שאני מקבלת, בצורת החיים שלי ובמחשבות ובדעות שלי שפעמים רבות דומות לשל האנשים הסובבים אותי, דבר שגורם לי לתהות מה בעצם גרם לי להיות מי שאני.
גם בעבודה הזו, הרעיון מורכב מתמונות שראיתי בפינטרסט, משיחות שהיו לי עם אנשים, ומעוד דברים ורעיונות שככל הנראה השפיעו עלי, ושאולי את חלקם אני אפילו לא זוכרת.
גם בפעמים שכן יש לי דעה ששונה משאר הסביבה הקרובה אליי עולה בי המחשבה שאולי בעצם זה סוג של נסיון להיות קצת שונה במשהו, אולי גם זה, כביכול הפוך על הפוך, בעצם נובע ומשקף את הסביבה שבה אני נמצאת.
בחרתי להביע את ההרגשה הזו בציור של דמות המחזיקה מראה ועומדת מול מראה. בדרך זו, המראות משקפות אחת את השנייה, ונוצרת אותה הדמות שוב ושוב. הציור של מראה המשקפת את אותו הדבר שוב ושוב מבטא את התחושה שהכל מגיע מהסביבה, ושבעצם, שהכל זה השתקפות של השתקפות, שאין חדש.
כשתכננתי את הפרוייקט שלי בקשתי להעביר לצופה את תחושת משמעותו של פריט לבוש, אותו בחרתי לעצב, דרך החומר ממנו הוא עשוי.
בתקופת הקורונה חזרנו להשתמש בחומרים ביתיים ופשוטים, ובקשתי דווקא דרכם להגיע ליצירת ביגוד המאפיין חתונה בתקופה שקדמה לשנה שעברה עלינו, אירוע שהיה מוקפדומושקע מבחינה חומרית, לעיתים הרבה מעבר לפרופורציה.
בתקופת הזו חזרנו לשורשים מהרבה בחינות, וגם אירוע החתונה חזר להיות פשוט, קטן ומשפחתי יותר אך לפעמים דווקא בשל כך- משמעותי הרבה יותר.
חתונת קורונה היא חתונה לכל דבר. עצם קיום האירוע הוא הדבר העיקרי. כבר לא חשוב האולם היוקרתי או הביגוד המפואר. בניתי את מיצב האירוע הזה מחומרים שיש לכולם בבית כמועיתונים או זכוכית שבורה אותם מיחזרתי.
הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכֹּל. דְּהַיְנוּ לִקְבֹּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָֹֹּדֶה, וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ…וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹןשֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ… וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר, וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת.
(ליקוטי מוהר”ן תניא כ”ה)
העבודה שלי עוסקת בנושא ההתבודדות, שהיא חלק חשוב ומהותי משגרת היום שלי כבר כמה שנים.
הרעיון שלי היה ליצור חדר טיפולי בו בן אדם מוזמן לדבר “בלשון שמדברים בו”, להשיח “את כל אשר עם לבבו”, לשתף “חרטה ותשובה, בקשות ותחנונים”, ומתוך כך להבין יותר טוב אתעצמו, את מניעיו, את רצונותיו, ואת הכיוון בו הוא רוצה ללכת ולהתקדם.
החדר אמור לשדר פשטות, קביעות ופתיחות. הוא נטול קירות ותקרה כי בהתבודדות השיח מהלב נאמר בכאן ועכשיו אך מגיע עד השמיים, והקדוש ברוך הוא נמצא בשמיים ובנצח, אךמגיע עד אלי, לכל מקום שאני נמצאת בו.
“ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה’ יתברך״
משפט זה, שכתב רבי נחמן מברסלב מלווה אותנו בהבנת מציאות עלומה הקשה לנו להבנה.
המציאות מוסתרת בהסתרות שונות, ולא די לנו בהסטת וילון כדי להבינה.
לנו, בני האדם, חשובה הידיעה שמאחורי הנעלם והנסתר, נמצא עולמו המופלא של ה’ יתברך.
בתמונה, הווילון מוסט ומאחוריו סורג שדרכו ניתן לראות את הגן היפה, המדמה את גן ה’.
הגן עצמו מוסתר מאחורי גדר.
הגדר גם היא נגלית ונעלמת בתוך סבך הגן.
כזו היא המציאות, היא נסתרת ונעלמת ואפילו ההסתרה לא ברורה ונסתרת.
