לגיבור בסרט חרדי אין קונפליקט פנימי, אבל האם יש לו א-לוהים? ומה הקשר לקולנוע האמריקני? שיחה (ולימוד) עם היוצרת החרדית מרלין וניג על הקולנוע החרדי

 

ליד1: ברגע שהצופה מתנתק מעצמו והופך במשך שעה וחצי לגיבור שאחריו הוא עוקב, הוא כביכול כופר בקדוש ברוך הוא, משום שכל מעשה כמו אלימות, פשע, יחסים אסורים או מידות מגונות מיוחס לצופה עצמו.

 

ליד2: הצופות החרדיות אינן מעוניינות בסיפור קוהרנטי של שעה ורבע וגם לא בסיפור מקומי שקורה בחדר אחד. מזה יש להן בשפע כל יום שישי שלוש שעות לפני שבת במטבח.

 

 

א-לוהים, כבודו במקומו מונח. ומקומו היכן? יוצרים בעלי רוח פילוסופית ומתאר גוף של אמן מחפשים אותו בנבכי הקולנוע, בין סדקיו של הגיבור ובפיתולי העלילה. בחיפושיהם הם מעלים מן האוב דמויות בעלות נפשות מסוכסכות, בחירות אמיצות וסופים פרומים, מפוצלים.

אך מה עם הא-לוהים של החרדים? אני פונה בעניין למרלין וניג, מחברת הספר ‘הקולנוע החרדי’ (הוצאת רסלינג, תל אביב 2011), מומחית בתחום ויוצרת בפני עצמה.

– האם הקדוש ברוך הוא נמצא בקולנוע החרדי?

“מה זאת אומרת?” תוהה מרלין בקול. “בסרטים החרדיים, הנעשים על ידי נשים חרדיות בעשור האחרון, אין ספק שהא-ל הוא הגיבור. הסרטים מורכבים מקיום מצוות ודקדוקי הלכה – אלמנטים שהופכים אותו לקולנוע אחר. החירות של הסרט נובעת מנקודת המבט האמונית של היוצרת. הן לא מתאמצות להגיע לנקודה הזו, הן נולדו לתוך זה”.

מרלין מכירה את היוצרות החרדיות מאז שהחלו ליצור. מאחורי הקלעים היא עוקבת אחרי הסרטים ומודעת גם למגבלות הקולנוע הייחודי הזה.

כיוצרת חרדית שסרטיה אינם מיועדים דווקא לציבור החרדי, וכמי שצופה מדי פעם בסרטיהן של במאיות חרדיות, אני מאוכזבת לגלות גיבורות שהן יותר מדי גיבורות ואין להן ולו חולשה אחת לרפואה. הן יפות (סטייל עדי הימלבלוי), הן חכמות, הן מוכשרות, הן מצליחות בלימודים, ובעיקר – הן חזקות מאוד מבחינה רוחנית. שום דבר לא ישבור אותן. אין קונפליקט, הכל ברור מאוד. אין פער בין מה שהדמות רוצה לבין רצון ה’, או בין רצונה האישי לבין מוסכמות החברה שבה היא גדלה. הקונפליקט נובע בדרך כלל מיתמות, משאלת זהות, מהתמודדות בתקופת השואה בגבורה יהודית בלתי מתפשרת וכן הלאה. על פי רוב הקונפליקט הוא חיצוני. נקודות השיא הן יותר דרמטיות – למשל, הנאצית ממחנה ההשמדה מתבררת כיהודייה שבבת אחת נרגשת לגלות עובדה זו ובוכה בהתרגשות אל כתפה של הנרדפת – והפתרון די ברור וצפוי.

“בעוד הא-ל הוא הגיבור בקולנוע החרדי”, מנסה מרלין להסביר, “הגיבורה היא בשר ודם. הקונפליקטים שלה ברורים מאוד, אין חתירה למרדנות, לחתרנות, לביקורת ולשאלות שתובלנה חלילה לכפירה. היוצרות החרדיות לא תצעדנה את הגיבורות שלהן למקומות כאלה. הן שם כדי שכולן תוכלנה לצפות דרכן בגיבור האמיתי – הא-ל. ולמרות שהא-ל הוא הגיבור בסרטים החרדיים, לא מדובר בקולנוע מופשט. הקולנוע מהווה כלי לעבודת ה’, ולכן לא ייתכן סרט ללא מסר. זכותו להתקיים תלויה בכך שהוא מוביל למטרות הא-ל”.

– מדוע הקולנוע החרדי לא מספר סיפור לשם סיפור, כדי לעורר הזדהות או ביקורת?

“הקולנוע ביסודו גורם לצופה להישאב אליו, ובזמן הצפייה הצופה מנותק מהעצמיות שלו והופך להיות חלק מישות הגיבור, ממעשיו, ממחשבותיו ומרגשותיו. לכן יש מי שמתייחס אל הקולנוע כפולחן. שאיבה זו היא תמצית כל הרוע בעיניים דתיות שרואות רק את החיבור הפנימי של האדם עם א-לוהיו, ואינסטינקטיבית הקולנוע הופך לכלי משחית שהס מלהזכיר את שמו ברחובות הערים החרדיות”.

