בימוי, צילום, הפקה ועריכה :הדר רוזנטל, נועם גרינשטיין, אסף עיר-שי
קהל יעד:
נוער ומבוגרים
נושאים:
אלימות במשפחה
הסתרה וגילוי
ניתוח תוכן
אלימות במשפחה: גיבור הסרט מתמודד עם אב אלים שמוציא את זעמו עליו, אך הגיבור לא מספר את מה שעובר עליו ואף נאלץ להקשיב לקשיים (הקטנים יחסית), של רחלי. האלימות פוגעת בו באופן שמשבש עליו את חייו ומתוך שאינו יכול לספוג עוד, הוא פוגע באביו. הפגיעה הפיזית מרומזת בסרט ומופיעה כקליפ אולם חוויית הפחד ניכרת היטב, זהו פחד וטראומה שהולכת עם הגיבור תמיד, גם בבגרותו. הסרט לא מתאר היכן האם או מדוע האב שותה ומתנהג באלימות. דווקא עיסוקו של האב אמור להעיד על אדם מרומם רוחנית שהרי שירה באופרה היא אמנות ואמורה להצביע על רגישות אולם האב אינו מתנהג כאדם עם שאר רוח. ייתכן כי האבטלה מחזקת את הצד האלים באישיותו והוא פונה אל החלש ביותר שמולו – וזה הילד.
הסתרה וגילוי: סיפור המסגרת מתאר הזדמנות לספר על מצוקה כטריגר ללכוד את לבה של הבחורה, זו נקודת המבט של מי שאינו חווה מצוקה או אלימות. אולם הגיבור מספר את הסיפור מתוך כאב ומתוך ההיסטוריה הפרטית שלו, וזה הופך את האמפתיה לאמיתית ולא מזויפת, כפי שהציע החבר בתחילת הסרט. כגיבור צעיר הילד לא מספר לילדה על קשייו, ומסתיר אותם היטב. הסתרה זו מונעת ממנו להתייעץ עם אחרים. הגילוי הבוגר אינו חוסך בפרטים למעט הסוף, ואילו ההסתרה בילדות גורמת לו להתכנס בתוך עצמו ולספוג אלימות שבסופו של דבר מתפרצת.
שפה קולנועית:
צבע – יוצרי הסרט בחרו לספר את הסיפור בשחור-לבן ובהיעדר צבעוניות. יש בכך להצביע על רצונם לתאר עולם קודר שאין בו צבעים משמחים או בהירים. אמנם גם בשחור-לבן יש גוונים שונים, אולם זו בחירה שנותנת לסרט ממד אפל וכניסה אל הנפש.
סיפור מסגרת – סיפור המסגרת הוא צבעוני ומתאר את ההווה לעומת חוויות הילדות הקשות. משום כך הסיפור בצבע שנותן אולי תקווה ומאידך, עצתו של החבר היא “לרמות” את הבחורה בדייט ולספר לה סיפור לא אמיתי, והצבע יוצר אבחנה בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי.
עריכה ופסקול – עריכת הסרט יוצרת פערים אצל הצופה והוא נדרש למלא אותם מתוך עצמו. פערים אלו מופיעים למשל בסצנת הכנסת אבקת שום לקפה של אביו, שם העריכה יוצרת מתח גדול ונעה בין המטבח לשירותים ומחזקת את הלמות הלב ואת פחדו של הילד, כמו כן בקליפ האלימות שנוצר דרך חלקי גוף שונים. גם פס הקול מייצג את עולמם הפנימי של הגיבורים. הוא אינו ריאליסטי בחלק מהסרט והיעדרו יוצר כניסה אל מצב נפשי לא פשוט.
שאלות מנחות:
- מה דעתך על שם הסרט? מתי אנו משתמשים במונח הזה ומה רצו היוצרים לומר בקביעה זו?
- מה לדעתך קורה בסוף הסרט? על בסיס מה את/ה מבסס/ת את קביעתך?
- בדידותו של הילד חזקה מאד, באין מבוגר אחראי או חבר שיוכל לפנות אליו בעת מצוקה. באיזו מידה את/ה מרגיש/ה כי יש לך למי לפנות בעת קושי או מצוקה?
- המוטיבציה בדייט, על פי החבר, היא נשיקה בסוף. זו תפיסה המושפעת מסרטים הוליוודיים פשטניים שאינה מכירה בחשיבות הקשר שנבנה אלא ממוקדת בחוויה הפיסית. באיזו מידה סיטואציה כזו מוכרת לך?