רק עיון במכלול יביאנו לתובנה של מה שנמצא מאחורי המציאות הנגלית והנסתרת.
נושא ‘המשפחה’ בו בחרתי לעבודת הגמר הלך ונרקם בימי הקורונה.
השהייה ארוכת הטווח עם משפחתי הקרובה לעומת הניתוק והמרחק מהמשפחה הרחבה, חידדו שניהם את הקשר המשפחתי וחשיבותו.
בחרתי תמונה שלא השאירה אותי אדישה ואני מאמינה שגם באחרים היא תיגע.
תמונה של אנשים יקרים לי- סבי, אביו וסבו שאותם לא זיכיתי להכיר.
בחרתי לצייר בשחור-לבן, גוונים שמבטאים באותנטיות את התקופה, הפשטות והקשר העוצמתי.
תוך כדי ציור, בו אבא מחזיק חומש ומלמד את בנו הפעוט תורה, גילית שאני גאה במשפחה ממנה הגעתי- משפחה שורשית, ערכית, שמקיימת פשוטו כמשמעו את הפסוק שעם ישראל אומר כל
יום, מדורי דורות “ושננתם לבניך ודיברת בם, בשבתך בביתך…” ומכאן גם בחרתי בשם- מורשת.
הפרויקט שלי עוסק בגוונים בחברה הישראלית.
בהסתכלותי על ההתרחשויות בתקופת הקורונה, נקודת השיא של הניגודיות בעם היו ההפגנות.
כשהתחילו ההפגנות כנגד ראש הממשלה, הרגשתי אכזבה ופיצול בעם, דבר זה גרם לי לתחושה קשה ולכן בחרתי לצייר הפגנה.
העבודה השנייה שלי בנויה משישה צילומים שצילמתי המתארים את הניגודיות, הפיצול, האחווה והגוונים בחברה הישראלית במיוחד בתקופת הקורונה שכל העם מתפצל אך עם הפיצולבאה גם האחווה והטוב אחד לשני.
קראתי לעבודתי “תסתכלו לי בעיניים”.
כל החיים שלי אני מרגישה שקופה, שלא רואים אותי ולא מבינים אותי כפי שאני באמת. בפרויקט שלי, הבעתי דרך האומנות שלי את הרגשות שלי על ידי צבעים וציורים במקום להגידאותם במילים.
יצירה 1 – דרך העיניים שלי
אם רק הייתם מסתכלים ומתעניינים בי, הייתם רואים שאני עייפה, עייפה מהדרמה, עייפה מכך שאני אף פעם לא מספיק טובה- עייפה פשוט מהחיים.
תמיד חושבים שאני הילדה הכי שמחה, חושבים שאין לי בעיות בחיים ושהחיים שלי פשוט מושלמים אך מה היה קורה אם רק הייתם פשוט- מסתכלים״.
יצירה 2- דיוקן עצמי- לא מה שאתם רואים
ציירתי את העין שלי בסגנון ריאליסטי. בחרתי לצייר את העין שלי כי דרך העיין אני בעצם מעבירה את המסר של כל הפרויקט שלי. העין היא איך שאנחנו רואים את העולם ואת האנשיםשבעולם. אני מרגישה שאנשים תמיד הסתכלו עלי לשניה והסיקו כל מיני מסקנות מבלי באמת לבוא להכיר לברר ולשאול.
יצירה 3- דף חדש
ביצירה הזו ציירת משיחות מכחול מופשטות בכול מיני צבעים ומעל לצבע כתבתי חלקים מהיומן שלי. היומן שלי הוא כל מה שאני מוציאה החוצה מתוכי. קראתי ליצירה “דף חדש” כי זהמשפט שתמיד היו אומרים לי כשהייתי מפריעה: ” יאללה הגיע הזמן לדף חדש”, “מחר תפתחי דף חדש” המשפטים האלה היו שקר בעיני כי לא באמת הביאו לשינו.
נושא הסרטון הוא סיפור חיי בו רואים את זיכרונות הילדות שלי: בבית ספר, בבית, חברים…
החששות והפחדים שלי: פחד קהל, גבהים… וגם השאיפות והתקוות שלי לעתיד: להצליח בקריירה אומנותית, שהיא פחות יציבה מקריירות אחרות.
רוב היצירה בשחור לבן לתת הרגשה של סגנון סינמטי ישן, מרוחק ורצון שהתקופה הקודמת תיגמר ותתחיל תקופה חדשה בעתיד מלאת צבע.
