התפרסם ב’מוסף שבת’ של עיתון ‘מקור ראשון’ (ע”מ 17)
| י’ באדר א’ תשע“ט, |15.2.2019
בליל חורפי קר ב-7 בינואר 1938,יום שישי ה’ בשבט, בעיצומם של ימי מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט התכנסו חברי קיבוץ עין חרוד בצריף עץ קטן וחנכו את ” פינת האמנות”. כך תועד המעמד ביומן הקיבוץ מס’ 462: “צריף האמנות הזעיר נפתח בתערוכת ואן גוך- 20 רפרודוקציות ואחת התמונות – אוריגינל, שנרכש ע”י אפתיקר בפריס. החברים יכולים לבקר בפינה משעה 7 עד 9 בערב. יהי רצון שמפינה זו יצמח היכל אמנות, בית גנזים לאוצרות הרוח בכל גילוייהם וגווניהם הרבים. ומכאן שלוחה ברכתנו לאפתיקר יוזם הפינה.” מתוך אותה פינת אמנות קטנה וצנועה קם לאחר מספר שנים “המשכן לאמנות עין חרוד על שם חיים אתר”- מחלוצי המוזאונים הגדולים לאמנות בארץ ישראל.
בימים אלה חוגג המשכן לאמנות בעין חרוד 80 שנה להיווסדו. לכבוד המאורע מוצגת במשכן התערוכה:” מאוצרות המשכן לאמנות”, הזדמנות חד פעמית להיפגש עם סיפור המשכן המגלם בתוכו את סיפור העם היהודי ואת סיפורה של הציונות דרך פריטי ציור, פיסול ואדריכלות אשר נאספו במשך השנים. זוהי סיפורה של הרוח הגדולה המפעמת בבני העם היהודי, אשר גם בימים קשים ותובעניים ראו חשיבות ביצירה ובפיתוח תרבות ואמנות, ועשו זאת בעקשנות ובהתמדה תחת תנאים קשים וכנגד כל הסיכויים.
התערוכה עוסקת בעין חרוד כסמל ומבקשת לתת מבט רטרוספקטיבי על מה שאירע בארץ במאה השנים האחרונות. יניב שפירא, אוצר התערוכה ומנהל המוזיאון, חבר קיבוץ יזרעאל שבעמק מסביר: “רגע נעצור ונעסוק בעצמנו, כלומר במקום… מה זה המקום הזה? מה שורשי היניקה שלו ? ואיזה צמרות הוא הצמיח ורוצה להצמיח? ובתוך כל זה לברר גם לעצמנו- הקהילה של עין חרוד, החברה והתרבות הישראלית- מה המשמעות של המקום הזה שנקרא “המשכן לאמנות עין חרוד” … איך אני יכול לתפוס שאלות גדולות של זהות, חברה, תרבות, מקום, מרחב וזמן שהמשכן הזה מזמן לי? “.
מדובר בהזדמנות נדירה להתוודע אל אחד האוספים החשובים ביותר של אמנות יהודית וישראלית בעולם ולהיחשף ליצירות נדירות שלא הוצגו מעולם. בתערוכה מוצגים 250 פריטי אומנות, אשר נבחרו בקפידה מתוך האוסף המונה כ- 20 אלף פריטים. האוסף כולל יודאיקה, ציור, צילום ופיסול, מעשה ידיהם של טובי האמנים הידועים וביניהם מארק שאגאל, יוזף ישראלס, יוסל ברגנר, מרדכי ארדון, יוסף זריצקי, ראובן רובין, נפתלי בזם, מנחם שמי ועוד.
