צרוב בזיכרון

סבא שלי כבר לא זוכר הכול. הוא עשה המון בחיים שלו, וחלק מזה הוא כבר לא זוכר. אני מסתכלת על הידיים שלו, הרכות והטובות, ובהן אני רואה את כל מה שעבר. הן מלאות בסימני חיים שהיו לו וכעת חלקם נשכח. אימא שלי כבר לא זוכרת הרבה מאחיה ירון שנרצח לפני 22 שנה. קשה לה להיזכר בצחוק שלו. ואני, מפחדת לא לזכור. כי כששוכחים, דברים מתחילים להיעלם. וכשהם נעלמים, הם מתים. ואני לא רוצה שדברים ימותו.

עבר זמן וסבי כבר לא בין החיים. הפחד לשכוח קיים, אבל אני מבינה ואותי זה מנחם – שיש דברים ואנשים שלא אשכח לעולם.