תלמה וליאון (תיעודי), תשע”ב

 

ניתוח תוכן

אבל ובדידות: תלמה וליאון היו שקועים באבלם הפרטי כל אחד מהם על פטירתו של בן הזוג שאיתו הם חיו שנים רבות. מבוגרים רבים שאנחנו מכירים בעולמנו, נותרים לבדם ומעבירים את ימיהם בבדידות שאף משפיעה מאד על מצב רוחם ובריאותם הפיזית. תלמה וליאון היו במקום הזה שחושב שכך ייראו החיים מרגע פטירת בן הזוג ועד לסוף החיים, בבדידות גדולה. נראה כי זו ברירת המחדל בעולם, שאנשים מבוגרים יוותרו לבדם וכי היכולת להתחדש רחוקה מהם,

אולם תלמה בכוחות ההתחדשות שבתוכה ובעקבות הספר שקראה החליטה שאפשר להתמודד מול תחושות אלו ויזמה את קבוצת התמיכה. בעצם הצעד הראשון שעשתה, היה ליצור לעצמה מטרה שתחלץ אותה מתוך האבל ותסייע לה להיפגש עם אחרים. היא הבינה כי הדרך לצמוח מתוך משבר או עצב, היא באמצעות מפגש עם אנשים אחרים, החיבור בין בני אדם הוא תרופה שמאפשרת תחושת שייכות, והדיבור עם בני משפחה או חברים, משחרר מועקה ועצב. בעצם עשייתה הצעד הראשון תלמה כבר סייעה לעצמה לצאת מגבולותיה הפנימיים והבודדים ובמפגשיה עם אחרים, היא סללה דרך חדשה שהובילה להתחדשות.

סיפור אהבה בגיל השלישי: כשאנחנו חושבים על אהבה עולה במוחנו קולנוע הוליוודי של זוג אוהבים צעירים, חטובים ויפים שעל רקע השקיעה נשבעים אמונים זה לזו. אולם בשנים האחרונות בשל התארכות תוחלת החיים וככל שאוכלוסיית העולם מתבגרת אנחנו רואים יותר סיפורי זוגיות של הגיל השלישי על מסך הקולנוע. במקרה זה הנכדה של תלמה עוקבת אחר סבתא ובכך פותחת את המחשבה שלנו ליכולת ההתחדשות והאהבה בכל גיל. סיפור האהבה  של תלמה וליאון מתפתח ומתקלף משלב הלבד, ומשם להיכרות, לניסיונות הגישוש, להתנגדות של הסביבה והמשפחה הקרובה ועד למחשבה על חתונה.

זו אינה התאהבות הוליוודית אלא חברות שהולכת ונבנית. ובמובן זה, כך אמור להיראות סיפור אהבה שמתבסס על אחריות, דאגה חברות ואהבה. הסרט הרגיש פותח צוהר לשאלות הנוגעות בזוגיות ואהבה. פרפרים בבטן יכולים להיות גם בגיל תשעים, אולם העיקר הוא תחושת החיבור והחברות שלא רק מפיגה את הבדידות אלא מאפשרת לחיות חיים שלמים ועמוסים.

שפה קולנועית: הסרט נפתח ביד של אשה מבוגרת מלטפת מצבה, וביד של אדם מבוגר בבית הקברות, אלו לכאורה שוטים הקשורים לאנשים מבוגרים: מצבות, בית קברות, יד מקומטת ובודדה. אולם יוצרות הסרט השכילו לבנות את הסיפור של תלמה וליאון שלב אחרי שלב ותמונות הסיום הן של יחד, חיבוק וחיים – אופני כושר וקולנוע. מהלך זה התאפשר בזכות שני הגיבורים שלא ויתרו על עצמם ועל החיים.

שם הסרט רומז לסרט המסע “תלמה ולואיז” (רידלי סקוט 1991) המספר על שתי נשים היוצאות למסע משותף המהדק את החברות ביניהן. אולם בזה מסתיים הדמיון בין הסרטים. “תלמה ולואיז” מסתיים באופן טראגי ואילו הסרט התיעודי מסתיים בבחירה בחיים. ואולי זה ההבדל בין הקולנוע לבין המציאות.

 שאלות מנחות:

  1. כאנשים צעירים, מה ניתן ללמוד מהמהלך אותו עשו תלמה וליאון?
  2. המוסיקה שנבחרה לסצנות הסרט מתכתבת עם המתרחש בסצנה. בחרו סצנה אחת ונתחו את המוסיקה המלווה אותה. מה דעתכם על בחירת היוצרות?
  3. האדם הוא “חיה חברתית” וזקוק לקשר, אולם במהלך החיים מתמעטים הקשרים מסיבות שונות או בעקבות אובדן או מחלה. לשם כך קיימות קבוצות תמיכה רבות ברחבי העולם הנותנות תחושה לאדם המתמודד כי הוא אינו לבדו. באילו תחומים אתם מכירים קבוצות תמיכה? האם הקרובים אליכם נעזרו בקבוצות כגון אלה?
  4. קראו את הסיפור המופיע במסכת תענית כ״ג א:

 

אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני) היה מצטער על מקרא זה: ‘שיר המעלות בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים’ (תהלים קכ”ו א).
אמר: וכי יש שיישן אדם שבעים שנה בחלום?!
יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב.
אמר לו: חרוב זה, לכמה שנים טוען פירות?
אמר לו לשבעים שנה.
אמר לו: הסבור אתה שתחיה עוד שבעים שנה?
אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם בחרובים, כך אני נוטע לבני.
ישב חוני לאכול, נפלה עליו שינה ונרדם. עלה צוק והקיף אותו, ונעלם מעיני הבריות, ונם שבעים שנה.
כאשר התעורר, ראה איש שמלקט פירות מאותו החרוב.
אמר לו: האם אתה זה שנטעתו?
אמר לו: אבי אבא.
אמר: ודאי מנמנם הייתי שבעים שנה.
ראה אתונו שילדה לו רמכים רמכים.
הלך לביתו ואמר להם: בנו של חוני המעגל היכן?
אמרו לו: בנו אינו בעולם, אבל יש בן בנו.
אמר להם: אני חוני המעגל. לא האמינו לו.
הלך לבית המדרש,
שמע החכמים אומרים: ברורה לנו שמועה זו עכשיו כבזמנו של חוני המעגל. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים היה מיישבה.
אמר להם: “אני הוא”!
ולא האמינו לו ולא נתנו לו כבוד כראוי לו.
חלשה דעתו של חוני, ביקש רחמים שימות, ומת.
אמר רבא זהו שרגילים האנשים לומר: “או חברותא או מיתותא”.

אילו קשרים תוכלו למצוא בין הסיפור לבין הסרט “תלמה וליאון”?