בחרתי בשיר זה בגלל הקצביות בו ומילותיו שמתקשרות לחיי: “הדליקו אש שהם לא יכולים לכבות” יש לי שאיפות לכל מה שאני עושה, כמו השאיפות שלי מהיצירה הזאת. הקשר הוא מה שהוביל אותי לבחור בשיר זה.
https://drive.google.com/u/0/uc?id=1u6KPHlO-W3FDyqYlaOxczhGVnHJSiFdU&export=download
אנחנו אדישים. ואדישות זה רע. ואפילו מסוכן. מנסים לרצוח אותנו, וזה לא מזיז לנו. זורקים עלינו אבנים, בקבוקי תבערה, צמיגים בוערים באמצע הכביש, וכלום. שקט.
שקט בחדשות, שקט ביישובים, שקט בנו, בלב שלנו, שכבר לא כל כך מפחד.
אי אפשר ככה.
בפרויקט שלי אני באה לעורר אותנו. אני באה להראות שכל זריקת אבנים “קטנה” היא פיגוע.
בניתי גל-עד אבנים, כמו האלו שאנו רואים בדרכים, איפה שהיו פיגועים. על האבנים ציירתי דיוקנאות של חמישה אנשים שנרצחו בדרכים, בדרך הביתה.
בחרתי לצייר על אבנים כי האבן מסמלת את הפגיעה- בשנייה קוטעת חיים, ומצד שני האבן מסמלת מצבה, זיכרון- האבן היא חזקה ומשמרת דברים לאורך אלפי שנים, בשונה מנייר אוחומרים אחרים שמתבלים ומתכלים עם הזמן.
ציירתי שלוש תמונות, שלושה מקומות שונים בחיי המייצגים מעגלים שונים בסביבה שלי.
ציור אחד בו ציירתי את מחנה הקיץ “מושבה”, זה מחנה בני- עקיבא שגדלתי בו ומהווה הרבה זיכרונות ילדות של קיץ וחופשה, מקום שתמיד שמחתי ואהבתי לחזור אליו.
ציור נוסף הוא ציור של הכיתה שלי באולפנה, מקום מוכר, שתמיד אני מוקפת בו בחברות, מורות, הדברים השגרתיים והיום -יומיים.
ציור שלישי הוא ציור של סלון ביתי, הרגע הזה בו אני פותחת את הדלת ונכנסת למקום החם והמחבק, המוכר והאהוב.
בכל אחד מהציורים יש כיסא מאפיין- כיסא נוח, כיסא של כיתה וכיסא סלון.
הכיסא הוא היכולת להתיישב ולהרגיש בנוח, להרגיש שאני במקום שלי.
בשלושת המקומות אני מרגישה שאני יכולה להיות מי שאני, בלי העמדת פנים ופשוט לזרום וליהנות.
מקום” כמטאפורה למקום בלב, מקומות בהם התמקמתי.”
החלטתי להציב “מראה” לא רגילה על החיים שלנו בשנת הקורונה.
פיסלתי מחימר שלושה ראשים שכל אחד מציג חוש אחר, בהשראת “שלושת הקופים”: ראש עיוור, ראש חירש וראש אילם, כאשר כל אחד מהחושים מכוסה באביזר ששימש בתקופת הקורונה- משקפי מגן שמכסות את העיניים, כפפות על הידיים שמכסות את האזניים ומסיכה שמכסה את הפה.
רציתי להביע את דעתי על ההשתקה בחסות הקורונה, מעין התעלמות שאומרת- לא ראינו, לא שמענו, אנחנו לא יודעים שום דבר אחר מלבדה. ההשתקה באה מתוך האנשים עצמם ולא מבחוץ, ולכן האביזרים והראשים עשויים מאותו החומר של החימר.
השיער שלי זה הכוח שלי ואני קשורה אליו בצורה מאד מאד תלותית. אם אני לא חופפת לפני שאני יוצאת, אני לא יוצאת. והרבה פעמיים לאנשים שסובבים אותי נמאס מהתופעה הזאת ופשוט הולכים בלעדיי.
זה לוקח ממני הרבה כוחות והרבה אנרגיות. כי כל הביטחון שלי תלוי בשיער. אני מרגישה שזה הכוח שלי מכל הבחינות.
בעבודה שלי החלטתי להתנסות בטכניקה חדשה שעניינה אותי.
העבודה מורכבת משכבות של מסקינטייפ, כשכל פעם קילפתי/ הוספתי שכבה לפי האור והצל.
