ישיבת חמ”ד נווה שמואל, אפרת.
בימוי, צילום, הפקה ועריכה :מתן סקופסקי, לירון לנדאו, אסף סקופסקי, דני פרוידנברגר
קהל יעד:
נוער ומבוגרים
נושאים:
זהות ושייכות
הסכסוך הישראלי פלשתיני
השפעת התפיסות הפוסטמודרניסטיות על החינוך
ניתוח תוכן
זהות ושייכות: הסרט מספר את סיפורם של שני צעירים באותו הגיל, ששאלת זהותם שולחת אותם לעשות מעשה: שימי בוחר לעזוב את הארץ ולהגר לברלין, המסמלת תקופה אפלה וחוסר שייכות לזהותו הישראלית. ואילו ג’לאל מתפתה לנקום את מות אביו לעשות פיגוע שיסמל עבורו את שייכותו לעם הפלשתיני ולמאבקו. שניהם בערך באותו הגיל, תחילת שנות העשרים, בגיל שבו הם מתחילים לבנות את עתידם אך שניהם בוחרים בדרך שיש בה סוף – ג’לאל בדרך של מוות ושימי בדרך של התנתקות מעברו וממשפחתו. לכאורה ג’לאל בוחר במסורת המשפחתית ומוכן למות כנקמה על מותו של אביו. השייכות לאביו ולעמו גורמים לו לעשות מעשה נפשע.
אמו היא זו שמביאה קול אחר של זהות, אך ג’לאל בוחר שלא להקשיב לה. גם אצל שימי, יש התלבטות בין בחירה בחיים נטולי קשר לזהות ולמסורת, כי ברלין עצמה מייצגת קשר מאד אמביוולנטי לבין חיבור לזהות לשורש. תפקידו של שימי כשומר משמעו להגן על הגבול ועל הגדר ובסופו של דבר הוא בוחר בזהותו הישראלית-יהודית. גם אצלו המפגש עם סבו הוא שעורר זאת. ובעוד שסבו של שימי גורם לו להישאר, זכר אביו של ג’לאל, גורם לו לעשות מעשה נפשע. המפגש בין השניים נשאר פתוח – הם משני עברי המתרס, אולם שאלת השייכות משותפת לשניהם.
הסכסוך הישראלי-פלשתיני: הסרט מתאר את המצב בו שני העמים נתונים בסכסוך ונמצאים משני עברי הגדר. הישראלי מנסה להגן, ואילו הפלשתיני מנסה לפגוע. אולם דעת היוצרים היא כי מתוך שאלת הזהות והשייכות של כל אחד מהגיבורים, הם נתונים בחיבור למשפחותיהם ומכאן הפלשתיני בוחר בדרך הטרור וישראלי בוחר להישאר ולהגן. שני עמים. שני סיפורים.
הסרט מנסה לחבר בין שני הנרטיביים ובאופן פוסטמודרני הוא משווה בניהם ובעצם אומר: כל אחד והנרטיב/הסיפור שלו ומי אומר מי צודק?
שפה קולנועית:
הגיבורים – שימי וג’לאל נראים זהים, בגובה, במראה ובזקן המעטר את פניהם. באופן הזה בחרו היוצרים להעלות את שאלת הזהות והשייכות הנוגעת לכל אחד ואחת, ולמעשה כולנו דומים. השייכות והנרטיב/הסיפור הם אלה שיוצרים את הנאמנות ואת ההבדל.
פס הקול – המוסיקה המלווה את הסרט היא מתוך סרטו הנודע של במאי הפולני קז/ישטוף קישלובסקי “חייה הכפולים של ורוניק” (1991) המספר על שתי נשים הנראות זהות לחלוטין, משתי מדינות שונות באירופה ואשר משפיעות זו על זו מבלי שהן יודעות על כך. את המוסיקה הידועה כתב המלחין זביגנייב פרייזנר והיא מסמלת את העולם הפנימי-הרוחני הקיים בין שתיהן, ללא ידיעתן. זו מוסיקה היוצרת קשר בין הרוחני והנשגב לבין הכאב ובסרט היא מבשרת את החיבור בין הנשים, כאשר מותה של האחת מבשר שינוי אצל השניה.
שאלות מנחות:
- מדוע לדעתך בחרו היוצרים כי הישראלי יסיר את זהותו ויבחר בברלין ואילו המוסלמי מזוהה בהקשר דתי?
- הסרט והיוצרים מנסים לומר שבעולם יחסי ופוסטמודרני קשה לחנך על אמת אחת
- מה דעתכם על כך?
- כיצד זה משפיע על האופן ששניהם יפעלו בעת עימות כפי שזה קורה בסוף הסרט?
- כל אחת ואחד מאתנו צומח לתוך עולם מובחן ומוגדר. כיצד ניתן אם כן, לדעתך, הזהות מובנית למקום ולעם שבו נולדנו….מה בתוך זה אנו יכולים לבחור?
- שירו של עברי לידר “בתי קפה”, מייצג את שאלת הזהות של הצעיר הישראלי בדור הנוכחי:
“לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה
זה לשבת בבתי קפה ולתכנן את העתיד שלנו
לפעמים נראה כאילו כל מה שאני רוצה
לחכות שמשהו יקרה, שמישהו יזיז אותנו
זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום
עם מי לישון, מתי לקום ואיפה הזהות שלנו?”
כיצד ניתן לדעתך, מתוך תיאור זה של עולם פסיבי, לייצר זהות, משמעות וקשר?
