להיות עם חופשי בארצנו

קשה, להסתכל על המדינה ולהעריך ולאהוב.

מצד אחד צריך לשמוח כי זו המדינה שבמשך דורות חלמנו עליה. ניזכר באנשי השואה שסבלו ולא הייתה להם מדינה שתדאג להם

ושתעניק להם מקום בטוח בעולם.

ומצד שני לבכות, לבכות כי הורסים בה ישובים שהוקמו בדם ויזע בידי אנשים שהקדישו את חייהם לבניית הארץ.

לבכות כי אנחנו צריכים שש בטונדות בכדי לעמוד בטרמפיאדה בביטחון. לעמוד שם ולהרגיש שאני הכלואה והמפחדת והם נוסעים

בחופשיות בכבישים.

לבכות על כך שאחרי מוות ומלחמות על ירושלים, אל המקום הקדוש ביותר שלנו – מקום השלמות ושורש האמונה, אנחנו יכולים

רק להסתכל, איננו יכולים להגיע.