כשחשבתי איזה דמויות אני רוצה ליצור, הבחירה באחים שלי הייתה הכי טבעית עבורי.
כי בסופו של דבר, עם הפערים, השלבים השונים בחיים,
מחבר בינינו הדבק הכי חזק- קשר של אחים.
זו הייתה חוויה מיוחדת להתעמק כל פעם בפרצוף של אחד מבני המשפחה, לחשוב עליו, על כולנו.
ולהרגיש את האהבה והחיבור.
אני רוצה לנגב דמעה
אבל יש לי צבע על הידיים
אני ממשיכה לעבוד
זה עדיין כואב
ואני יכולה לקום וללכת
אבל זה לוותר
גם לעצמי וגם על חבר
ואני שואלת את עצמי
למי זה מכאיב יותר?
הלוואי שהיה טבעי
להתקרב בלי משיכה
להתחמם מהאש
בלי לפחד משריפה
הנה אני, בת הזקונים
לומדת לחבר בין כל הצדדים.
להתאים את עצמי,
להסתכל מהצד אבל לדעת הכל מבפנים.
לברוח מהגדרה ולהילחם בה,
ועם הזמן לקחת אותה אלי ולחבק אותה חזק.
הרצון לפרוץ, להיות שונה,
והכי עצמאית שיש,
אבל תמיד לדעת
שאני לעולם הבייבי של אמא.
אמנות ניתן לראות בכל מקום… בקונצרט, הופעה, במוזיאון ועוד.. במקומות כאלו אפשר למצוא אמנות שמאחוריה עומדים אמנים שעבדו מאד קשה כדי לקבל את ההכרה והפרסום שלהם בעולם האמנות. והיא ראויה להערכה רבה, אך אמנות כזו, מוצגת רק בפני אנשים ששילמו לא מעט כסף כדי לצפות בה… ורק הם יזכו ליהנות ממנה…
אך אמנות יש בכל מקום… אפילו ברחוב! וגם זו ראויה לדעתי להערכה. אמני הרחוב מבטאים את רעיונותיהם ומציגים את אמנותם גם בפני מי שאינו רוצה או מסוגל לשלם ולקנות כרטיס. בעבודתי ניסיתי לחבר בין שני סוגי האמנויות.
אמנות המוזיקה והריקוד ה”רחוביים” מוצגים בבית האופרה המפואר…
כשהייתי בת שנה הורי ואני יצאנו לשליחות בהונג קונג. גרנו שם במשך 9 שנים, ושם צברתי חוויות ילדות וזכרונות רבים.
ביצירתי מילאתי את הקנבס בכל הזכרונות שיש לי מהמקום שחייתי בו יותר מחצי מהחיים שלי.
הונג קונג היא עיר מאד סואנת, ואני ניסיתי ליצור בעזרת קווים וכתמים את התחושה שהעיר מעבירה בי, של צפיפות, רעש, תנועה ודינאמיות.
ביצירה רואים גם הרבה דימויים מוכרים מהעיר. למשל: בנין ה IFC, דגל הונג קונג, הרכבת הקלה שעולה להר הגבוה PEAK, שלט של הסופר המוכר ‘WELLCOME’, ריצוף של בית הכנסת שלנו בקהילה, מעברי החצייה ההומים, המדרגות הנעות, המנורות הסיניות ועוד… כמו כן שילבתי גם כתב סיני.
עבדתי בדיו וטושים בצבעי שחור ולבן שמייצגים את האורבניות והמודרניזם של העיר. הוספתי גם צבעי אדום וזהב, שהם צבעי הלאום הסיני.
“חלום חלמתי, קיר הדורות התגלה למול עניי,
זה היה בשר חי תוך גרניט גולמי,
קיפאון עשוי מדאגה,
מבנה סואן ברעש ההמון
חורים שחורים מכוכבים בעיניים עזות
התרקמות קבוצות מפלצתיות”
(החזון מיתוך הגדת העולם של וקטר הוגו)
הקיר ממחיש את המעצמות -מצרים, בבל, פרס, יוון ורומא.
כל אימפריה היא בת חלוף – מגיעה לרגעי שיא הפאר וההדר ומתמוטטת. כמגדל בבל היא מתנשאת על עבר השחקים וקורסת, לבניה עשויות דם ואכזריות.
כל מעצמה לוקחת את מקומה של הקודמת לה ובסוף נופלת גם כן.
