‘כל נדרי’, הנוסח הפותח את יום הכיפורים מאוייר בכמה מחזורים אשכנזיים מהמאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה, כאשר מלת הפתיחה “כל” מעוטרת באיורי חיות והיברידים. נתמקד בשני מחזורים: מחזור מיכאל שנוצר בדרום גרמניה בשנת 1258 ומחזור פדואה, שנוצר בגרמניה במאה הארבע-עשרה. המחזורים האשכנזיים בימי הביניים מציגים את העושר הרוחני והאמנותי של יהודי גרמניה. בספר התפילה מופיעים איורים רבים, שלא רק מעטרים את הטקסט, אלא גם מוסיפים פרשנות הקושרת בין רעיונות וטקסטים שונים. ניתוח התמונות, לצד התפילות, מובילה את החוקר להבנתו של מעין “מדרש מאויר”.
בלוחית הפתיחה של מחזור מיכאל אנו מוצאים מספר חיות מתפתלות סביב המלה “כל”. בתמונה אנו רואים מימין לשמאל: אריה, נשר, צבי וצפיר. למטה נראה דב, אריה בתוך האות כ”ף ומה שנראה כמו נמר. האריה ההלבן הוא הסימן המזהה של הסופר יהודה בר שמואל. ארבע חיות הטרף הן ארבע החיות המוזכרות בדניאל ז, ג-ו: “וְאַרְבַּע חֵיוָן … קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי-נְשַׁר לַהּ … וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב … בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר”. הצפיר יכול להתייחס לנאמר בדניאל ח, ה: “וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וְהַצָּפִיר קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו”. לפי המשך הפרק, בפסוק כא נאמר שהצפיר מתייחס למלך יוון: “וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן”.
החיות המוזכרות בדניאל ח מיוחסות לממלכות מדי ופרס. ארבע הממלכות וארבע החיות הן נושא נפוץ בכתבים היהודיים, בין אם במדרש, בפיוט או בפרשנות. לפי מדרש ויקרא רבה יג, ה החיות המוזכרות בדניאל מתייחסות גם לממלכות בבל, יוון ואדום: “דניאל ראה את המלכיות בעיסוקן … קדמייתא כאריה, זו בבל. ירמיה ראה אותה ארי חזר וראה אותה נשר. ראה אותה ארי, עלה אריה מסובכו. חזר וראה אותה נשר … חזה הוית וארו חיוא אחרי תיניינא דמיא לדוב, זו מדי … חזה הוית וארו אחרי כנמר, זו יוון … בתר דנא חזה הוית בחזוי עם ליליא וארו חיוה רביעאה דחילא ואימתני ותקיפא יתירא, זו אדום … ואת החזיר, זה אדום”.
האריה והנשר הם בבל, הדב הוא מדי, הנמר הוא יוון ואילו החיה הרביעית מסמלת את אדום ומיוצגת על ידי החזיר. חשוב לזכור שבעיני היהודים ‘אדום’ מסמלת את הנוצרים. עשו הוא אבי אדום, שמזוהה עם רומא ומהמאה הרביעית גם עם הנצרות. כמעט כל איזכור של אדום בכתבים היהודיים מתייחס לנצרות. החיה הרביעית, המובנת בתור חזיר איננה מאויירת כאן, בעוד יתר החיות מופיעות בתמונה ומתייחסות לממלכות העבר, אשר ישראל ניצלו מהן. המלכות הנוכחית, של הנוצרים, איננה מתוארת אך נוכחותה מורגשת באיור ובמדרש.
תפילת כל נדרי במחזור מיכאל
האיום מצד החברה והדת הנוצרית מתבטא באיור: הצבי מסמל את ארץ ישראל ואת עם ישראל ובסצינה שלפנינו, הצבי מוקף בחיות טרף, כשם שעם ישראל משועבד תחת ארבע המלכויות. כמו הצבי, עם ישראל יגאל מידי הגויים ובמקרה הזה מידי אדום/הנצרות. יהודי אשכנז האמינו כי הם העם הנבחר ולא ננטשו על ידי האל; רעיון הגאולה והשחרור מארבע המלכויות חוזר לא רק במדרש, אלא גם בתפילות לימים הנוראים. בתפילות אלו, המופיעות דפים ספורים לפני ‘כל נדרי’, רעיון הגאולה חוזר שוב ושוב. הבקשה איננה רק לגאולה אישית של הנשמה לפני יום הכיפורים, אלא גם לגאולה פיזית של העם מידי הגוים. צריך להבין את האיור במחזור מיכאל יחד עם משמעות הטקסטים הנאמרים בימים הנוראים. למרות שהאיור איננו מתייחס באופן ישיר לטקסט של ‘כל נדרי’, הרי שהוא משקף את אווירת הימים של חודשי אלול ותשרי.
