אולפנת אוריה, גוש עציון
בימוי, צילום, הפקה ועריכה: שירה קמינס, שקד נפש, נחלה בן שלום
קהל יעד:
נוער ומבוגרים
נושאים:
הבגד עושה את האדם
ניתוח תוכן
הבגד עושה את האדם: הסרט מתמודד עם שאלת הצניעות ההלכתית בהיבטים שונים: בהיבט ההלכתי, המוסדי והתרבותי. נקודת המבט המוצגת בסרט היא של נערות מתבגרות המתמודדות עם שאלת הצניעות דרך המסגרות אליהן הן שייכות: בית הספר והבית. מבחינת המוסד החינוכי יש תקנון ועליהן לעמוד בו משתי הבחינות, ההלכה והמסגרת. בחירת מוסד לימודים טומנת בתוכה גם את ההסכמה לנהלי המוסד והסרט מדגיש זאת דרך הסצנה בה הבנות נדרשות להראות את אורך החצאיות שלהן ודרך ראיונות עם בוגרות מוסדות החינוך הדתי. כמו כן השיחות בבית מחזקות את העולם שממנו מגיעות הבנות ושגם אליו הן מחויבות. הסרט אינו מפרט את הסיבות ההלכתיות, אולם בהמשכו מדברות המרואיינות על כך שהבגדים מזהים אותן כדתיות, וזהו ‘הבגד עושה את האדם’. “לכיסוי יש משמעות” טוענת המחנכת בסרט ובכך מציג הסרט את שתי נקודות המבט: של הנערות השואלות על צניעות ובגדים ומבררות לעצמן מה נתפס בעיניהן כצנוע, ושל עולם המבוגרים המחזק בדרך כלל את עמדת הצניעות. כך הסצנה של ציור הבגדים המתאימים לדעתן, לעיסוקים שונים וכך בסצנת בחירת הבגדים. כאשר בבסיס עומדת השאלה האם הבגדים מייצגים את האדם מכל הבחינות?
שפה קולנועית: הסרט מבוים בעין מחויכת וצינית כלפי נושא שהוא בדרך כלל “כבד”. המוסיקה וסיפור המסגרת המתייחסת לנערות כאל בובות ברבי שילדות מלבישות, מייצרות אווירה קלילה ומאפשרות לבחון את הנושא המועד למחלוקת בדרך כלל, בעין שמאפשרת.
שאלות מנחות:
- מדוע לדעתך הסרט מחולק לששת ימי השבוע ומה תפקידה של השבת בהקשר של נושא הסרט?
- קראו את דברי הרב דוד סתיו (מתוך אתר 929) ביחס לבגדי הכהן הגדול וחשבו מהו האיזון שבין בגדים המסמלים מכובדות לבין ההתעסקות במראה החיצוני:
“מדוע הכהן הגדול זקוק לבגדים מפוארים כל כך האם לא מתאים יותר להתהלך בפשיטות? מכאן ברור שישנה השפעה עקיפה לבגדים על אישיות הלובש שלהם וממילא הם מקנים מעמד של רוממות למעשיו.
בגדי הכהן הגדול מפוארים ביותר. מה פשר ההופעה המאוד מהודרת הזאת? האם לא היה ראוי לבקש מהכוהנים, ובייחוד מהכוהן הגדול, שיופיעו בבגדים פשוטים יותר, ללא זהב ואבנים יקרות, ממש כפי שהכוהן הגדול היה עושה ביום הכיפורים, כשנכנס לקודש הקודשים? התורה מסבירה את מטרת הבגדים כך: “וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת” (כח, ב). דהיינו, הלבוש אמור ליצור מראה מכובד ופאר. הרמב”ן, בפירושו לפסוק זה, מוסיף ומחדד את מגמת הפאר וההדר במילים אלו: “שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים… כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה… והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים”.
אבל זו הרי השאלה, מדוע הכוהנים אמורים להתלבש כמנהג המלכים? הרי הם אינם מלכים. הם עובדי המקדש, ומדוע ילבשו בגדים לא להם?
יש מחכמינו שביקשו לטעון כי הבגד שהאדם לובש יוצר בו את תחושת גודל המעמד ואת תודעת השליחות שלה נועד. ברור שנזם זהב באף חזיר לא יהפוך אותו לאדם, אבל אדם המבקש לצרוב בתודעתו את חשיבות מעשיו, אחד הכלים שיכולים לסייע לו הוא הבגד שילבש. לכן ימליצו יועצי תעסוקה לאדם המבקש להתקבל לעבודה שיופיע בלבוש ההולם את התפקיד. מראהו החיצוני של האדם והרושם הראשון שייצור יכולים לגזור את גורל המפגש. הלבוש משפיע גם על הלובש עצמו. התורה תובעת מהכוהנים רצינות מלאה בעבודתם, וממילא הדבר מתבטא גם בהופעתם החיצונית. במקומות רבים בעולם קיימת דרישה דומה מעובדים משרתי ציבור: עליהם להופיע בלבוש המכבד אותם ואת לקוחותיהם.
יחד עם זאת יש גם סכנה בהתמקדות רבה מדי בהופעה החיצונית. פעמים, מרוב עיסוק בלבושנו נשכח מהו רצוננו הפנימי האמיתי. האם ייתכן שלפעמים אנו רוצים להרשים את הזולת או את עצמנו במעשה מסוים, אבל אין זה באמת מי שאנחנו? אפשר שנצליח להרשים את הכול, אבל את האני האמיתי שלנו נשכח.
אם נשכיל לרתום את “הכבוד והתפארת” לעגלתה של הפנימיות, נזכה להשתמש בשתיהן כראוי ולזכות להשראת שכינה בתוך תוכנו.”
