זוג רגליים בטרמפיאדה. היד שלוחה בלי לדעת מה תתפוס. חריקת רכב עוצר. אני נכנסת. העיניים נפגשות מעבר למראה הקדמית -לרגע הם כנות באופן שמאפשר לראות את עומס היום שהתארך עליהם. הרכב מלא באופי. לפעמים סערה גדולה ,לפעמים שקט ודממה, לפעמים שמחה ונגינה. מכניס אותי לעולם שלו, מבלי שבאמת התכוונתי ואני משחררת. נותנת לעצמי להקשיב. פה שנינו אמיתיים, אין מה להפסיד. אני רק הטרמפיסטית מהמושב האחורי ואנחנו סתם שני אנשים שנפגשו.
תפריט
