לפני קצת יותר משנה החלה להתפשט מגפת הקורונה בעולם שיצרה הרבה אי וודאות והפסיקה את שגרת חיינו. אמרו לנו שהקורונה פוגעת בעיקר בגיל השלישי ולכן אנחנו צריכיםלהישמר ולהיזהר על סבא וסבתא שלנו ועל הזקנים שבסביבתנו כדי לשמור על החיים שלהם.
אך מנגד, עלה קול שביקש דווקא להתנער מהזהירות כיוון שהזקנים ימותו בכל מקרה מתישהו בקרוב, אז מה זה משנה אם הם ימותו כמה שנים קודם מקורונה?
הסוגיה הזו עוררה אצלי את השאלה- מהי התפיסה הנכונה של הזקנה? זקנה כחולשה ו”המתנה לזמן המוות” או זקנה כחוכמה, ניסיון חיים, חופש וזמן להשפעה לדורות הבאים?
בנוסף, שמתי לב בתקופה האחרונה שאני אוהב לצייר ע”י רישום בעפרונות דיוקנות של רבנים ואנשים מבוגרים. לכן בחרתי להביא את השאלה הזו לידי ביטוי בפרויקט שלי באופן שמתחבראליי אישית בצעד מרחיק לכת; ציירתי 4 דיוקנות עצמיים שלי כאדם זקן בתנוחות ומצבים השונים זה מזה.
כשהצופה מתבונן ביצירות עולות בו רגשות מעורבים: מצד אחד, כשמבחינים בפני האמן הצעיר שכאילו הזדקנו לפתע בעשרות שנים, זה קצת מרתיע.. מצד שני, ניתן לראות כי לדמויותבציור יש הדרת כבוד ופנים שמשרות אווירה נינוחה, שמחה ואפילו סמכותית משהו.