רק “נצח ישראל לא ישקר”. תסתכלו מסבבכם ותשאלו – רגע ,אבל איפה המצרים, איפה הבבלים, הפרסים, היוונים והרומיים?
הם נקברו יחד עם אוצרותיהם הרבים.
ואנו מי אנחנו? מאיפה באנו ? נוכל לספר על כך.
בשירה “ואלס להגנת הצומח”, נעמי שמר משווה בין החוק להגנת הטבע לבין החוק למניעת הטרדה מינית בישראל ומייחלת שהייתה חיה או פרח משום שאולי כך, הייתה חשה מוגנת.
בחרתי לפסל את הפרח שושן צחור לא רק בשל צבעו הלבן והטהור, אלא משום שהוא גם פרח סמלי עבור דתות ותרבויות שונות. ובכך מסמל את כל הנשים באשר הן. בעת פגיעה שכזו את כמו פסל קופאת במקומך ולאחר התקיפה את משדרת כלפי חוץ שאת חזקה ויפה אבל בפנים כולך שברים קטנים. הפרח כחפץ תחום בגדר שקופה, כולם יכולים לצפות בפרח אך לא מורשים לגעת בו בשל הגדר. מייחלת שיום יבוא ונהיה מוגנות לא רק כחפצים המוצגים לראווה, שארגיש חופשיה ובטוחה להסתובב ברחובות וששאר הסביבה תדע שכמו פרחי בר, גם אותי אסור לקטוף.
“שלומי קשור בחוט אל שלומך..”
(זלדה)
ביצירה שהכנתי ניסיתי להעביר את מסר החיבור שנוצר ביני ובין בנות להקת המחול בה אני רוקדת.
על אף שהגענו מרקעים שונים – אני ממושב דתי והן ממושבים חילוניים, כל אחת מהבועה שלה, ומהייחודיות
שלה, הצלחנו לגשר על הפערים והשוני והרגשנו שהמחול הוא כמו חוט ברזל, חזק אך מאפשר גמישות
ומחבר ביננו וקושר אותנו אחת לשנייה.
בעבודה שלי לקחתי תמונה ממופע שבו השתתפתי ויצרתי באמצעות חוט ברזל את הרקדניות שמופיעות
בתמונה. בחרתי ליצור את הרקדניות מחוט ברזל אחד ואחיד מכיוון שחוט הברזל מתאר חוזק, אחדות
ופשטות.
שלומי קשור בחוט אל שלומך.. כמו השיר כך אנו מחוברות בחוט משלימות אחת את השנייה ומחזיקות אחת
בשנייה ויוצרות יצירה שלמה אחידה ומכילה.
כולנו רוצים לשמור על הבית נקי ומסודר, בלי לכלוך ואשפה. לא נשמור את הזבל שייצרנו במרפסת
או בחצר האחורית של הבית, אנחנו מעיפים הכuל החוצה, נפטרים מהאשפה. ומהרגע שזרקנו את
הזבל והוא נאסף אנחנו לא רואים אותו יותר לעולם.
וכאן בדיוק מתחילה הבעיה – ברגע שזרקנו אנחנו לא צריכים להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלנו.
אנחנו ממשיכים לצרוך-מחליפים מוצרים בקצב, קונים וזורקים כמעט כל דבר.
בעבודה שלי יצרתי דגם של עיר מקרטונים, הממחיש איך כל אחד דואג רק לאזור המחיה שלו עצמו.
הבתים מוקפדים, נקיים וחלקים, מראה הרחוב חלק ומסודר. אך מאחור ניתן לראות הר ענק של
זבל שנזרק, אציין שהזבל כולו אמתי, נאסף מרצפת הרחוב. כך גם הקרטונים- נאספו משומשים מהמיחזור ולא נקנו.
בכל צעד שאנחנו עושים בחיים אנו פועלים במודע או שלא, מתוך השוואה לסביבה החברתית בה אנו חיים ותוך חשיבה מתמדת איך אנחנו נראים ומצטיירים בעיני אחרים.
במקום לעשות את הדבר הנכון בעיננו אנו מוצאים את עצמנו עושים את הדבר שמצפים מאיתנו לעשות, שנראה נכון בעיני הסביבה הסובבת אותנו.
מציאות זו גרמה לי לרצות להסתכל פנימה ולחדד את התכונות והחוזקות שבי, להכיר בעצמי ולהיות שלמה עם המקום שלי מבלי להביט בכל רגע לצדדים. רצון לחזק את המסגרת שלי בעולם.
