א-לוהים נמצא איפה שנותנים לו להיכנס, והאחים כהן נותנים גם נותנים. כיצד הם עושים זאת? התסריטאי וחוקר התרבות אהרן פוירשטיין על תפיסת העולם התאולוגית של האחים כפי שהיא עולה מסרטיהם

 

תמונה: צריך לשבץ גם את התמונה של האחים כהן שביקשתי שתורידי מהאתר של התמונות שלך

 

ליד1: אז אם הרבנים לא יודעים מי הוא א-לוהים, מה מציעים האחים כהן? התשובה מגיעה דווקא מהשיבושים המתרחשים בסרט, מצירופי המקרים, ובעיקר מחוסר הפשר העולה מכל אחת מהתשובות האפשריות

 

ליד2: א-לוהים נוכח בסרטיהם של האחים קודם כל כי היקום שלהם הוא יקום סגור, יקום שבו דמויות ומעשים קשורים זה לזה, פועלים זה על זה ומתכנסים לקיום אחד

 

 

כששואלים את האחים כהן למשמעות סרטיהם הם נוהגים לענות שהם בסך הכל מספרי סיפורים, אבל אנחנו, כיהודים, מאמינים שלפני שא-לוהים ברא את העולם הוא קרא בספר, ועל כן אנו יודעים שבכל סרט וסרט של האחים כהן הם יוצרים עבורנו עולם אחר. הצרה עם האחים כהן היא שהם מתעקשים לברוא עולמות פגומים. מרחבים שבהם רוע מיתולוגי, טמטום אנושי, תאוות בצע ומידות רעות אחרות משמשים בערבוביה. אבהיר, זה לא רק שיש בסרטיהם אנשים פגומים. אנשים פגומים נמצאים בכל סרטי הקולנוע, ואלמלא הם, היו יוצרי הקולנוע מובטלים לגמרי, אלא שבסרטיהם של האחים כהן המרחב עצמו פגום, משובש. בסרט ‘לקרוא ולשרוף’ (2008) הטמטום הוא חוק טבע בדיוק כמו כוח המשיכה. בהוליווד של ‘ברטון פינק’ (1991) לא רק הקירות ובני האדם מזיעים אלא גם יצירות האמנות, והחיים עצמם כמו מתקלפים מרוב חום פנימי. ב’ארץ קשוחה’ (2007) הרוע קיים באוויר, יודע בדיוק איפה אתה נמצא ובכל רגע ורגע חייך תלויים בזריקת מטבע.

אבל ב’יהודי טוב’ (2009), סרטם האוטוביוגרפי ביותר, מתבסס החשד – שעלה כבר בסרטיהם המוקדמים – כי האחים כהן לא באמת בוראים עולמות יש מאין, וכי אולי בכל אחד מסרטיהם הם רק מנסים לפענח ולתאר את העולם המוזר הזה שבו אנו חיים, כאשר דרך העיוותים שהם מתארים הם חושפים את קווי המתאר של העולם ואת הכללים האמיתיים המפעילים אותו. גישתם זו נחשפת באופן הברור יותר ב’יהודי טוב’, כי אז לראשונה האחים כהן מפנים את המצלמה שלהם – יחד עם מבטו של הגיבור – אל השמים, מקום משכנו המשוער של הא-ל, והם מנסים להבין יחד עם לארי גופניק את דרכי הנהגתו את העולם ולמה בעצם הוא נראה ככה.

 

הכל קשור לכל

כזכור, ללארי גופניק יש צרות שונות: הקידום שלו בעבודה תקוע, מישהו כותב נגדו מכתבים מכפישים, תלמיד מנסה לשחד אותו, חגיגת בר המצווה של בנו מתקרבת, ודווקא אז אשתו הלא כל כך מלבבת רוצה גט. לארי, איש רציני שחי בשנות השישים בארצות הברית, יודע שהתשובה לכל הבעיות האלה לא נעוצה אצל הפסיכולוג כי אם דווקא אצל א-לוהים, ומי מוסמך להסביר את הא-ל הכל יכול אם לא אחד משלשת הרבנים בקהילה שלו? דא עקא שלאף אחד מהם אין תשובה בשבילו.

