היצירה שלי עוסקת באלימות שלא נשמעת ולא נראית ביום יום והיא נעלמת מהעין או שאנחנו מחליטים להתעלם ממנה במודע.
רציתי לבטא את הביקורת שלי על האלימות המתפשטת אך גם על האדישות שלנו כחברה שנהפכה לאלימה כל כך באופייה.
הרעיון לנושא התפתח אצלי כבר זמן רב ומבוסס על מקרה אישי .
הושפעתי מהאימפרסיוניסטים באופן תפיסת הרגע החולף.
ביצירה ניתן לראות את הרגע שממש “תופס” את האלימות שמשתקפת בעין.
באופן אבסורדי, רגע האלימות אמנם חולף אך מטביע את חותמו לזמן רב.
