צלילים של שקט (תיעודי)

אולפנת אולפנא חמ”ד צביה, רבבה

בימוי, צילום, הפקה ועריכה :הודיה ברנר, שרה זילברברג, ספיר קלינמן

 

קהל יעד:

נוער ומבוגרים

נושאים:

אחרות

שמיעה מול ראיה

נתינה

ניתוח תוכן:

‘אחרות’: במסעה של פנינה, גיבורת הסרט, היא לוקחת את הצופים אל ההכרות עם ה’אחרות’, מה פירוש להיות כבדת שמיעה, או ‘חרשת’ כמו שהיא מגדירה וכיצד היא מתמודדת עם היותה שונה. היא לא מסתירה זאת ואף מדגישה את המקומות בהם לא קל לה בקהילת השומעים, אבל היא לא מוותרת וניכר שמנסה לחיות חיים רגילים עד כמה שהיא יכולה. לכן נפתח הסרט בסצנה המסמלת דרך וכיוון לקראת יעד (רומנטי), המסומל על-ידי מוסיקת חתונה. הפתיחה מספרת על בחורה מנגנת שעומדת להתחתן. לכאורה אלו לא האלמנטים הראשוניים שהצופה היה חושב עליהם כששומע על בחורה עם לקות שמיעה. אבל פנינה, כמו גם הסרט, קוראת תיגר ומפרקת את הסטריאוטיפים העלולים לצוץ אצל מי שאינו רגיש. הסרט מאפשר גם הזדמנות ללמוד מכלי ראשון מהי המשמעות של אותה ‘אחרות’ שיכולה לבוא לידי ביטוי לא רק בהקשר של כבדות-שמיעה, אלא בכל מישורי בחיים. במובן זה, משמשת פנינה לפה עבור כל מי שמתמודד עם מוגבלות כלשהי. דרך עיניה חווים הצופים כיצד חיי היומיום הנראים ברורים מאליהם עבור השומעים, הופכים מסובכים עבור מי שאינו שומע: הזמנת מיץ בבית קפה, כמו גם לימודים באוניברסיטה. הקושי אינו רק בהקשר של יכולת השמיעה אלא פנינה מוליכה את הצופים לרגישות גם מבחינת התכנים. כך לדוגמא כאשר הדיון בכיתה באוניברסיטה עוסק בילד חריג, הצופים בוחנים את השאלה דרך עיניה של פנינה וזו כבר אינה סוגיה אינטלקטואלית לדיון, אלא ממשית והרת גורל עבור אנשים כמו פנינה.

שמיעה מול ראיה: פנינה מציינת כי החירשות מאפשרת לה להתבונן במציאות באופן שאותו לא חווים השומעים. ואכן, שני חושים אלו מביאים את המציאות אל האדם בדרכים שונות. יש אנשים שומעים הבוחרים לקיים “תענית דיבור” למשך כמה ימים והדבר אותו הם מדגישים יותר מכל הוא, שניתנה להם האפשרות להתבונן – באינטראקציות בין אנשים, שפת גוף והתנהגות בכלל. בדרך כלל נעדרת שמיעה וראייה הם שני חושים המשלימים זה את זה, אך גם עלולים להפחית את היכולת של כל אחד מהם. “טוב מראה עיניים” נאמר בספר קהלת, ומדובר בעדות ראייה שהיא וודאית יותר מעדות שמיעה. ופנינה מחזקת כיוון זה המדגיש את כוחה של הראייה.

שפה קולנועית:

זהו סרט תיעודי הבנוי מסיטואציות יומיומיות, אולם נדמה כי היוצרות בחרו סיטואציות שיש בהן כדי להעמיק את הקונפליקט אותו מציגה פנינה. כל שאלה קטנה מפי זרים כגון: מה תרצי להזמין? נראית מאתגרת בעיניה של פנינה, וכך גם העובדה שקיבלה מיץ סלק, כנראה, ולא תפוחים. העדינות של הסיטואציה מעוררת בצופה את התהייה האם המוכרת לא שמעה או שזו טעות תמימה?

הדיון בשיעור עוסק בשאלה תיאורטית, אך מול פנינה הוא מקבל משמעות דרמטית יותר.

בחינת יכולת השמיעה של פנינה במכוון מאפשרת לצופה לחוש את המגבלות שבחוסר השמיעה, אך פנינה חשה (אולי ברעד דרך הרצפה או הרהיטים) כי מדברים אליה.

הסיטואציות הקטנות הללו מצליחות לספר על הקונפליקט הגדול הטמון בשגרה.

פתיחת וסוף הסרט עוסקים בחתונה. זו אינה רק בחירה של “סוף טוב”, אלא “מנרמלת” את החירשות ומחזקת את הגיבורה שחיה חיים רגילים על אף האתגר.

שאלות מנחות

  1. מעמד הר סיני התקיים במדיום החזותי והשמיעתי “וכל העם רואים את הקולות”. אולם “הרב הנזיר” מציין בספרו “קול הנבואה”, כי ” ההגיון העברי הוא שמעי נבואי. שתי השקפות עולם הן, או בדיוק, יש השקפת עולם, והאזנת עולם, הקשבה. הראשונה מיוחדת להגיון היוני, האלילי, העיוני, המונח ביסוד המדע המערבי, שהעיון, התיאוריא, ההסתכלות והצפייה, בעולם ובמעשיו, עומד בראשו. לא כן ההגיון העברי, ששמעי הוא, אינו צופה בעולם ואינו רואה בו אלקי עולם, אלא שומע חוקי עולם, ומקשיב למצוות הבלתי נראה והבלתי צפוי, אשר דברו נשמע, כמו בנבואה. (עמ’ לח)

יש כאן שתי צורות של קליטת רשמים, אך לדעתו מעדיפה היהדות את השמיעה על פני הראיה. מה דעתך על תפיסה זו?

  1. יש אנשים שיש להם את כל החושים ובכל זאת מעדיפים ללמוד שפת סימנים- מדוע לדעתך? האם זה מסקרן גם אותך?
  2. נסה/י לשים אטמים באוזניך ולהתהלך כך 10 דקות. איך את/ה מרגיש/ה בחוויה הזו? כיצד זה משפיע עליך?