האושר הוא ההחלטה להיות מאושר, יהיה מה שיהיה”
את אמא שלי לא הכרתי, הצל שהותירה אחריה אינו ברור או מובן לי. הייתי בת שנתיים כשהיא נפלה לסמים ובסוף מתה מהם. עד היום הכל מעורפל ואין לי זכרונות ממנה. התחלתי את הגן משחקת וצוחקת כמו ילדה רגילה. החיבור עם אבא שלי היה נורא חזק והוא לימד אותי שאופטימיות ושמחה זה הדבר הכי חשוב בחיים. ואז, מחלת הסרטן לקחה את אבא. אבא שהותיר אחריו צל כבד והרגשה כאילו הוא כאן ולא כאן באתו הזמן. אני ואח שלי נשארנו. והיה קשה. היו נפילות, המון. אבל בסופו של דבר עברנו את הכל ביחד. לבדנו.
הפרויקט שלי היה עבודה לא רק פיזית, אלא נפשית, עבודה על עצמי – להכיר את עצמי ואת סיפור החיים שלי דרך ציור. דרך הפרויקט, הבנתי פתאום את כל מה שעברתי. הבנתי שאני בן אדם חזק והכי חשוב, הצלחתי להקשיב לאבא. נשארתי מאושרת.
לאבא שלי קראו חיים, והוא ממשיך להיות איתי עד היום. בכל ציור שעשיתי ובכל הרגשה שהרגשתי. לכן קראתי לפרויקט “חיים בציורים” כי אבא שלי חי יחד איתי בציורים שלי.