לילה אחד אדם חלם, ובחלומו הוא פוסע על שפת הים, מטייל עם אלוקיו.
בשמיים הבזיקו תמונות מתוך חייו.
ברוב התמונות שהבזיקו בשמיים, האדם הבחין בשני זוגות עקבות רגליים שהיו בחול: זוג אחד שלו, והשני של אלוקיו.
אך האדם הבחין כי פעמים רבות יש רק זוג אחד של פסיעות לאורך הדרך.
הוא גם הבחין כי הדבר קורה דווקא בתמונות האומללות והעצובות של חייו.
פנה האדם לאלוקיו ושאל: ״אלוקים, אתה אמרת לי שכאשר אחליט ללכת אחריך תלך איתי כל הדרך,
אך הבחנתי כי דווקא בתקופות הקשות ביותר של חיי יש עקבות של זוג רגליים אחד בלבד.
אינני מבין מדוע בתקופות הקשות ביותר עזבת אותי לבדי. אינני מבין מדוע בזמנים שנזקקתי לך ביותר – עזבת אותי!״
ענה לו אלוקים: ״בני, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזבך.
באותן תקופות שבהן סבלך היה כה רב, כשאתה רואה זוג אחד של עקבות – לא היו אלה עקבותיך,
היו אלה עקבותיי שלי, כשנשאתי אותך על כפיי…״
(אגדה עממית)
