“כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני האמנה״. (סוטה, מ”ח, ב)
לאורך כל חיינו, אנו מתכוננים ורצים לעבר היעד הסופי, המקום בו נוכל לומר שעשינו את כל מה שרצינו והצלחנו במטרותינו. אך האם יתכן שכאשר נגיע למקום אליו שאפנו, כשנגשים, כביכול, את כל חלומותינו, נגלה שהחיים חלפו על פנינו?
מה אם החיים אינם מטרות או יעדים שאנו שואפים אליהם, אלא הדרך והתהליך שעברנו?