אז אם הרבנים לא יודעים מי הוא א-לוהים, מה מציעים האחים כהן? התשובה מגיעה דווקא מהשיבושים המתרחשים בסרט, מצירופי המקרים, ובעיקר מחוסר הפשר העולה מכל אחת מהתשובות האפשריות. אצל האחים כהן יש קשר ישיר בין חטא לעונש, והוא לא פרופורציונלי. העונש לא תמיד מגיע, אבל גם כשאין חטא של ממש העונש שם, והוא אורב ומחכה. לא מעט מבקרים נוהגים לומר כי “האחים כהן מתעללים בגיבור שלהם”. אני סבור שאחרי כל כך הרבה סרטים שבהם האחים כהן מעבירים את גיבוריהם דרך כל מהמורה, בור, מלכודת, מבוך סתום, מרוץ עכברים והשפלות כיד הדמיון הטובה, אפשר כבר להניח שזה לא נובע מסדיזם לשמו אלא מהאופן שבו הם מבינים את העולם.

וחשוב להבין: א-לוהים נוכח בסרטיהם של האחים קודם כל כי היקום שלהם הוא יקום סגור, יקום שבו דמויות ומעשים קשורים זה לזה, פועלים זה על זה ומתכנסים לקיום אחד. א-לוהים נוכח בסרטיהם כי יש בסרטים חוקיות גם אם היא לא מובנת. גם אם לא ברור עד הסוף למה כל דמות פועלת כפי שהיא פועלת, אנו יודעים כי יש מאחוריה כוח גדול יותר וכי היא קשורה לתאוריה. וגם אם התאוריה לא ברורה כל כך, לא סגורה עד הסוף ולא לכל שאלה שעולה ממנה יש פתרון, עדיין היא בגדר תאולוגיה.

“א-לוהים נמצא איפה שנותנים לו להיכנס”, אמר הרבי מקוצק, והאחים כהן ניגשו לביצוע. איך מכניסים את א-לוהים לתסריט? העולם שלנו מסודר באמצעות סכמות. יש לנו סדר יום, וקבוצת שייכות, ומשפחה, ומקצוע, וכל מה שאמור לעשות את החיים פשוטים יותר לסידור. בעולם כזה הכל תחת שליטה ויש מעט מקום לא-לוהים. איך פותחים לו שער? קורעים חור בתסריט, יוצרים פערים בסיפור, סתירות פנימיות, שאלות לא פתורות, עיוותים. כך מופיעים בסרטים שלהם: רוצח סדרתי באמצע  ‘ברטון פינק’ – סרט ארס פואטי על תסריטאי מיוסר; הדוּד ‘ביג לבובסקי’ (1998) האוהב להעביר את חייו בעישון ג’וינטים באמבטיה ומחליט להפר את שגרת חייו הבטלנית רק כי מישהו, בגלל טעות בזיהוי, השתין לו על השטיח; לארי גופניק ב’יהודי טוב’ המעז להעלות את שאלת ההשגחה הא-לוהית – צדיק ורע לו רשע וטוב לו – עשרים שנה לאחר תום השואה, אבל אותו מעניין למה יש לו בעיות טריוויאליות בעבודה ובנישואין; טום הבוגדני ב’צומת מילר’ (1990) שומר אמונים לבוס שלו גם אחרי שזה זורק אותו לקרשים, אבל מתעקש לרצוח את אחיה של המאהבת שלו. והשאלות גם הן רבות מאוד. למשל, מה סוד כוחו של צ’יגור ב’ארץ קשוחה’, מאיפה הפילוסופיה המטורפת שלו ולמה הוא נפצע בסוף מתאונת דרכים? המרחב הפצוע של האחים כהן מבהיר לנו כי הבעיה לא נעוצה באידיוטיות שלנו או ברשעות שלנו אלא במבנה, במרחב שבו אנחנו נמצאים, וכשאנחנו מביטים במרחב אנחנו מתחילים לשאול שאלות על מי שכנראה יצר אותו ככה.

 

שאלות על רוע

הסרטים של האחים כהן הם אפוא סרטים תאולוגיים. הם שואלים שאלות על הרוע המיתולוגי, הם רוצים לדעת למה הוא פוגע בתמימים כמו לארי גופניק, או בחוזרים בתשובה כמו לואלן מוס שהולך ב’ארץ קשוחה’ לתת מים לפצוע ובכך גוזר על עצמו גזר דין מוות. ב’האיש שלא היה שם’ (2001) הם בודקים למה אנשים נענשים על חטא שלא ביצעו ואילו מהחטא שכן ביצעו הם יוצאים ללא פגע. ב’ברטון פינק’ הם תוהים מהי חובתו המוסרית של האדם לזר הבוכה בחדר הסמוך בבית המלון ומהי האתיקה של יוצר הקולנוע. הם שואלים מה עושים כשאי אפשר להבחין בין טוב לרע – כמו בדיבוק המופיע אצל הזוג מהשטעטל ב’יהודי טוב’. ב’בתוך לואין דיוויס’ (2013) הם דנים מה קורה לאדם שהליכתו בעקבות שורש נשמתו מובילה אותו סחור סחור מכישלון לכישלון. ב’האיש שלא היה שם’ וב’יהודי טוב’ הם מנסים להבין את השלכותיה של תורת הקוונטים על היכולת להבין משהו בעולם. ב’ביג לבובסקי’ הם עוסקים בחובתו המוסרית של האדם בעולם חסר פשר ובאפשרות לקיום נטול שורשים, וב’צומת מילר’ הם דנים בחובות מוסריות בעולם של אינטרסים ואלימות.

