האם אנחנו לבד בעולם? האם קורים נסים? מה עם הוויכוח הנוקב ביותר שאדם יכול לנהל בעולם הזה? כיצד יכול להיות שבמאי רוסי עסק בשאלות הללו יותר מכל יוצרי הקולנוע הישראלי גם יחד? שלושים שנה למותו של אנדריי טרקובסקי

 

תמונה: צריך לשבץ גם את התמונה של טרקובסקי שביקשתי שתורידי מהאתר של התמונות שלך

 

ליד 1: ברגע שהאור כבה והמסך עולה אנחנו כצופים נכנסים למצב שבו אנחנו משהים את חוסר האמונה שלנו מהעולם. בקולנוע אנחנו מאמינים בני מאמינים: ברוחות רפאים, בערפדים, במפלצות, בחיזרים ואפילו בא-לוהים

 

ליד 2: טרקובסקי לא היה הראשון שהשתמש במשלים ובאגדות כדי לנהל דיון אמוני, נפשי ומוסרי. כשרבי נחמן מברסלב ראה שדברי תורה לא מדברים אל חסידיו הוא החל לספר להם סיפורי מעשיות, סיפורי פנטזיה על מלכים ונסיכות

 

לפני כשנתיים פרסמתי מאמר בכתב העת ‘ליברל’ ובו שאלתי מדוע א-לוהים נעלם מהקולנוע הישראלי. עזבו אתכם מדתיים וחילונים, בואו נדבר רגע על א-לוהים. איך יכול להיות שכל כך הרבה סרטים מהעולם, כאלה שנחשבים ליצירות מופת נצחיות, מנהלים מערכות יחסים עם א-לוהים ומשא ומתן סביב אמונה? איך יכול להיות שנסים הם חלק בלתי נפרד מהתפריט של צופה הקולנוע בעולם? איך ייתכן כי העולם הבא, נשמה ומטפיזיקה הם מושגים המרכיבים אחדים מהסרטים האהובים בעולם, אבל כל אלה נעדרים דווקא מהקולנוע הישראלי? אפילו סרטים של יוצרים ישראלים דתיים עוסקים לעתים קרובות מדי בדילמות פרקטיות והלכתיות ולא בשאלות הגדולות של החיים והקיום. למה וודי אלן, אינגמר ברגמן, סטנלי קובריק, מרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה, הרולד ראמיס, רוברט זמקיס, סטיבן ספילברג והאחים כהן מגייסים את התנ״ך ומעלים רעיונות של אמונה ומוסר, אבל ארי פולמן, דובר קוסאשווילי, שבי גביזון, טליה לביא, ניר ברגמן ואפילו יוסף סידר לא? הקולנוע הישראלי ברובו אפילו לא טורח להיות אתאיסטי – הוא לא עומד מול א-לוהים ומתריס נגדו, הוא לא זועק וזועם ומורד, הוא פשוט מתעלם מקיומו. הוא בלתי תאיסטי, וכתבי הקודש – תורה, נביאים, כתובים, גמרא וחסידות – שכל במאי ובמאית ישראלים יכולים לקרוא בקלות בשפתם בלי שהוריהם יכריחו אותם ללכת לסנדיי סקול, כמעט לא קיימים בתסריטים. וכשהם כן מופיעים – בסרטים כמו ‘מקום בגן עדן’, ‘ההר’, ‘תיקון’, ‘הערת שוליים’ ו’גט’ – זה כמו אוויר רוחני צח ומרענן לנשמה. הקולנוע הישראלי לא ממש הבין איך עושים קולנוע יהודי שאינו קולנוע על יהודים.

