זהירות, שבירה! / מעין אהרוני

הייתי ילדה שבוכה הרבה, מזכירים לי את זה בבית עד היום.

אומרים שהייתי בוכה בבכי עוצמתי, כזה שבלתי אפשרי להתעלם ממנו.

היום אני לא בוכה ככה, לפחות לא בפומביות ובעצמה הזו.

פוחדת לצאת בכיינית, רגישה מידיי, שברירית- אז אני נזהרת מלהפיל את עצמי על אחרים ופשוט נמנעת מלהתפרק.

מצאתי בקליפות ביצה שבורה דימוי לבכי.

קליפות ביצים הן מעין שאריות משבירה יומיומית בלתי נמנעת, חלק מהחיים, לא נקיות, לא יפות באופן מיוחד, פסולת הראויה לזריקה ולהעלמה, חסרת כל תועלת.

אבל עדיין היה בהן משהו שהקסים אותי בכנות הפשוטה הזו והאמיתית כ”כ של הקליפות הסדוקות. בעוצמה ובכח שלהן לאצור בתוכן חיים שלמים.

שאבתי כח מהקליפות, ואזרתי אומץ לתת מקום לשברים שנמצאים בתוכי.

רשמתי בדיו את דמותי כילדה קטנה על משטח עץ גדול, שחוק, משומש ופצוע שמישהו זרק. זהו רגע בילדות שבו אני בוכה בלי מעצורים. נותנת לצופה קצת להכיל את זה.

את קליפות הביצים שאספתי מהסביבה הקרובה, בחרתי להניח פשוט כפי שהן. כמה שהן חשופות וסדוקות- ככה אמיתיות וכ”כ יפות, על אף הרצון החזק שלי בהתחלה והניסיונות לאורך כל הפרויקט ליצור מהן איזה משהו ריאליסטי שיהיה ברור, מדהים ועונה לציפיות של כל מי שאסף עבורי את האינסוף קליפות וחיכה לראות איזה דיוקן או פסל מעורר התפעלות עשוי שברי ביצים.

אבל גיליתי באמת כמה הן המהות והדבר האמיתי, כל דרישה אחרת רק שוברת אותן יותר וגורמת להן לאבד את מי שהן.

בעבודה הזו נשברתי לא פעם, אבל גם נשברו לי התפיסות של מה יפה ולא יפה, מהי אמנות ומה לא אמנות? מה ראוי לבמה ומה לא? מי מחליט?

למדתי לתת מקום לעצמי גם להישבר