מי שעמד מאחורי הקמת המוזיאון הוא האמן חיים (אפתקר) אתר שלימים נקרא המשכן על שמו. אתר נולד ב-1902 בעיר זלטופול שבאוקראינה. בילדותו למד בחדר ובקלויז ובזמנו הפרטי רכש ידיעות בספרות יידיש ובספרות עברית. ב-1922 עלה אתר לארץ, הצטרף ל’חבורת העמק’ והגיע עמה לעין חרוד. ב-1924 החל לצייר ולהציג בתערוכות ולפעול למען פיתוח התרבות והאמנות בחברה הקיבוצית. אתר גיבש לעצמו תפיסת עולם אמנותית המשלבת בין היצירה היהודית לבין חשיבות האמנות המודרנית המושתתת על אמצעים ציוריים טהורים.
גליה בר אור, אוצרת המשכן שנים רבות, חקרה את תופעת הקמתם של המוזאונים לאמנות בקיבוצים. במחקרה קובעת בר אור כי פעולתו של חיים אתר בעין חרוד הייתה מכוונת ליצירת זיקה מתמשכת לעבר היהודי. אתר הציג אמנות יהודית כדי להקנות לנוער משהו מן החיים היהודיים המיוחדים בגולה. בתי הכנסת מעץ לדוגמה, שימשו מודל אידאלי לחיקוי עבור הקיבוץ החדש, המתלבט ביצירת הוויה קולקטיבית, בעיצוב חגים ארץ ישראליים ובבניין בסיס רוחני לחייו. בר אור מדגישה כי אין לראות באתר תופעה זניחה או חריגה שהרי מדובר במשכן השוכן בלב-לבו של הקיבוץ המאוחד – עין חרוד. באותם ימים ישבו משרדיה של מזכירות התנועה לא רחוק מהצריף של המשכן לאמנות. היא מצטטת את יצחק טבנקין, אשר היטיב לתאר את ההשקפה שהתגבשה בתנועת הקיבוץ המאוחד: “הציונות פירושה שלילת המצב הגלותי, אך אינה שלילת כוחות העם בגולה”.
אוצר המשכן מונה שלוש סיבות עיקריות שהובילו להקמת המוזיאון (דבריו מבוססים על יומני הקיבוץ ששמורים בארכיון הקיבוץ): הסיבה הראשונה היא תחושה בקרב חברי הקיבוץ שצריך לקחת אחריות לשמר ולהציל מסורת, מורשת ותרבות יהודית ההולכות ונכחדות באירופה. נוצר מעין דחף קולקטיבי לנסות ולהציל ביטויים של תרבות יהודית. סיבה שניה הייתה חינוך הדור הצעיר ויצירת קשר כל שהוא לערכים יהודיים ולמסורת היהודית של הדורות הקודמים שילדי הקיבוץ לא הכירו. הסיבה השלישית היא האמונה בכוח האמנות לעצב מקום, תרבות ואדם חדשים.
כך כתב חיים אתר במכתב ששלח לחברי הקיבוץ מפאריז בשלהי 1937 :”שואלים אותי – למה מוציא אני את פרוטותיי האחרונות על קניית תמונות. מה לעשות, שמשוגע הנני לדבר המוזיאון בעין חרוד. ביסודה של עין חרוד קבלנו על עצמנו דבר גדול מאד, גם למעננו וגם למען ילדינו הבאים לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינם. ולכן מחויבים הננו להעמיק ולהעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו, תוך חיים באמנות. כי אם לא זאת נשקע תוך קטנות החיים והיא תכריע אותנו.” מבנה הקבע של המוזיאון הוא דוגמה נוספת לחזון הגדול שעמד בבסיס המוזיאון. המבנה תוכנן על ידי האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909) ונחנך ב-1948. ביקלס תכנן יצירה ארכיטקטונית מופלאה בפשטותה, שאיכותה ביחסי המידות של האולמות ובניצול מקורי וייחודי של האור הטבעי. המבנה תוכנן באופן מודולרי על מנת לאפשר הרחבה של המוזיאון עם השנים וכולל כיום 14 אולמות תצוגה, חצר ציורית, ספרייה, סדנאות, אודיטוריום ובית קפה קטן.
