כתבה: מרים ליפשיץ- יוצרת ומרצה במגוון נושאי אמנות, עיצוב, תאוריה ומה שבניהם

 

 

מעצב ניגש לפרויקט עיצוב.

האם בהכרח ניכר ביצירתו כי זוהי עבודת מעצב יהודי?

האם יש חיה כזו עיצוב או אמנות יהודית?

האם יש הבדל בין עיצוב למטרה דתית לבין עיצוב נטרלי?

מהיכן שואב המעצב היהודי את הרשאותיו?

והאם יש מקום לכל זה בכפר הגלובלי של 2020?

במסגרת פוסט זה לא נוכל להיכנס לנושא המורכב של הגדרתה של האמנות היהודית אך אנסה לבחון את התופעה על קצה המזלג.

האמנות היהודית הושפעה באופן ישיר מאומנויות שהיו מקובלת בסביבתה.[1] ניתן להבחין בתופעה זו בכל ענפי האמנות, ננסה להתבונן בכמה מהם:

בארכיטקטורה ניכרת השפעה ישירה לאורך כל הדורות, דוגמא קדומה לכך היא בניית בית המקדש השני מחדש[2] בידי הורדוס. הורדוס שהיה מלך יהודי מעורה בחיי האצולה השלטונית בעולם באותם ימים, מוקף ידידים יוונים ורומים לא פלא כי בית המקדש נבנה על פי המילה האחרונה של ארכיטקטורה יוונית קלאסית.

לכן לא פלא כי קיימים קווי דמיון בין מבנה של בית המקדש ובעיקר המבנה מסביב לבין מבצרים וממצאים שונים בעולם מאותה התקופה.

המבנה היווני מתאפיין בין השאר בסימטריה, מקצב ובעמודים עצומים המשמשים כבסיס מבנה ומעליהם קורה ולעיתים קרובות גמלון – מבנה בצורת משולש עם עיטורים בעלי מוטיבים מהמיתולוגיה היוונית,

יוון כתרבות הראשונה שפיתחה את הדמוקרטיה, היוותה השראה לבני ממשל רבים בנויים על פי עקרונות בניה אלו.

בקפיצה קלה של כאלף שנים נוכל לחזות בבתי כנסת הבנויים על פי עקרונות הבניה הגותית שהתפתחה סביב בנית כנסיות ועיטורי החלונות בזכוכיות צבעוניות הלא הוא הוויטרז’, אמנות זאת מועתקת במיידית לבתי כנסיות עשירים ברחבי גרמניה, צ’כיה והולנד.

לא צריך להרחיק לכת עד אירופה, בפאתי שכונת סנהדרייה הירושלמית נמצאו קברים יהודיים שעל פי כתובות במקום נקבעו כקברי הסנהדרין (על שמת נקראת השכונה)

Figure 1פתח הכניסה למערת קברי הסנהדרין

Figure 2 הכניסה הראשית לקברי סנהדרין, מעליהם גמלון מעטור בעלים

הפתח המוביל למערת הקבורה מעוטר בעיטור יווני עשיר של שני עמודים וגמלון מעליהם.

פסיפסים בבתי כנסת בארץ מעוטרים בסגנון כמעט זהה לפסיפסים מאותה תקופה ברחבי העולם בארצות שהיו תחת כיבוש רומי.

תיבות קבורה רבות הנמצאות בחפירות ארכאולוגיות ברחבי הארץ מלאות בעיטורים כפי שהיו מקובלים בתקופה ובאזור שבו נמצאו.

לסיכומו של עניין נוכל לומר בוודאות כי עיצוב יהודי מושפע ללא ספק מהמיקום התקופה והאופנה המקובלת במקום יצירתו.

תופעה זו ניתן לראות גם בעיטורי מגילות אסתר, הגדות של פסח, שערי ספרי קודש ואפילו בעיטורים על גבי מצבות.

ובכל אופן ישנה נקודה המייחדת את האמנות יהודית.

המוטיב.

המוטיב שהינו עיטור שחוזר על עצמו, הינו מושג שנלקח איך לא, מתרבויות שכנות התגבש עם השנים לסימן מובהק למקור היצירה.

המוטיב היהודי הוא זה ששרד לאורך כל השנים, ואף הלך והתעצם למאגר גדול של מיטיבים יהודיים.

הוא זה שנותן לנו אבין היתר ת האפשרות להבדיל בין יצירת ויטראז’ של בית כנסת לבין זה העשוי לכנסיה.

המוטיב היהודי נבדל בכך שאמון על הציווי לא תעשה לך כל פסל ותמונה, לכן הגמלון בקברי הסנהדרין בירושלים מעוטר בעלים וצמחים ולא בדמויות מהמיתולוגיה היוניות.

לכן ויטראז’ בבית כנסת בפראג מעוטר בצורות גאומטריות ובמגד דויד, ולא בדמויות נוצריות או צלב.

