מבט על תערוכת הבוגרות במסלול לאמנות במכללת תלפיות[1]

ד”ר רחלי ברגר, תלפיות – המכללה האקדמית לחינוך חולון

תערוכת הבוגרות במסלול לאמנות במכללת תלפיות מעלה תחומי עניין מגוונים. הנושא הבולט שמעסיק את הבוגרות הוא התמודדות עם אובדן. עוד יש עבודות שעוסקות בתופעות חברתיות עכשוויות, בהיבטים שונים בנשיות ובקשרים למקורות היהודיים.[2] במאמר זה אבקש להתמקד בכמה מן העבודות בתערוכה ובאופן שבו הן מתמודדות עם האובדן ועם תופעות חברתיות.

התמודדות עם אובדן

בין תסכול וכעס, בין תחושת מחנק לגעגוע, בין הרצון שתופיעי לבין ההיגיון שיודע שלא תחזרי. בתוך מציאות שהשתנתה, שהייתה שלמה ועכשיו חסרה. חיים בין קטבים שהחיים מכתיבים, לומדים ל”חיות” ולפעמים גם לא להיות. לא תמיד יודעים איך להתמודד ואיך להרגיש. נקטפת כרעם ביום בהיר. לעולם לא נחבקך, לא נרגיש עוד את חום גופך, לא נדע את אופייך המיוחד, לא נראה את חיוכך ולא נדע איך ייראה עתידך, אפילו בביתך החדש קשה לבקר, רק נקרא בשמך ואת… לא תעני (בתאל לוי)

הנושא הבולט שמעסיק את הבוגרות הוא התמודדות עם אובדן: בדרך כלל של בן משפחה שנפטר, של תינוק, ולהבדיל – של נישואין. בחלק גדול מהעבודות ההתמודדות מלווה במסר אופטימי של התחלה חדשה ושל יציאה מעצב לשמחה ולעשייה. באמצעות צילומים שמתעדים תנועה מבקשת רעות בלולו להראות שאי-אפשר לעצור את הזמן. לימור כהן מנסה למצוא משמעות לאובדנה האישי בתוך ההקשר הדתי-אמוני. הודיה עובדיה לוקחת תצלומי משפחה ומכסה ומטשטשת את דמות המת כביטוי לרגשות העצב והכעס שהיא חווה. בפעולה רישומית אינטנסיבית מנסה בתאל לוי לבטא את תחושותיה בעקבות פטירתה הפתאומית של אחותה, וליעד צוברי בוחרת להנכיח את הפיצול בין הדמות לבין היעדרה.

אחת העבודות המעניינות בתערוכה היא שמלת הכלה שיצרה מעין שרעבי. “גירושים הם סוג של פרדה והתחלה מחדש”, אומרת מעין. בעבודתה היא תופרת שמלת כלה מנייר גרוס – מסמכי הגירושים שלה, נייר שבדרך כלל מושלך לפח או למחזור. העיסוק המושקע בתפירת שמלת הכלה הופך לעיסוק אובססיבי בניירת. חוויית הגירושים מוצגת כאן בממד הביורוקרטי שלה – הנייר שהיא מייצרת. הנייר עובר תהליכים פואטיים עכשוויים: מִחזור, עיבוד מחודש, והחזרה רפלקסיבית למקור שלו. זו מעין התפכחות מהאידיליה המשווקת עם המושג “שמלת כלה”, ולצדה תחושת התחדשות. אמנם התהליך לווה בכאב רב, בעצב ובתסכול, אבל הוא גם פתח דלת ליצור “אני חדש”, להתחלה חדשה בחיים.

מעין שרעבי, דלתיים סגורות, 2016, טכניקה מעורבת, 80x80x180 ס”מ

עבודה אחרת מתמודדת עם האובדן באמצעות הממד התיעודי והפואטי של הצילום. במהלך הלימודים ראיינה וצילמה דנית ששון את סבתהּ ואת סבהּ, שעסק בצורפות תימנית, וביקשה לתהות על מקור המנהגים, הלבוש והתכשיטים התימניים. כשסבהּ נפטר לפני כמה חודשים הכול השתנה. המחסן שוקק החיים שסבתהּ הכינה בו פיתות נעשה מאובק מחוסר שימוש. כרגע הזיכרון עדיין טרי במחשבות, אבל דנית חוששת שבעוד זמן מה גם הוא ייעלם. החשש הזה הניע אותה לצלם ולהנציח בצילומי תקריב את המחסן ואת ביתם. היא מתקרבת אל האובייקט עד כדי מגע חזותי היוצר טשטוש. באמצעות התקריב היא מבקשת לנסות לפענח את החומריות אל מול הזיכרון. באמצעות ההתבוננות היא מנסה לחוש את החומרים שבהם עסק הסב במהלך חייו, ובכך להבין אולי משהו ממהות הווייתו.

לצד צילומי התקריב המוגדלים היא מפזרת דימויים קטנים על גבי שקופיות ובעזרת זכוכית מגדלת, בהקבלה לעדשת המאקרו שהשתמשה בה לצילום, היא מזמינה את הצופה לנסות ללקט את רגעיו האחרונים של המחסן עמוס הזיכרונות. דנית מעלה בפנינו את החיים המודרניים כטראומה שבה ה”התקדמות” מוחקת במהירות רבה כל זכר של העבר ויוצרת נתק בזמן. בעבר ה”צריף של סבא” היה יכול לשמש עוד דורות רבים של אומנים שהמשיכו במסורת. במציאות העכשווית רק האמנות מצליחה להעלות באוב את משמעותו של הזמן שחלף.

