ישיבת חמ”ד אור תורה סטון, נווה שמואל, אפרת
בימוי, צילום, הפקה ועריכה: שלמה גור, אריאל שיין, נדב ארמון
קהל יעד: נוער ומבוגרים
נושאים:
התבגרות
התיישבות
ניתוח תוכן
התבגרות: בנג’ו הוא בחור שחי בגבעה לא מאושרת עם צעירים אחרים ועובד בשטח. בנוסף לעיסוק בשאלת התיישבות או פינוי, הסרט למעשה שואל על החיפוש הפנימי של נער בגיל ההתבגרות שחי בניכור מהוריו, עזב את הבית וחי במקום נטול מבוגרים ונטול סמכות. שני קולות מתרוצצים בקרבו ומושכים אותו לכיוונים מנוגדים שמצדיקים ומבקרים את מעשיו ובסופם הוא מחליט שעליו לעזוב וכנראה, לחזור הביתה. זאת לאחר שאביו עשה את הצעד הראשון והתקשר אליו.
אחד הנערים בגבעה אומר “אנחנו לא נוער בסיכון”, משום שחלק מהאפיון של נוער שהולך לגור בגבעות ללא מבוגר או יד מכוונת, הם בני נוער שנפלטו מבתיהם ומוצאים מחסה בגבעות יהודה ושומרון. בניית בית במקומות הללו, ואפילו עראי, נותנת להם תחושת שייכות. אולם עמדת הסרט אומרת שאת תהליכי ההתבגרות יש לעשות מול המשפחה והבית.
התיישבות: התיישבות מתחילה בדרך כלל במקום לא מיושב ועל ידי אנשים צעירים חלוצים, כך היה מראשית ההתיישבות בארץ וכך היום ברוב המקרים. אולם על חלק מהמקומות מרחפת שאלת הפינוי אם הם לא מאושרים על ידי הרשויות, ויש הבדל בין התיישבות חלוצית טרום קום המדינה וזו שלאחריה. הסרט מצדד בהתיישבות דרך בניית גדר ותחושת אחווה של חברים, אולם גם מדגיש כי התיישבות כגון זו, ללא אנשים מבוגרים ומתוך מצוקה, אינה יציבה. וכאשר מגיע ראש המועצה הוא נתקל באלימות שמחזקת את הרושם של חבורה לא יציבה.
שפה קולנועית: הסרט מעוצב כסרט מערבון. זהו ז’אנר של סרטים המתקיימים במערב הפרוע במאה ה19 בארצות הברית. עולם ללא חוק-עולם בו אנשים לוקחים את החוק לידיים, ומאידך מרחבים עצומים, התיישבות חדשה ודמותם של גברים חזקים המסוגלים להתמודד מול הרע. את הז’אנר מייצגים בגדי בוקרים, מוסיקה המורכבת מכלים כמו מפוחית, בנג’ו ומנדולינה ומאופיינת בצילומי מרחב גדולים ובדו קרב סופי בו מוכרע הרע בדרך כלל.
שאלות מנחות:
- מדוע נקרא הסרט בשם “שניים לבנג’ו”?
- בסרט מוזכר המדרש אודות עץ החרוב. מה תפקידו של הסיפור בסרט?
לפניך המקור בארמית ממסכת תענית ותרגומו:
“אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה שיר המעלות בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? אמר ליה: עד שבעין שנין. אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי וכו'” (תענית, כג ע”א).
פירוש: אמר ר’ יוחנן, כל ימיו של אותו צדיק חוני, היה מצטער על הבנתו של מקרא זה, שנאמר: “שיר המעלות בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחלמים”, אמר: האם יש מי שישן שבעים שנים בחלום ואיך אפשר לדמות את גלות בבל שהיתה שבעים שנה, לחלום?
יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע עץ חרוב, אמר לו: עץ זה, עד כמה שנים טוען פירות? אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: האם פשוט לך שאתה חי שבעים שנה, שאתה נוטע את העץ ודעתך ליהנות ממנו? אמר לו אותו אדם: עולם מלא בחרובים מצאתי, כפי ששתלו לי אבותי, כך שותל אני גם כן לבני.
(באדיבות “התלמוד המבואר” של הרב שטיינזלץ).
- מהו תפקידו של כובע הבוקרים בסרט לדעתך?
- האם הזדמן לך להיות חלק מנוער שמתיישב או שוהה במקומות לא מיושבים? איזו חוויה זו היתה? מה דעת המבוגרים על צעד זה? מה דעתך על מציאות זו?
