מִי שֶׁחָרַב עָלֶיהָ בֵּיתָהּ
שֶׁחָרַב עָלֶיהָ עוֹלָמָהּ
כָּךְ בְּאִוְשַׁת פֶּה
וּבְטֶקֶס בְּחֶדֶר צְדָדִי
מִי שֶׁחָרַב עָלֶיהָ בֵּיתָהּ
אוּלַי פְּטוּרָה מֵאֲבֵלוּת בְּשָׁנָה זוֹ עַל חֻרְבַּן בֵּיתָהּ שֶׁל שְׁכִינָה?
…
אוּלַי מִי שֶׁחָרַב עָלֶיהָ בֵּיתָהּ, לְפָחוֹת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, תֵּשֵׁב, תְּסַפֵּר עַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה וְאֵינֶנּוּ עוֹד…
תְּנַגֵּב אֶת שׁוּלֶיהָ וְתַיְשִׁיר מַבָּט, בֶּאֱמוּנָה – אוֹתָהּ אֱמוּנָה שֶׁלִּוְּתָה עַד כֹּה – וּתְבַקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ שֶׁבֵּיתוֹ חָרַב, שֶׁיֵּאוֹת לְחוֹנֵן אֶת אֲבָנֶיהָ, שֶׁתִּבְנֶה לוֹ קִיטוֹן בֵּינֵיהֶם, בְּאַהֲבָה. (רות חסין)