נעבור לדיון במחזור פדואה לוחית מלת הפתיחה “כל” מופיעה על פני דף שלם והוא האיור הצבעוני הראשון מבין שלושה, המעטרים את כתב היד. המלה מופיעה במרכזו של מלבן תחום בפס אדום ועל הרקע הירוק מתוארות שתי סצינות עיקריות, המופרדות על ידי המלה “כל”. בתוך האותיות מופיעים בצבע צהוב ציורים של נשר ודרקונים. על הרקע הירוק שבחלל האות כ”ף מופיע דרקון ירוק בעל כנפיים פרושות בצבעי אדום וצהוב. מעל למלה “כל” מופיע סצינת קרב של שני יצורים היברידים, בעלי זנב דג, רגלי חיה וגוף אדם; איננו רואים את פניהם, מאחר והם חובשים קסדות. ביד כל אחד חרב שלופה.
תפילת כל נדרי במחזור פדואה
נתרכז בסצינת הציד המתוארת בתחתית הדף. בצד ימין מופיע תיש לבן ועליו רוכב קוף לבוש ברדס אדום שמגיע עד למותניו ותוקע בשופר. לפניו רצים שני כלבים לבנים, שחלק מגופם טושטש בצבע הירוק, שמשמש כרקע לסצינה. הכלבים רודפים אחרי צבי במעלה הגבעה, כשאחד הכלבים נוגס ברגלו האחורית והכלב השני נוגס בירך רגלו הקדמית. שתי חיות נוספות מופיעות בסצינה: ארנב חום, המציץ מתוך מחילה ושועל הנכנס למחילה אחרת, כנראה בחיפוש אחר הארנב. סצינות ציד נפוצות באמנות היהודית בימי הביניים, כשהן מציגות אליגוריה ליהודי הנרדף על ידי הנוצרים, כשלרוב היהודי מיוצג על ידי ארנב או צבי והנוצרי מוצג כצייד וכלביו.
סצינות ציד נפוצות מאד באמנות הנוצרית, אך שם זהו תיאור של האציל הרוכב על סוס. אולם, איורי שוליים בכתבי יד נוצריים מציגים סצינות הומוריסטיות של קוף רוכב על תיש. במקרים אלו, הסצינות מיועדות ללעוג לחברה בה הם נעשו, אך כשהסצינה מתוארת בכתב יד יהודי, הרי שהיא לועגת לחברה ולדת הדומיננטית: לנוצרים. בכתבי היד הנוצריים אנו מוצאים תיאורים רבים של כלבים, המוצגים לרוב באופן חיובי, בין אם בתור כלבי ציד, או בתיאור נוסף שנפוץ באמנות הנוצרית: הכלב בצבעי שחור ולבן, המסמל את הנזירים הדומיניקנים, המכנים עצמם “כלבי האל” (domini canes). באמנות היהודית, לעומת זאת, הכלב איננו מופיע כתיאור חיובי, אלא בדרך כלל מופיע בקונוטציה שלילית ולרוב מסמל את הנוצרים.
אנו יכולים להבין את הסצינה שלפנינו כצייד הנוצרי וכלביו רודפים אחר היהודי, שמיוצג על ידי הצבי. תחושת הפחד והסכנה מועברת גם באמצעות תיאור השועל שמחפש אחר הארנב. מכאן, שהמרדף איננו מונהג על ידי הצייד לבדו, אלא קיימים מספר אלמנטים של סכנה. הסצינה משלבת תיאור של דרקונים מאיימים, יצורי כלאיים וסצינות ציד. גם איור זה, כמו התיאור במחזור מיכאל מייצג את אווירת הימים הנוראים. הדבר במיוחד נכון לגבי מחזור פדואה, אשר שני האיורים הצבעוניים הנוספים מעטרים את תפילות השחרית של יום כיפור: “הפותח לנו שערי רחמים” ו”שושן עמק”. אם כן, סצינה מורכבת כל כך דורשת תשומת לב לטקסטים המתקשרים לימים הנוראים. הצבי באיורי ‘כל נדרי’ מסמל את היהודי הנרדף, ששואף לגאולה פיזית ורוחנית ומבטא את התקווה להיגאל: “מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא”.
מבוסס על מאמרה של ד”ר שרה אופנברג:
Sara Offenberg, “Illuminations of Kol Nidrei in two Ashkenazi Mahzorim,” Ars Judaica 7 (2011), pp. 7-16.