זו שאלה שאני שואל בתמיהה ובזעם, כי בעיניי אין שאלה גדולה מזו בחיינו: האם אנחנו לבד בעולם? האם מישהו שם למעלה דואג לנו? וזו שאלה שאני בהלם שיש תסריטאים שלא עוסקים בה באופן כפייתי. הרי מה הוא תסריטאי אם לא בורא עולמות ומחריבם? יוצר שצריך לבנות עולם במחשבה תחילה, להשית עליו חוקים עקביים שהוא מנסח, לבנות את טבע העולם ואת ההיגיון שלו, ולברוא לתוכו דמויות. הדמויות האלה יתהלכו בתוך העולם הזה, שלא נברא אלא בשבילן, כשהן בטוחות שהכל קורה במקרה, מתוך כאוס, שרירותיות וצירופי מקרים, אבל התסריטאי – שנעלם מעיניהן ושיודע מראש את כל מהלכיהן – יֵדע לנווט אותן כך שהן יגיעו בסוף הסיפור אל הייעוד ואל התכלית שלהן ולהביא לתיקון העולם. לכל דמות יש משימה או שליחות שאותה היא תבין במערכה השלישית. כל דמות תגלה כי ללא חפץ או תכונה שקיבלה במערכה הראשונה באופן שנראה אקראי, הסיפור כולו לא היה מתרחש. ככל שניסיונו של התסריטאי במקצוע יגדל, הוא יבין כי אין בתסריט שום אלמנט מיותר. כל חפץ וכל פריט מידע שניתן על הדמות הראשית נמצאים שם כי בלעדיהם משימתו בעולם הזה לא תשולם. לכן תמוה בעיניי שיש תסריטאים ויוצרים שלא מניחים לרגע את העיפרון על השולחן, מרימים את הראש כלפי מעלה ושואלים את עצמם: האם גם לי יש תסריטאי? האם גם אני מתנהל בעולם בתחושה שהוא כאוטי וחסר היגיון כשבפועל יש מי שמנווט ומדריך אותי ורק כשאגיע אל המערכה השלישית בחיי אתחיל להבין לאן הכל מוליך אותי ומה עליי לעשות כאן? ואם אני דמות, אז מה המשימה שלי? ולא פחות חשוב: באיזה ז׳אנר אני חי? איך זה שבעברית המילים ‘אמונה’ ו’אמנות’ כה קרובות זו לזו, אבל במציאות הן כה סותרות זו את זו?

אני כמובן מיתמם. בישראל כל הפניית ראש כלפי מעלה, כל תהייה תאולוגית פילוסופית, נתפסת כהתרסה בפני עצמה. עבור החילונים, דו קרב מנטלי מול א-לוהים הוא משהו ששמור רק לדתיים, ובישראל להיות דתי זו לא בחירה אישית אלא פוליטית – אתה לא יכול להיות מאמין לפני שתבחר את צבע הכיפה שלך ואת גודלה, ואגב כך תיתן פומבי למפלגה שבה אתה תומך. ועבור הדתיים, כך למדתי כשעבדתי על המאמר ההוא, זה פשוט מיותר: עבור היהודי הדתי העיקר מצוי בהלכה ולא בפילוסופיה, וזו פחות או יותר הסיבה לכך שכל סרט ישראלי שמנסה להיות דתי או אמוני מציג בתוכו סצנה במקווה.

 

קולנוע אמוני

אמרו לי שחיפוש אחר א-לוהים בקולנוע זה משהו שמאפיין את התרבות הנוצרית ולא את התרבות היהודית, ואני נותרתי בלתי מסופק: האם כל מה שיש לקולנוע היהודי האמוני לעסוק בו זה רק הלכות שבת, נידה, הידור אתרוגים ושילוח הקן? מה עם השאלות הגדולות באמת, מה עם הוויכוח הנוקב ביותר שאדם יכול לנהל בעודו בעולם הזה?

ולכן, כשאני מדבר על קולנוע אמוני, אני מסתכל קודם כל על אנדריי טרקובסקי. טרקובסקי (1932-1986), שביים בסך הכל שבעה סרטים (כנגד שבע הספירות התחתונות? שבעת ימי השבוע? שבעת השבועות של ספירת העומר? שבע השנים במחזור השמיטה?), היה משורר בן משורר שחיפש רוחניות גם במזרח וגם במערב, אבל נותר תקוע בברית המועצות שבה אפשר היה להיות רוחני אבל לא דתי. אחרי שהממסד הסובייטי עשה לו צרות עם סרטו השני ‘אנדרי רובליוב’ – יצירת מופת דתית מאוד המתרחשת ברוסיה במאה ה-15, מעין וריאציה על סיפור הפסיון של ישו, שבה אמן מנסה לשלב באומנתו עבודה דתית וגם מרידה נגד משטר דכאני ואלים – הבין טרקובסקי שאת החקירה האמונית שלו עליו לעשות באופן עקיף. במדינה שבה כנסיות ובתי כנסת היו מחוץ לחוק וכל פולחן דתי היה אסור, בחר טרקובסקי לחפש את הרוחני על פני הדתי, והוא מצא אותו בז׳אנר המדע בדיוני.

