השביעי לאוקטובר השאיר בנו חור,
השאיר בי חור.
חור בלב.
מאורה של נחשים-צפעונים,
שחיבלו בתחושת הביטחון הבסיסית שלנו-
כעם במדינת ישראל.
זאת היתה יכולה להיות כל אחת מאיתנו,
שכבר אין לה פנים,
שגזלו ממנה:
את הכבוד.
את הגוף.
את הנשמה.
שנלקחה בשבי.
שעונתה.
שהומתה.
ובתוך התהומות האלו,
יש בידינו את הבחירה:
האם להפריח שדה של כלניות
על חורבן ואימה?
האם להצמיח מתוך העפר,
שיר חדש מקליעי מלחמה?
ואיך נמצא את הכוחות,
ומהיכן נביא את העוצמה?