המחשתי את הרצון להעצים את הפנימיות שלי על ידי התכנסות לתוך מגירת חיי והגדרה עצמית בעזרת חפצים שמבטאים תכונות, חוזקות, דמויות ואירועים משמעותיים שעברתי בחיים.
את כלל הפריטים בעבודה אספתי מהבית, מהרחוב ומאנשים שקרובים אליי. והכנסתי לתוך מגירת עץ ישנה.
במשך שנים משפחתי נהגה לשמור פריטים “בשביל הפרויקט של קרן” – פריטים שבדרך כלל היינו זורקים. לכן, התחלתי עם השאלה איך להפוך דברים חסרי תועלת
לשימושיים. בדרך ראיתי הרבה בגדים שאנשים הכינו מדברים לא רגילים. בהתחלה כוונתי היתה ליצור סדרה של שמלות מכל מיני חומרים כולל נייר משובץ
משומש לתרגול מתמטיקה ופיזיקה. לאורך הנסיונות החלטתי שיהיה יותר מעניין להתמקד בשמלה אחת ובחומר אחד -הנייר המשובץ המשומש. שינוי זה מאפשר לי להשקיע בדיוק ולשחק יותר עם החומר.
אני תופרת כבר כ-9 שנים וחשבתי שיהיה מגניב לשלב את הידע הזה בפרוייקט. בקיץ עבדתי על הכנת מכנסיים וכדי להכין את הגזרה, נדרש נייר. אז השתמשתי במה שהיה לי. בגלל כל הבגרויות שהיו, נוצרו בחדרי ערימות דפים
משובצים של תרגול מתמטיקה ופיזיקה. היתה לי הרגשה מוזרה לגזור את הדפים שהשקעתי בהם כל כך. הרגיש לי משונה לזלזל כך במקצועות. אני מודעת למנהג בסיום מבחנים, לשריפת הראיות – הספרים והדפים. במקום
להרוס, אני לעומת זאת, הופכת את הנייר המשובץ
והמשומש לפריט עם שימוש חדש.
העבודה שלי עוסקת במפגש שלי עם אנשים והדרך שהם משפיעים על האישיות שלי ומעצבים אותה. הנושא עלה לי בעקבות מאורעות התקופה האחרונה. אנחנו בשנה של בירורים- עם עצמי, עם הצבא, עם שנה הבאה.
בנוסף -הקורונה שמקשה עלינו ויוצרת נתק גדול מאוד. כשיצאנו מהסגר ובהדרגה יצא לנו להפגש שוב עם חברים במושב, בבית ספר, משפחה יצא לי לנהל לא מעט שיחות השלמת פערים, במיוחד עם אנשים שלא הייתי מדברת איתם הרבה או בכלל. שיחה שחזרה על עצמה כמעט עם כל אדם הייתה- מה את מחפשת לשנה הבאה?
ולמרות שמצאתי את עצמי משננת את אותם משפטים כמה פעמים ביום עם כל אדם היא תפסה כיוון שונה.
מתוך החוויות האלה, עלה הרעיון לפרוייקט: אני משהו מסויים, יש לי פוטנציאל לפתח את עצמי להמון כיוונים, ואנשים שונים משפיעים על האישיות שלי ומעצבים אותה, אבל לא מרכיבים אותה או אותי. אלה יכולים להיות החברים הקרובים, המשפחה, הילדה שיושבת לידי בכיתה או אנשים זרים שאני נפגשת איתם חד פעמי בחוץ.
החלטתי ליצור דיוקנאות של דמויות מהחיים שלי בפוזיציות טבעיות ומגוונות. השארתי אותם פתוחים ולא גמורים כי אין לי אפשרות להגדיר אותם או את מה שהם מעוררים אצלי. מטרת היצירה היא לגרום לצופה לראות את הדמויות הם ימצאו בהם משהו שמזכיר להם אנשים מהחיים שלהם, והמייצג הכולל יהפוך לדבר שישקף אותם, החוויה שלהם ולא החוויה שלי.
על הדמויות יש פס ברזל שמייצג אותי או את דמות הצופה, האדם שכל דמות מוציאה ממנו משהו שלו שהוא קצת אחר, אבל זה עדיין הוא.
