מה מעסיק את הנוער הדתי? / יהודה בוגומולני

מה מעסיק את הנוער הדתי? על הסרט א-לרגיה שהופק בתיכון המלפרב בירושלים

יהודה בוגומולני- במאי, בוגר תיכון הימלפרב בירושלים ומיוצרי הסרט א-לרגיה שהופק בתשע”ד (2014)

בחינוך הדתי תלמידי מגמת קולנוע ניצבים בפני מכשול לא פשוט בבואם ליצור את סרט הגמר. לעיתים תכופות התלמידים מעלים רעיון ליצירה ונתקלים בכל מיני הצהרות מצד מוריהם: “זה לא שייך לבית ספר דתי”, “יש גבול ליצירה”, “הרעיון נחמד, אבל אולי אפשר למתן אותו ולהוציא את זה, ולהשמיט את זה” ועוד כל מיני הגבלות וצנזורות.

לפני שנתיים, בכיתה יב’, נתקלתי בכמה מההצהרות הללו, אך לא הבנתי איך אפשר ליצור סרטים אמתיים עם הגבלות כאלו. באחד משיחותיי עם צוות המורים, מורה אחד ציטט פסקה של הרב קוק והסביר לי ש ”יצירה אמתית אינה משועבדת לשום דעה והשקפה אלא מבטאת את הטבע הפנימי והטהור של האדם” ולכן הוא מגביל אותנו על מנת שלא נשתעבד לכל מיני דברים ש’אינם ראויים’. למרות שהבנתי את הרצון של המורים לשלוט בתכנים שהם ראו כ’לא ראויים’ לא הצלחתי להבין כיצד החוקים הללו לא משעבדים את היצירה שלי לדעה ולהשקפה של מוריי. לכן למרות שנאלצנו להישמע לחוקים, בכל זאת ניסינו ליצור יצירה שתבטא את הטבע הפנימי והטהור שלנו. 

 

בסרט “א-לרגיה” ביקשנו להציג את הביקורת שלנו כלפי החברה בה גדלנו בצורה קולנועית ואומנותית, לכן בחרנו בסיפורו של יואב והקונפליקט עם אביו. את הרעיון להפוך את יואב ל’א-לרגי’ לכוונה שאבנו מתוך מקרה אמתי של בחור שלמד אתנו. אותו בחור גילה בגיל חמש – עשרה שהוא אלרגי לתפילין, ולמרות שמבחינה הלכתית יכול  היה לא להניח תפילין, התעקש להניח את התפילין על השרוול. עד שבסופו של דבר הכינו לו תפילין בלי המרכיב הכימי שגרם לאלרגיה. סיפורו של אותו בן כיתתנו היווה לנו השראה ודוגמא לאדם שלא מוכן להיות ‘א-לרגי’. כאשר התחלנו לפני יותר משנתיים לחשוב על סרט גמר, רצינו לעסוק בנושא מהותי שקיים בחיינו, וכך הגענו לנושא הא-לרגיה. האלרגיה לכוונה, האלרגיה לכוונה לאלוקים.

היצירה  שלנו כפי שאני רואה אותה היא ביקורת על העדר האמונה והרוחניות בעולמם הדתי של “דור ההורים”. אנו חיים בעולם דתי, העולם הזה מורכב מאנשים שנראים ומתנהגים כאנשים דתיים, אך למעשה, חלק ניכר מאותם אנשים כלל איתם דתיים. הם כמובן מתפללים כל יום, מניחים תפילין, שומרים שבת, לובשים כיפות וכיסויי ראש, שומרים קלה כבחמורה. אולם מבחינה תודעתית אינם דתיים כלל. החובות הדתיות שלהם הם משהו שעליו צריך לסמן וי. החברה הזו הצליחה ליצור הפרדה מוחלטת בין החיים הדתיים ל’חיים’. הרגשנו שהתודעה הזו (שבבסיסה עומדת האמונה כי אלוהים קיים בזכות התורה והמצוות, ולא שהתורה והמצוות הם הדרך שלנו לעבוד את האלוהים שקיים) גורמת לאיבוד המשמעות הדתית. ללא הסממן הסמלי, הכיפה על הראש, שום דבר לא היה מפריד בין ה”דתיים” האלו לכל אדם אחר. במשך חיי הכרתי אנשי חינוך רבים, מורים, הורים ומדריכים בתנועת נוער שקיומם הדתי החינוכי לא היה אלא רצף פעולות טכניות וסטטוס חברתי. כך הם מנחילים לדור הבא, ובכך מגדלים דור חדש של דתיים טכנים וחברתיים להם המילה “רוחניות” היא מילה גסה.

לאמנות הקולנוע יש והשפעה ונגישות שאין לשום אמצעי אמנותי אחר. דרך המדיום הקולנועי ניתן להעביר מסרים בצורה אנושית ורגשית ולהשאיר את המסר הכללי לאינטרפרטציה אישית של הסובייקט. כך ניתן לראות כיצד הקולנוע מאז המצאתו במאה ה-19 שינה את חיינו ללא היכר.

סיפורו של יואב גיבור הסרט מגלה בצורה מוכרת ואנושית את משבר הזהות הדתית שאני חושב שכולנו חווים בחיינו, ובוא זמנית הוא גם עוסק בפער בין – דורי בתודעה הדתית בחברה. אני מאמין שרק דרך הקולנוע ניתן לגשת לנושא כה מורכב ומוכר בחיינו, ולהעביר דרכו את נקודת המבט שלנו התלמידים.

לקראת כנס ‘צהר’ התבקשתי לכתוב על מה מעסיק את הנוער בן דורנו. איני יודע מה מעסיק את הנוער. אך אני יודע שהמפתח להבנה הזו מסתתר במתן חופש היצירה. חופש שבחברה הדתית נוטים להמעיט בערכו. למזלי, זכיתי ללמוד קולנוע עם מורה שמבין את החשיבות של חופש היצירה באומנות ולכן אפשר לנו את המרחב ליצור את הסרט הזה. אני מקווה ששאר מורי הקולנוע בחינוך הדתי יצליחו להסיר את הכבלים ולתת לתלמידיהם את חופש האומנות והיצירה, ובכך לאפשר להם ליצור אמנות שמבטא את ה’טבע הפנימי והטהור של האדם’, וכך נוכל גם לגלות מה באמת מעסיק את הנוער.

עד כמה אהבתם את היצירה?
דילוג לתוכן