אז מה התשובה? מה חושבים האחים כהן על א-לוהים? על שלל השאלות העולות מסרטיהם הם כמובן לא נותנים תשובה, לא בסרטים ולא בראיונות אתם. הם מעבירים את המיקרופון לצופה. אפשר אמנם לצאת מהסרטים שלהם בתחושה שלפחות בהם א-לוהים קיים, אבל הוא רע, או למצער אוהב מאוד להשתעשע עם הבריות ובעיקר על חשבונם. אך נאמנותם של האחים לסימני שאלה לאורך קריירה של יותר משלושים שנה רומזת שאולי גם להם אין תשובה, ושהשאלות, באמת מציקות להם באיזשהו אופן, גם אם הם מעלים אותן באופן משועשע. ואם אתם שואלים איזה מין א-לוהים זה – עם כל סימני השאלה וכל השיבושים שבדרך, ועם הפנטזיה על תיקון עולם – אין ספק כי הא-לוהים שלא ברור מהו ולא ברור מה טיבו הוא יהודי.

 

מנתצי האלילים

אבל מבט מעמיק יותר ב’יהודי טוב’ ובסרטיהם האחרים של האחים כהן מציע אפשרות נוספת. אולי התשובה לתהיותיו של לארי גופניק נעוצה בכל זאת בתשובותיהם המוזרות של שני הרבנים ובשתיקתו של הרב השלישי – מעין א-לוהים מקראי ומעט סנילי. ייתכן שהאחים כהן מציעים לנו כי במקום לחפש תשובות נתבונן דווקא בשאלות ובמוזרות הרבה של התשובות שניתנות בסרטים. ואולי לשיטתם הבעיה הגדולה היא בניסיון האנושי לעשות סדר, למצוא פשר, להבין ולהסביר, לפתור את העיוותים ולעשות צדק.

לפי גישה זו האחים כהן לא יודעים מהי מהות הא-ל, אבל הם יודעים בבירור מה הוא לא. משימתם היא איקונוקלסטיקה – ניתוץ פסילים – ובסרטיהם הם לא לועגלים לא-ל, אלא לא-ל שבראנו לנו לפי מידותינו וערכינו, ולתחליפי הא-ל שמצאנו לנו. ‘יהודי טוב’ מציע רשימה נהדרת של תחליפים ושיטות לעשיית סדר וצדק, וכולם מוגחכים לעינינו. הרפואה המודרנית (שלא יודעת כלום), הציונות (הפתטית), הניו אייג’ (בדמות הרב הרואה את א-לוהים במגרש המכוניות), נאומי הרבנים (שלא אומרים כלום), המדע (שמדבר על חוסר ודאות), האקדמיה (המושחתת), האמנות (המתמקדת בעשיית כסף), ובמיוחד חיי המשפחה (המנוכרים והמגוחכים).

אפשר לקבל ספקנות, כפירה וניתוץ פסילים כלפי דתות אחרות, אבל האחים כהן פשוט לא מסוגלים לעצור. בסרטם האחרון, ‘יחי הקיסר’ (2016), הם מעזים לעשות צחוק של ממש מהדת המשפיעה ביותר במערב – דת הורתם, דת שאיפותיהם והמקום שבו מתחילים ונגמרים הסיפורים – הוליווד. לרדת על הוליווד זה באמת לא סיפור גדול, ואפילו הם כבר עשו זאת ב’ברטון פינק’. מה שמפתיע הוא שב’יחי הקיסר’ האחים מביאים למסך לא רק שנינות, תחכום והעזה, אלא גם – אולי בפעם הראשונה בסרטיהם – סנטימנט ברור של אהבה. אבל אולי זו מסקנה של מי ששנה את פרקו רק מאה פעמים, וכידוע לכל תלמיד חכם, את האחים כהן אפשר להבין באמת רק אחרי הפעם ה-101, וגם אז, תמיד יישאר עוד על מה לדון.

 

* אהרן פוירשטיין מלמד בבית הספר מעלה.