אולפנת חמ”ד הרב בהר”ן, גדרה
בימוי, צילום ועריכה : אמונה הופמן, שילת בירנבוים, אביה הכהן פארן
קהל יעד:
נוער ומבוגרים
נושאים:
האחר
טראומה
מוסיקה
נתינה מצמיחה
ניתוח תוכן
האחר: “כל אחד הוא לא רק ‘אחד’ במספר אלא גם ‘יחיד’. הוא שונה מ’אחרים’. יש בו משהו עצמי, ייחודי, משהו ייחודי שאין כמותו אצל אחרים. מכאן שאי אפשר למלא מקומו.” (הרב סלובייצ’יק, על התשובה). במושגי ההכלה וההשתלבות טמונה הציפייה להיות מסוגלים לראות כל אדם ממקומו שלו. ואכן הסרט מחזק זאת בשני אופנים: גיבורי הסרט שיוצרים מקהלה ומאפשרים לילדי תסמונת דאון להשתלב ולמצוא את קולם בתוך החבורה, וגם עבורנו, הצופים מאפשר הסרט לראות את ה’אחרים’ כשווים ושלמים וה’אחרות’ מתמוססת במהלך הסרט.
טראומה: אם בתחילת הסרט סובר הצופה כי יש ‘נורמאלי’ ו’אחר’, הרי שבמהלכו אנחנו מציצים לנפשו השסועה של ישראל, גיבור הסרט שסובל מהלם קרב. ייתכן כי דווקא מתוך המקום הסדוק והפצוע, נובעת יכולת ההכלה והרגישות. עבור הילדים המוסיקה היא מקום מאפשר ועבור ישראל היא מקום מרפא.
הטראומה שישראל מתמודד אתה מובאת בעדינות וללא פירוט, סביר להניח שמדובר במלחמת לבנון, כשהוא חווה את מותם של חבריו. אירועים קשים אלו חוזרים אליו בלילות ורק המוסיקה מסייעת להתמודד מולם.
מוסיקה: המוסיקה היא שפתה של הנפש. את חרדותיהן של הילדות כסיף מרגיע דרך אימון בשירה ומאזן מתי יהיו תופים ומתי לא. דרך המוסיקה הוא נותן לכל ילד את המקום המתאים לו. המוסיקה היא גם מרפאת את נפשו של כסיף. מתוך סיוטי הלילה שלו הוא יוצר ומאפשר למראות הקשים להגיע אלינו יחד עם צלילים. במובן זה ישנו הבדל בין בין השירים שהוא בוחר למקהלה “קול המלאכים” או “מחוזקים לעולם” לעומת המילים הקשות והלא-מסתתרות בשירי המלחמה שהוא כותב.
שפה קולנועית
הסרט מבוים מתוך נקודת מבט אופטימית שאוהבת את גיבורי הסרט ומצלמת אותם מקרוב ובאהבה. אולם ישנו הבדל בין צילומי החזרות והשירים לבין סיוטי הלילה של עופר. בלילה לבושו כהה, התאורה דרמטית והצילום לא הרמוני כדי לתת תחושת מחנק.
מבנה הסרט מתחיל מבחוץ, בתיאור המקהלה ומתקלף לאט פנימה אל נפש הדמויות על חששותיהן ועולה בחזרה עם שיר הסיום.
שאלות מנחות:
- ישראל מזכיר רעיונות וסמלים דתיים לאורך הסרט. במה הם משרתים את הסיפור לדעתך?
- “מי שיש לו ‘איזה למה’ שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך” (ניטשה)
בספרו “אדם מחפש משמעות” מתאר ויקטור פרנקל את ההתמודדויות של אנשים במחנה ההשמדה וטוען שהחיפוש אחרי משמעות הוא שהביא להשרדותם. המשפט הזה נכון גם לגבי המוסיקאי ישראל כסיף וגם לגבי בני הנוער עם תסמונת דאון אבל באופן אחר- האם תוכל/’ להסביר כיצד?
