בקיץ האחרון, כשאחי הגדול לחם בעזה, מצאתי שהפחד מהאפשרות שיקרו חלילה דברים רעים, גרם לכך שגם כאשר נכחתי במקום מסויים בגופי, לא באמת הייתי שם.
חשתי חלולה מבפנים. את הציורים יצרתי מתוך צילומים שביימתי בהם את עצמי.
הידיים של העובד נעלמו ולא מממשות את תפקידן, עיניי הילדה לא רואות עולם ורק מחשבותיה הופכות למציאות.
השיער הג’ינג’י שמאפיין אותי, מופיע בכל אחת מהיצירות ומקשר את תחושת הנפקדות האוניברסלית הזו לרגשות שחשתי אני בתקופת מבצע “צוק איתן”.