בחרתי לעסוק בהשפעת הקורונה על הקשר שלנו עם הסביבה ועל הקשר שלנו עם עצמנו. רציתי להתמקד באופן כללי בדברים החיוביים שהקורונה הביאה איתה- חיבור עם המשפחה, חיבור שלנו עם עצמנו ועם הרגשות שלנו, היכרות עם תחביבים חדשים וכו׳
לאחר מחשבה יותר מעמיקה הבנתי שאני רוצה להתמקד בנושא ספציפי שהוא נקודת אור מהקורונה בשבילי – והוא הקשר שלי עם המשפחה שלי. ככל שהייתי עם פחות אינטרקציה עם הסביבה החיצונית בעקבות המגפה- זכיתי להיכרות מחודשת עם המשפחה שלי, והזדמנות להעמקת הקשר שלי איתם. החלטתי לצייר תמונה של המשפחה שלי, שצולמה בשנה האחרונה, בחגיגות הבר מצווה של אחי, ממש כמה ימים לפני שהתחיל הסגר הראשון, בתמונה כולנו נראים שמחים ומאושרים, בלי שמץ של מושג לדרך שבה חיינו עומדים להשתנות. את הציור ציירתי בצבעי מים על קנווס, ואת הציור תליתי על קיר. מול הקיר תליתי מסכות שעליהן רקמתי פרחים בחוטים שמסמלים פריחה ואופטימיות.
בעבודה שלי בחרתי לחשוב על הטעמים שמרכיבים את הבית שלי, ושמביעים בעצם את התחושות שיש לי מהבית ואת מה שאני מקבלת ממנו.
מהר מאוד הבנתי שהחום המשפחתי שאני מקבלת בא לידי ביטוי במרק חם שתמיד יש אצלנו בשבתות ובחורפים. בגלל עניין זה ובגלל האהבה הגדולה שיש לי לירקות בחרתי להתעסק בנושא זה בפרויקט שלי. הרישומים של הירקות מבטאים עבורי את הראשוניות והגולמיות שיש בירקות, אנחנו מקבלים אותם ככה ישר מהטבע, בלי להוסיף ולעבד, אבל אם אנחנו לוקחים את חומרי הגלם האלה למטבח שלנו, אנחנו מקבלים שלל טעמים וריחות שייחודים לכל בית בנפרד, וזה מה שהציור הצבעוני מבטא – את הריחות, הצבעים, התחושות והמילים שייחודיים רק לבית שלי. אין מרק אחד שדומה לשני, גם אם הם שניהם הוכנו מאותם חומרי גלם בדיוק.
בחרתי להשתמש דווקא בעיפרון/עט ונייר פשוט, כי זה מבטא בעיני את הראשוניות והגולמיות, ובצבעי שמן על עץ שמבטאים רכות, עדינות וחום של בית ומטבח
העבודה היא מיצב, של סצנת זום משפחתי בתקופת הקורונה.
הזמן הוא רגע לפני כניסת החג, זום מנקודת המבט של סבא וסבתא שלי, אנשים מסורתיים מאוד, המקיימים לראשונה את הליל הסדר לבדם
העבודה מדגישה את הדאגה המשפחתית והחיבור החזק שנוצר למרות (ואולי בעקבות) המרחק הפיזי.
לכן ביצירה השתמשתי בטכניקות ניגודיות: פחם וטכנולוגיה- בפחם עובדים עם הידיים, המגע הוא חלק משמעותי ביצירה, תחושה של חום. ובעט הטכנולוגי ישנה תחושה של קרירות, ריחוק.
בחרתי בשתי טכניקות אלה כדי לבטא את הניגוד בין המרחק הפיזי לקירוב הנפשי שנוצר בעקבות הקורונה
הקורונה גרמה לכל משפחה להסתגר בביתה, אצל המשפחה האישית שלי הרגשתי שהריחוק חיזק את הקשר.
אז אולי לקורונה הייתה גם תועלת?
בעבודה שלי התייחסתי למקום של השבר בחיים שלנו
צילמתי שברי מראות שקרני האור נשברים עליהם הופתעתי לראות את הצבעוניות המיוחדת שנוצרה, ואז החלטתי לצייר את המראה המיוחד הזה ולחוות דרך אינספור שעות ורגעים של ציור, איך צבע נוגע בצבע, התמזגויות מיוחדות של צורות וצבעים ומרקמים שונים.
רק דרך השבירה של קרן האור התגלה היופי המיוחד הזה שלא הייתי חשופה אליו בלעדי השבר.