טרקובסקי דיבר לא מעט בפומבי ובאופן מתריס על כך שהוא סולד ממדע בדיוני. כיוצר שמקורות ההשראה העיקריים שלו חיו כולם במאה ה-15 קל להבין אותו, ובכל זאת, שלושה מתוך שבעת סרטיו הם סרטי מדע בדיוני במידה כזו או אחרת: ‘סולאריס’ (1972), המתרחש בספינת חלל שנעה סביב כוכב לכת חדש היוצר תופעות על טבעיות; ‘סטאלקר’ (1979), המתרחש בעתיד לאחר אסון לא מוסבר; ו’הקורבן’ (1986), המתרחש בעתיד הקרוב מאוד, בערב שבו מתבשרת האנושות כי העולם עומד להגיע לקצו. ז׳אנר המדע בדיוני אִפשר לטרקובסקי לעסוק בסוגיות של אמונה ומוסר באופן שאינו מחויב לריאליזם של כאן ועכשיו.

 

מאמינים בני מאמינים

עולם הקולנוע והתאטרון מבוסס על עיקרון פשוט המכונה ‘השהיית האי אמון’ (Suspension of disbelief). באולם הקולנוע או באולם התאטרון, ברגע שהאור כבה והמסך עולה אנחנו כצופים נכנסים למצב שבו אנחנו משהים את חוסר האמונה שלנו מהעולם. בקולנוע אנחנו מאמינים בני מאמינים: ברוחות רפאים, בערפדים, במפלצות, בחיזרים ואפילו בא-לוהים. בקולנוע הכל מותר והכל אפשרי. המושג הזה חיוני לנו, כי הוא מסגיר את המצב שבו אנחנו נמצאים בברירת המחדל שלנו כשאנחנו מחוץ לאולם הקולנוע: מצב של חוסר אמון ושל חוסר אמונה, מצב של ציניות מוחלטת. רק בקולנוע אנחנו יכולים לעשות כושר אמוני ולהפעיל את מה שהגיבור ב’סטאלקר’ קורא לו ״האיבר המנוון בגוף שלנו שאתו אנחנו מאמינים״.

‘סטאלקר’ הוא דוגמה מצוינת לסרט העוסק בקונפליקט אמוני מבלי להיכנס לדת, לתאולוגיה ולא-לוהים. אי שם בעתיד, בעקבות אירוע שמימי בלתי מוסבר (התנגשות מטאור או התרסקות חללית), נוצר אזור שיש בו כוחות על טבעיים. במרכז האזור הזה נמצא חדר שמי שמצליח להגיע אליו – לאחר מסע רצוף מלכודות – יכול להביע משאלה ולראות אותה מתגשמת. המשטר סוגר את האזור בגדרות ובפטרולים, ורק אנשים בודדים המכוונים ‘סטאלקרים’, מעין מורי דרך, ממשיכים להבריח אנשים אל מעבר לגדרות כדי להובילם לחדר שבמרכז האזור. למראה המסע בסרט אני לא יכול שלא להיזכר בסיפורים ששמעתי מחסידי ברסלב ותיקים על מסירות הנפש שלהם במסעות העלייה לרגל לציונו של רבי נחמן באומן בימי השלטון הקומוניסטי ומסך הברזל. גם הם, כמו הדמויות ב’סטאלקר’, היו צריכים להיעזר במורי דרך שסייעו להם לעבור בחשאי את הגבול ולחצות אזורי ספר כדי להגיע לחדרון קטן המזמין אותם להתפלל ולבקש בקשות.