מוטיבים יהודים רבים מוכרים כגון- המנורה, שבעת המינים, אריה, נשר וידי כהן בברכתו הם אלו שייחדו את הפריטים עליהם הם מופיעים כפריט בעל עיצוב יהודי.[3]

בעקבות האמנציפציה וההשכלה יצרו לראשונה אמנים יהודים שלא יוצרים דווקא אמנות יהודית, המוטיב היהודי קבל לעיתים טרנספורמציה וקיבל ייעודים חדשים כגון סמלים פוליטיים וכדו’.

אך העשורים האחרונים וגלובליזציה מעמידה את העיצוב היהודי בפני סכנת “התבוללות”.

מעצב יהודי בן ימינו שעולם אינסופי של דימויים ממכלול תרבויות ומשמעותם נפרס לפניו ישנה דילמה חדשה.

האם להתייחס למשמעות המוטיב? למקור התרבותי שהוא מציע?

אמנם ישנם מוטיבים שהם טאבו.

מעצב יהודי לא יאמץ את מוטיב הצלב כעיטור גאומטרי ובאופן סתמי ככל הנראה מעצב שאינו יהודי לא ישתמש במגן דויד מאותה הסיבה.

הדסה בלוטניק, מאיירת חרדית יצרה ספר טיפולי בעל איורים מושקעים ובו הדמות הראשית, זו המכילה, האוהבת, טובת הלב והמידות הינה דמות הגמד.

חילקה איתנו את מחשבתה מאחורי בחירת המוטיב המרכזי: אנו בגלות וחיים בערבוב גדול, נכנסו אלינו המון דברים שאינם במקור יהודיים.

לטענתה אם אנחנו מכניסים כוונה טובה יהודית מאחוריהם- הם נהפכים ליהודיים בוודאי.

מקור המוטיב פחות משמעותי בעיניה ולאמן ניתנת הרשות ליצוק תכנית חדשים למוטיב מוכר.

מאידך מקור דמות הגמד הינה בערש התרבות הפגאנית ואינו אלא שילוב של פסל עבודה זרה וכוחות טומאה של רוע.

ייתכן כי באשמתו הרבה של וולט דיסני הזיכרון הקולקטיבי שנותר לנו מגמד הוא חבורה עליזה שמצילה נערה, מארחת ועוזרת לה לשרוד.

בכתבה שבחנה קשרים פסיכולוגיים בין תאומים במגזין מוביל בציבור החרדי, כפתיח לכתבה הופיע משוכפל לשניים- פסלו של מיכלאנג’לו “דוד” המתאר כביכול דמותו של דוד המלך כפי שנתפס בעיני פסל נוצרי רנסנסי…

בקרב צלמות ילדים ניתן לבחון מעת לעת טרנד חדש של אביזרים, תנוחות ולוקיישנים שונים.

תרבות הסמאש קייק המגיע בטווח הקרוב מתרבות השפע האמריקנית ובטווח הרחוק יותר מתרבות רומית, מעלה פעם נוספת את התהייה האם עלינו, מבלי להתייחס לסוגיית לדוד שלישי לשואה ושאלה ההלכתית של ביזוי אוכלין, לבחון כל טרנד והתאמתו לתרבות שלנו?

מוטיבי חג המולד הם דוגמא למוטיבים שנמצאים בכל מקום החל מעיצוב בגדים המיועדים לציבור שומר מצוות וכלה בקישוטי סוכה מרהיבים.

האם מצופה ממעצב לבחון כל מוטיב המורד ממאגר בינלאומי?

נאם ניתן השכלתו של המעצב צריכה להכיל יסודות של אמנות, תרבות והסטורה יהודית וכללית על מנת שעבודתו תקבל דיוק יתר?

השטח האפור רחב ועמוק מיני ים.

אם כך נותרה השאלה על כנה: הישכיל מעצב יהודי בן ימינו לבחון לעומק כל מוטיב “מהגר” ולהתאימו ברגישות ביצירתו המקומית?

ימים (ועיצובים) יגידו.

 

 

 

[1] להוציא בנית המשכן וכליו שידוע כי בצלאל יצר אותם בציווי אלוקי.

[2] הגם שנבנה מחדש לא נקרא מקדש שלישי, כיוון שגם במהלך הבנייה שנמשכה למעלה מ18 שנה לא פסקה הקרבת הקורבנות אף לא ליום אחד.

[3] ישנם יוצאי דופן בקרב קהילות עשירות שהיו מעורבות יתר על המידה בתרבות הסביבה (כגון באיטליה) או לא היו יראות די הצורך(כגון בישוב בארץ ישראל לאחר החורבן), שם ניתן לראות עיצוב דמויות, מלאכים ואפילו על גבי קברו של יהודי עשיר מרומא- דמותו של האלוקים כביכול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.