השימוש במונחים מעולם הדת והמסורת לביטוי ערכי החלוציות והציונות הוא שהוליד את השם “משכן” למוזיאון. אהרן ציזלינג, ממקימי המוזיאון ומי שהיה אמון על הצד הניהולי ועל גיוס הכספים, הסביר את בחירת השם “משכן”: “… בבואנו לחדש שם עברי עתיק ולצקת בו מחיי הרוח המתחדשים”.
נתון מרתק במיוחד הוא, שלמרות שעין חרוד נחלק לשני קיבוצים ב-1952 – לעין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד, באופן חריג נשמר המוזיאון כמוסד משותף של שני הקיבוצים ומרחב המוזיאון היה למקום של מפגש וחווית יחד בין החברים.
בתערוכה שני אגפים מרכזיים אשר מחולקים לחדרים על פי תמות שונות. אגף אחד מוקדש לראשית האוסף מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, וכולל עבודות של אמנים יהודים חשובים אשר פעלו במרכזי האמנות באותם השנים – פולין גרמניה רוסיה וצרפת. יצירותיהם התמקדו בתיאורים של חיי היומיום בעיירה, הפוגרומים ובמוראות השואה. באגף זה ניתן לראות גם ציור קלאסי כדיוקנאות, נוף וטבע דומם. האגף השני מוקדש לאמנות הישראלית מהמחצית השנייה של המאה ה-20. התמות באגף זה מתייחסות לאירועים היסטוריים ולסוגיות מרכזיות בחברה ובהוויה הישראלית – חלוציות, אמנות בקיבוץ, עבודה עברית, קיבוץ גלויות ופריפריה גיאוגרפית ותרבותית. נוסף על כך, מוצגות עבודות אשר משקפות את הז’אנרים והסגנונות האמנותיים שהתפתחו בארץ לאורך השנים – דיוקן, נוף, טבע דומם ומופשט ישראלי.
אחת היצירות המפעימות והמרגשות באגף האמנות היהודית היא היצירה “המתפלל האחרון” של שמואל הירשנברג משנת 1897. הירשנברג, אמן יהודי-פולני אשר תיאר בציוריו את גורלו של העם היהודי, עלה ארצה ב-1907 ביוזמת בוריס שץ כדי להיות מורה ב”בצלאל”, אולם נפטר זמן קצר אחרי בואו. יצירתו הנודעת “היהודי הנצחי” הפכה סמל ליהודי הגלותי, הנודד והמיוסר לאורך הדורות. הציור “המתפלל האחרון” מתאר ברוב הוד, יהודי עטוף טלית הרכון על סידורו במבט מהורהר. היצירה מסמלת יותר מכל את דעיכתה של היהדות במעמקי הגלות בשלהי המאה ה-19.
לצד הציורים והפסלים, מוצבים בוויטרינות שקופות חפצי יודאיקה, אף הם מאוסף המוזיאון, המתכתבים עם יצירות האמנות. בולטת במיוחד עבודתו המצמררת של האמן נפתלי בזם “קבר אחים”. בזם, אשר הצליח ברגע האחרון להימלט מציפורני הנאצים, השאיר מאחוריו משפחה שלמה שנספתה בשואה. בציור מתוארים גופות של יהודים מוטלות בבור ומעל הבור מופיע אריה וזוג פמוטים דולקים. בסמוך לציור מוצבים זוג פמוטי נחושת מהודרים ממזרח אירופה. ציור ליל הסדר של האמן היהודי הצרפתי בן המאה ה-18 הנרי לוי לאופולד, בו נראית משפחה יהודית נסובה סביב שולחן הסדר, מוצגת בסמוך לקערת ליל סדר מרוז’ין, אשר עברה גלגולים רבים עד שהגיעה לידי המוזיאון.