עלילת ‘סטאלקר’ מספרת על מסע כזה שבו נפגשים סופר (איש הרוח) ומדען (איש ההיגיון והתבונה) הרוצים להגיע אל החדר מתוך ספקנות. שניהם מגלים כי החדר מכיל כוח בעל עוצמה גדולה בהרבה ממה שציפו: זה לא סתם חדר המסוגל להגשים את התפילות ואת המשאלות, זה חדר שיודע להביט עמוק אל תוך לבו של האדם ולתת לו את מה שהוא באמת רוצה, את הרצון הכמוס המוחבא בתת מודע, זה שאנחנו לא מוכנים להודות שאנחנו רוצים. ב’סטאלקר’ מופיע גם סיפורו של דורבן שהגיע לחדר כדי לבקש משאלה שתחזיר את אחיו לחיים, וכשחזר לביתו וגילה שהפך לעשיר מופלג. דורבן לא יכול היה לשאת את ההתמודדות בין מה שנדמה היה לו שהוא רוצה לבין מה ששכן עמוק בלבו והתאבד. כלומר, זה המקום להגשים את מה שאנחנו רוצים, את מה שאנחנו באמת רוצים, וזו – אנחנו מבינים – סכנה גדולה. היזהרו ממה שאתם מייחלים לו, כי קשה להתמודד עם התגשמות משאלותינו.

 

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

טרקובסקי לא היה הראשון שהשתמש במשלים ובאגדות כדי לנהל דיון אמוני, נפשי ומוסרי. כשרבי נחמן מברסלב ראה שדברי תורה לא מדברים אל חסידיו הוא החל לספר להם סיפורי מעשיות. סיפורי פנטזיה על מלכים ונסיכות ועל משנה למלך, על ענקים ועל אנשי יער פלאיים ועל נהרות שזורם בהם יין. לכאורה, מה הקשר בין כל אלה לאמונה או אפילו ליהדות? ברוב הסיפורים אין יהודים, וגם א-לוהים הוא א-ל מסתתר בתוכם. וכך גם משליו של טרקובסקי, שלעתים קרובות מבוססים על אותן אגדות פולקלור רוסיות שמהן שאב רבי נחמן את מעשיותיו. זה בוודאי לא יותר מצירוף מקרים – אני לא טוען שטרקובסקי הכיר את סיפורי רבי נחמן – אבל סצנת הפתיחה של ‘הקורבן’ מזכירה לי את ‘מעשה מחכם ותם’; סצנה מוקדמת ב’אנדרי רובליוב’ מזכירה לי את ‘מעשה ממלך עניו’; ו’סטאלקר’, עם סיפור המסע שבו, מזכיר לי את ‘מעשה מאבֵדת בת מלך’ – וגם את ‘הקוסם מארץ עוץ. ללמדנו שלמשלים ולאגדות יש כוח לעורר את השומעים, לגרום להם להעמיק בהם, לחפש את הסמלים המופיעים בהם, להתנתק מהמציאות ולהיכנס למצב של השהיית אי האמונה. למצב של אמונה.

בדצמבר הקרוב ימלאו שלושים שנה למותו של אנדריי טרקובסקי. הוא מת מסרטן ריאות בצרפת, ארבע שנים לאחר שגלה מברית המועצות – מולדתו האהובה שאליה הוא נכסף, אשר הייתה אז רגע לפני הפרסטרויקה. שלושים שנה שבהן בכל פסטיבל קולנוע אנחנו מגלים שוב ושוב עד כמה השפעתו על דורות צעירים של יוצרים רק הולכת וגדלה. היוצרים, בעיקר מאירופה, מושפעים לא רק מהשפה הקולנועית האיטית ומהשוטים הארוכים והלוליינים שהוא הנדס מעבר לכל היגיון פיזיקלי, אלא בעיקר מהרעיונות הרוחניים והפילוסופיים באשר למקומו של האדם מול העולם ומול בוראו, אם הוא קיים, שסרטיו גדושים בהם. שלושים שנה לאחר מותו, נדמה שטרקובסקי – והקולנוע האמוני שהוא יצר – חיים וקיימים יותר מאי פעם.

 

 

* יאיר רוה, מבקר קולנוע ובעל הבלוג ‘סינמסקופ’, מלמד בבית הספר מעלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.