בנוסף צילמתי את ההשתקפות של השמיים על האדמה. גם כשאנחנו מרגישים במקום הכי נמוך על האדמה, שבורים, יש מישהו איתנו. אותו הדבר קורה בחיים שלנו כשאנחנו חווים משברים בחיים אנחנו לא תמיד רואים למה ואיך הם קרו לנו, אבל כשאנחנו מאמינים שקב”ה איתנו, משגיח עלינו והכל לטובה.
אפשר להתבונן באופן חיצוני ולראות רק את הרע או באופן פנימי מתוך ראיית האור האלוקי שהכל לטובה.
השתמשתי במראות בכל היצירות בהשראת היצירה ‘עבודת מראה’ של מייקל בולדווין.
פנים אפילו במילה עצמה אם קצת משנים את הניקוד מראה לנו פנים, פנימה אל החלק הנסתר של האדם המופשט מלא הרגש .
אל עדינות הנפש והדיוק שבה.
בחרתי לבטא את כל אלה בשחור לבן המראה את העוצמות והניגודיות אך מצד שני את הדיוק בפרטים הקטנים, את הניגוד בין המחסומים שחוסמים אותנו ואותי לבין החופש הגדול שנמצאת בתנועתה של הנפש.
“מִי זֹאת נִשְׁקְפָה כְּמוֹ שַׁחַר, יָפָה כַּלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כְּנִתְגַּלּוּת”
(פרק ו’, פסוק י’, שיר השירים)
אביתר בנאי בשירו “יפה כלבנה” מתייחס לשבר, שקיעה ואופל לצד כמיהה ותקומה של אהובתו. את אהובתו הוא מקביל ללבנה, ירח – לירח יש מעמד “קדוש” ולא דומם רגיל.
ההנחה המעניינת של החיבור בין הירח העולה, בהיר ואיתן אל מול היותו דומם היא מסקרנת ומביאה לידי ביטוי קונטרסט מעניין בין חושך לאור ,בין החפצה למהות ,לבחירה בראיית החיוב באפלה בה נמצא הירח.
בראש יצירה זו אני שמה את הפער בין המקום המהותי, המשפיע של נשים בחברה לצד היחס המחפיץ לו הן “זוכות” לעיתים במרחב הכללי. השפעות יחס זה הן רבות ושליליות.
הבחירה להראות בחלל היצירה את הנושא האקטואלי מביא לידי ביטוי את המשמעות וההשלכות שיש להחפצה על חיי נשים .
המיצג כולל ציורי רישום בעפרונות על בלוק נייר. שמתי דגש על הקו ונפח הצורות בעזרת אור וצל במטרה ליצור תחושה ריאליסטית .האור והחושך ברישומים מסמלים את הפערים והמקום של הדמות. הקווי המתאר השחורים מגדירים את הצורה על גבי הרקע הבהיר והריק המדגיש את בדידותה של הדמות מחד ואת הכוח של הדמות השנייה מאידך.
בחרתי להעמיד בחלל זוג בובות טורסו שחורות ,חסרות פנים ורגליים בגזרה נשית.
הבובות מביאות למיצג בדממה את היותן חפץ, שבלוני, בעל מידות מוגדרות ונוכחות שטחית, ללא פנים או אופי.
נוכחות מראת גוף התחומה במסגרת מושחרת, עליה השפרצתי כתמי אקריל שחור ,מציגה בעיניי את המתבונן.ת את עצמו.ה דרך המסגרת הכהה שמסמלת את הקווים המנחים של החברה במבט על הגוף. זאת לצד הכתמים שמשפיעים על המרֶאֶה עצמו הנשקף מבעד למראָה. זווית המבט המטפורית הנוצרת בהשתקפות היא לא שלמה ,והשלכתית מציגה “כתמים” שנוצרים ע”י החפצה ומילים קשות שנאמרות לנשים מידי יום ברחבי העולם.
נושא “החפצת נשים” נוגע במחצית מהאוכלוסייה ,הרגישות הנדרשת והאחיזה ביצירה בתור אישה הייתה מאתגרת ומלמדת .
אני כואבת את כאבן של הנשים שנפגעו ומאחלת להן שיראו את הצוק האיתן שהן, את הלבנה הזורחת, את הפנים והיופי.
נסו ללכוד עולם של מחשבה לתוך עמוד
לתוך פסקה
לתוך כותרת
לתוך מילים
מילים שחונקות את החופש ומונעות מהראש שלנו לזרום למחשבות ללא הגדרה,
הן דברים שלא נוצרו מילים בשביל לתאר אותן
וגם דף העמדה הזה מיותר
כל שאתם צריכים לעשות
זה…