כבר ב-1933 החל אתר לאסוף פריטי יודאיקה עבור המוזיאון העתידי שהיה אז בגדר רעיון בלבד. בביקורו המכונן בפאריז ב-1937 הוא כותב: ” וערך רב (לא אגיד עיקר) יש לאוסף של דברים יהודיים, ביחוד חשוב הדבר בשביל ילדינו, שהם כה רחוקים מחיי היהודים של הגולה. אוסף זה שיתבטא בעיקר בקישוטים של כלי הקודש החל מפרוכת שידי אימהות ישבו לילות וימים וארגו, צרפו חרוז לחרוז, חוט מתאים לצבע זהב וכסף, וגמור בעבודת מלאכת מחשבת של האבות שהכניסו את טעמם בהקשות את מקשת הנחושת לחנוכייה והן כה רבות החנוכיות, לא היה בית יהודי שלא האירה בו חנוכייה, שעברה מאבות לבנים בירושה. וכמה יש בהם מההבדלים , חנוכייה של עשיר לפי סגנונה וחנוכייה של יהודי עני עשויה פח … וכן יש לצבור ספרים עתיקי יומין – הכתובים והמצוירים לחצאין. וראוי לרכוש גם יצירות הגונות של ציירם יהודים, כמובן, על חיי יהודים.”
חלק גדול מכלי הקודש שבאוסף הגיע דרך חברי הקיבוץ עצמם – מבתי הוריהם במזרח אירופה. בהמשך נפדו כלי קודש מיהודים במחנות העקורים באירופה והובאו לקיבוץ על ידי חברים ששרתו בבריגדה היהודית. האוסף כולל תשמישי קדושה עתיקים של העדות השונות, ספרי תורה, הגדות של פסח, חנוכיות ופרוכות וכן אמנות יהודית עכשווית של יוצרים צעירים.
דבורה ליס אוצרת אגף היודאיקה במשכן מדגישה את החשיבות של אוסף היודאיקה בעיני מנהלי המוזיאון מראשית הדרך ועד היום: “את חפצי היודאיקה אספו במשך השנים באהבה רבה. המוזיאון השקיע עבודה רבה וכסף רב כדי לשמר את החפצים שהצילו מכל מיני גלויות שונות. האוסף של היודאיקה הוא היחיד שמוצג באופן קבוע במשכן. זו אמירה חשובה של המוזיאון. יכלו בקלות להחליט שזה לא חשוב ולהשתמש בחלל הזה להצגת אמנות אחרת.”
פרט מעניין ומיוחד בתערוכה, הוא המידע שמופיע בכתוביות המופיעות לצד כל יצירה. נוסף על הפרטים המקובלים הכוללים את שם האמן, שם היצירה ושנת היצירה, מצוינים שנות חייו של האמן, המקום בו הוא נולד והמקום בו הוא נפטר. ישנם עיירות וכפרים באירופה המוזכרים בכתוביות שנמחקו ואינם. האופן בו בחר האוצר לרשום את המידע אודות היצירות, חושף בפנינו פיסת היסטוריה מרתקת המתעדת את גורלו של העם היהודי, ואת מה שמסתתר מאחורי היצירות שבאוסף.
באגף האמנות הישראלית נפגוש ציורי חלוצים ופלמחניקים ובכלל זה עבודותיהם של ראובן רובין וזאב בן-צבי; נצפה בתיעוד חיי הקיבוץ בציור “הקיבוץ” של ליאו רט משנות ה-50 ובדיוקנאות הילדים שיצר חיים אתר בסגנון מודרניסטי מובהק; נתוודע לעבודותיהם של עולים חדשים כגון עבודתו המונומנטלית של מאיר פיצ’חדזה אשר עלה ארצה מגיאורגיה והרבה לתאר את חווייתו כמהגר הכלוא בין שתי מציאויות מנוגדות, או הטריפטיך “משפחת קוריץ” של לאוניד בלקלב, גם הוא עולה חדש מברית המועצות, אשר מכר את אחת מעבודותיו בתמורה לשני כרטיסי טיסה לישראל (לאביו ולו עצמו); גם לאמנים ערביי ישראל יש ייצוג בתערוכה ובאוסף המשכן כדוגמת הדיוקן העצמי של האמנית פאטמה אבו-רומי בה היא מציגה עצמה חנוטה ברעלה שחונקת אותה, המשקפת את הדיכוי שהיא חווה כאישה בחברה הערבית.