דנית ששון, מחסן הזיכרונות, 2016, צילום, הדפסות צבע, 30×40 ס”מ כל אחת, ושקופיות על שולחן אור

תופעות חברתיות והחוויה של “האחֵר”

נושא נוסף שמעסיק קבוצה גדולה של סטודנטיות הוא תופעות חברתיות עכשוויות ותרגומן לשפה אמנותית. יפעת נפתלי מדגישה בעבודתה את העיסוק של החברה שלנו במעטפת של המוצר, בפרסומת ובתחרות הריקה. יפעת מייצרת אוכל אשלייתי, יפה לעין, אבל חלול לנפש. על קו התפר הזה שבין העיצוב לבין האמנות מתבוננת יפעת בציניות בתרבות הצריכה ועוסקת במקומה של האמנות בחיינו כיוצרת אשליה. אליה אבאיוף בונה שפה קצרנית ורומזת על הרדידות והשטיחות של שפת האייקונים הממוחשבים בווטסאפ. לירון אליאס זדה החלה לעסוק בטביעות אצבע בעקבות רצח תאיר ראדה שהסעיר את התקשורת בעשור האחרון, ושני נזר עוסקת בהזנחה בשכונות העוני “השקופות” של העיר.

עבודת הקולאז’ של הילה דוידי מורכבת מהדפסות דיגיטליות של צילומי סלפי שלה, שצילמה באינטנסיביות במהלך שלושה חודשים. מחד גיסא, צילום הסלפי מעצים את קיומו של ה”אני”, ומאידך גיסא הוא מוריד אותו להמוניות זולה ומעלה את שאלת ההשפעה שיש לטכנולוגיה החדשה של הפצת וצריכת דימויים על גיבוש הזהות שלנו. העיסוק האנושי האובססיבי של המלכה בסיפור שלגיה, “מראה מראה, היש יפה ממני”? מוצא כאן ביטוי באובססיביות של השימוש בצילום הסלפי בחיפוש המתמיד אחר האישור החברתי. המסר של “אני הייתי פה, משמע אני קיים” של צילומי הסלפי מופיע כאן כגרסה עכשווית לאמירתו של דקארט.

אחת העבודות המעניינות ביותר בתערוכה היא המיצב של שירה רקובסקי. המיצב מזמין את הצופה לחוות את החוויה של ה”אחֵר”, את העוצמה החושית המוקצנת שחווים ילדים המצויים על הרצף האוטיסטי. בעבודתה עם ילדים אלה נחשפה שירה לקושי הרב שלהם בוויסות של החושים. הם חווים את החושים בעוצמה רבה, ושירה מזמינה את הצופה לחוות את החוויה שלהם. זוהי חוויה אישית, ולכן המיצב סגור ויכול להכיל רק אדם אחד בכל פעם. בתוך “הגומחה”, הפתוחה רק בחלקה העליון, היא העצימה את החוויה החושית בכמה דרכים: היא בחרה סיטואציה יום-יומית של קנייה בחנות מכולת עמוסת מוצרים שתצלומיהם ממלאים את החלל עד אפס מקום. הצופה עומד על ברכת קלקרים שלא נוח לעמוד בה, מפיץ ריח אוטומטי ממלא את החלל בריח חזק, וברקע נשמעת בלופ אין-סופי הקלטה של המשפט: “במה אוכל לעזור?” באמצעות המיצב יכול הצופה לחוות את העולם כמקום מבלבל – בדומה לדרך שבה הילדים על הרצף האוטיסטי חווים את הסביבה.

המניפולציה של החלל כמכיל רק אדם אחד והטרנספורמציה ליכולת התפיסה מאפשרות לחוות את החוויה של ה”אחֵר”; חוויה שמערערת על תהליכי משמוע שנעשים בחיי היום-יום ונראים לכאורה “טבעיים” (קנייה בחנות), אך מתגלים כאן כמורכבים ומחייבים קבלת היררכיות מסוימות לצורך כינונם: מרחק, שדה ראייה והבנת מכלול תרבותי.

שירה רקובסקי, לצאת מהקופסא, 2016, מיצב

187X70X70 ס”מ

לסיום

היבט שחוזר בתערוכה הוא ההתייחסות לנשיות, כמו שמלת הכלה בעבודה של מעין שרעבי, שיח מגדרי באמצעות דימויים מתחומי הבישול והאפייה בעבודות של יפעת נפתלי, לימור כהן וסיון לוי, וחוויית ההיריון אצל לימור כהן ומירי שרעבי.

בהקשר זה אסיים בעבודת הווידאו של מאור כהן. מאור מציגה דימוי נרקם ונפרם, כמו אישה שחווה התמעטות והתמלאות מדי חודש. בכל רובד של המציאות יש מעבר ממצב של “רצוא” למצב של “שוב” וחוזר חלילה, מסבירה מאור. זוהי תנועה נפשית בין ניגודים שקיימת במחזוריות בבריאה כולה. הלבנה המתמעטת ומתגלה מדי חודש מייצגת את התנועה המעגלית הזו בכל הרבדים. האישה, בייחוד, חווה את ההתמעטות וההתמלאות מדי חודש, ועל כן היא נמשלה ללבנה. בעבודתה מבקשת מאור להשתתף עם הצופה בחוויה נפשית-רוחנית באמצעות דימוי נפרם ונרקם, כדי לאפשר לו לחוות את הפרשנות המיוחדת לזמן בהקשר הרחב של בריאה, התהוות וכליה.

מאור כהן, רצוא ושוב, 2016, עבודת וידאו וצילום, 13 x 18 ס”מ