הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכֹּל. דְּהַיְנוּ לִקְבֹּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָֹֹּדֶה, וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ…וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹןשֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ… וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר, וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת.
(ליקוטי מוהר”ן תניא כ”ה)
העבודה שלי עוסקת בנושא ההתבודדות, שהיא חלק חשוב ומהותי משגרת היום שלי כבר כמה שנים.
הרעיון שלי היה ליצור חדר טיפולי בו בן אדם מוזמן לדבר “בלשון שמדברים בו”, להשיח “את כל אשר עם לבבו”, לשתף “חרטה ותשובה, בקשות ותחנונים”, ומתוך כך להבין יותר טוב אתעצמו, את מניעיו, את רצונותיו, ואת הכיוון בו הוא רוצה ללכת ולהתקדם.
החדר אמור לשדר פשטות, קביעות ופתיחות. הוא נטול קירות ותקרה כי בהתבודדות השיח מהלב נאמר בכאן ועכשיו אך מגיע עד השמיים, והקדוש ברוך הוא נמצא בשמיים ובנצח, אךמגיע עד אלי, לכל מקום שאני נמצאת בו.