התערוכה “מאוצרות המשכן” היא התערוכה הראשונה מתוך שלוש תערוכות המוקדשות לאוסף. התערוכה ‘בניין המשכן’ שתוצג באפריל הקרוב, היא המשך והשלמה לתערוכה הנוכחית. התערוכה מתמודדת עם ייחודו וייעודו של המוזיאון מנקודת מבט עכשווית, אקטואלית וחיונית ועתידה להציג 14 פרויקטים שיצרו אמנים ישראלים בני הדור הצעיר באופן מיוחד עבור התערוכה. התערוכה השלישית תהיה תערוכה בינלאומית ותוקדש לאמן חיים סוטין – אחד האמנים היהודים החשובים ביותר, חבר ‘אסכולת פאריז’, אשר השפיע באופן משמעותי על יצירתו של חיים אתר.
התערוכה הנוכחית שואפת לקרב את החלוץ מהקיבוץ אל המסורת והתרבות היהודית הישנה והגלותית. אין ספק שזוהי אמירה אמיצה הטומנת בחובה קריאת כיוון חדשה. אך האם התערוכה אכן מצליחה לעשות זאת? החדר הראשון בתערוכה – “חדר עין חרוד”, מהווה לדידו של האוצר נקודת מוצא לתערוכה ונקודת חיבור בין האמנות היהודית בגולה לבין האמנות הארץ ישראלית. אולם בפועל נעשתה חלוקה דיכוטומית בין השניים. זאת, על ידי הפרדה ברורה בין שני האגפים ועל ידי “מסלול ההליכה” של הצופה. אגף האמנות היהודית מצוי בחללים הנמוכים של מבנה המוזיאון, ומשם המבקר עולה במדרגות אל עבר אגף האמנות הישראלית. עדות נוספת למתח בין השניים, היא העובדה כי בכל שטח התצוגה של האמנות הישראלית נעדר ההיבט היהודי. זאת, למעט חלל קטן בשם “אמונה ותפילה” בה מוצגות עבודות העוסקות באמונה, בתפילה ובאלוהות מנקודת מבט ביקורתית.
אחת היצירות הראשונות עמה נפגש המבקר בתערוכה בחדר מספר 1 – “עין חרוד”, היא עבודה של האמנית הדר גד מתוך הסדרה “גוש/חלקה/שורה”. גד, ילידת קיבוץ עין חרוד תיעדה במשך שלוש שנים במשיכות מכחול עדינות ופיוטיות את מראות בית העלמין עין חרוד, בית הקברות שבו קבורים סביה, אריה גד ואסתר בודקו. גד התמקדה, כמה סימבולי, בתיאור השורשים הגדולים של העצים הנטועים בבית העלמין, שעם השנים הסתעפו ונחשפו.
עם סיום הביקור והירידה חזרה לחדר “עין חרוד” עולה שוב השאלה שבה פתחנו: מה צמח מתוך אותם השורשים?
יום הולדת הוא יום של חשבון נפש. בעשורים האחרונים מתפתח ענף שלם של יצירה יהודית בתחומי המוסיקה, השירה, התיאטרון, המחול והאמנות חזותית. מה מקומו של ענף חדש זה בתוך אולמות המשכן ובאוספיו? נראה כי התשובה תתברר במהלך 80 השנים הבאות.
“מאוצרות המשכן לאמנות”, המשכן לאמנות עין חרוד, אוצר: יניב שפירא, עד ה-25.3.2019
