השעון לא עוצר אפילו לשנייה, עוד גרגר ועוד טיפה וחלפה דקה של זמן שעובר ותקופות נשכחות, שהיו שחלפו ועכשיו זיכרונות.
אך הפחד לא עוצר, לעולם אינו מפסיק להזכיר להראות את בגידת הרוח והגוף.
קמט חבוי מציץ מן הראי וזיכרון טביעות יופי מכאיב מבפנים.
רציתי לעצור את מחוגי השעון, שלעולם לא יגיע תורי לדעוך, להיזרק,
לשנוא את עצמי אך עמדתי מולם שמחים, צוהלים, תאבי חיים ושכחתי את הרגע ההוא, הזקן המכאיב.
ולמרות שחשבתי כי הצבע יבש, כחלום יעוף, כחרס נשבר ללא שום תועלת או דבר מה מחודש.
עלו פורחים ניצנים חדשים, משפחה גדולה מלאת אוהבים.
וכל זה פרי החיים, של דקות ושעות של ימים ארוכים.