 

קולנוע מטהר

מרלין וניג היא בעלת תשובה המשתייכת לחסידות בעלז ואילו אני ליטאית, אך שתינו מקשרות בקלות בין שאלות בקולנוע לבין ספר התניא שכתב רבי שניאור זלמן מלאדי המכונה האדמו”ר הזקן של חסידות חב”ד.

“כל מעשיו של האדם, כל הרגשות וכל המחשבות חייבים להיות מותאמים לדרכו של הקדוש ברוך הוא, כפי שמלמד בעל התניא”, מזכירה מרלין. “ברגע שהצופה מתנתק מעצמו והופך במשך שעה וחצי לגיבור שאחריו הוא עוקב, הוא כביכול כופר בקדוש ברוך הוא, משום שכל מעשה כמו אלימות, פשע, יחסים אסורים או מידות מגונות מיוחס לצופה עצמו. לכן, כשיוצרות חרדיות מפיקות סרטים עבור בנות ונשים חרדיות, מעשיהן, מחשבותיהן ורגשותיהן של הגיבורות חייבים להתכוונן לרצון ה’ כדי שהצופות לא תתנתקנה מהמקום הפנימי שלהן. המקום הנכון, האמוני, הדתי, המוסרי והחברתי”.

– הדמות שנראית לצופות כגיבורה היא בובה על חוטים. אידיליה. דמות פיקטיבית שלא קיימת במציאות החיים של הנערה או של האישה החרדית. מה בכל זאת מושך את הצופה החרדית?

“זה בדיוק מה שאוהבות הצופות. הן נהנות לטייל באירופה הרחוקה דרך הגיבורה הזו, הן מזמינות אותה, מושלמת שכמוה, להיות שגרירה של א-לוהים. הן מוכנות לשלם עד מאה שקלים עבור שלוש שעות צפייה. הצופות החרדיות אינן מעוניינות בסיפור קוהרנטי של שעה ורבע וגם לא בסיפור מקומי שקורה בחדר אחד. מזה יש להן בשפע כל יום שישי שלוש שעות לפני שבת במטבח. הן אוהבות את הדברים הברורים ואת היעדר פיתולי העלילה, את הדיאלוגים נטולי התחכום ואת השמרנות שבלבוש הנשי. הקולנוע שלהן מטהר אותן כצופות ומאשר להן שהן יהודיות טובות. הוא לא מעביר עליהן ביקורת. אלה לא סרטים שבאים לערער אותן”.

– אם כך, בכל הסרטים החרדיים ישנם קודים ברורים ושווים?

“הקולנוע החרדי דומה מאוד לקולנוע ההוליוודי”, אומרת מרלין בחיוך. “כשם שהקולנוע האמריקני מתבסס על קודים ברורים ועל משפחה תבניתית ומציג בדרך כלל נשים יפות ומשפחה כפי שלכאורה היא צריכה להיראות, כך גם הקולנוע החרדי. הוא שם במרכז אסתטיקה, יופי וייחוס, המנוגדים לחיי הצופות אשר לא גרות ברובן בבתים כמו אלה המצולמים ולא כולן יפהפיות. אין עיסוק בכיעור, במשקל, בעוני ובדחייה חברתית”.

– איפה נמצאת האמונה?

“אין ספק שחידת היקום נמצאת בכל סרטי הקולנוע. לעתים היוצרים לא שמו לב שהם הכניסו את הא-לוהות לסרט. לא בכל הסרטים המטרה היא לגלות את א-לוהים, בניגוד לסרטים החרדיים שהמסר שלהם יחתור תמיד לאמת אחת. הקולנוע האוניברסלי משאיר את המסר בסימן שאלה כסוף פתוח. בעולם החרדי לא משאירים סוף פתוח. חותרים לאמת, לתודעה של הישות הא-לוהית, לסוף הטוב, לתשובה הברורה, לבהירות. לא מתעתעים בצופה. הזהירות היא גדולה מכדי להתעסק במורכבויות”.

 

פיקוח וצנזורה

– חייו של הקולנוע החרדי מעולם לא היו קלים מבחינה כלכלית, אך לאחרונה חלה האטה משמעותית ביצירה חרדית. מה קרה?

“היצירה החרדית לא נדרשת לפיקוח ולא זוכה למענקים ולתקציבים כמו הקולנוע הכללי, וזה עניין כואב שמאט את התפתחות היצירה וממעט את ההפקות – שמופקות גם כך לפי קצב החגים סוכות, חנוכה ופסח. כל מי שמעוניינת להפיק ולביים סרט מוזמנת למשכן את ביתה וליצור את הסרט שעין לא ראתה, אך הבמאיות הוותיקות, בעלות הניסיון והשם, מתחרות בתוקפנות בכל ירקרקת שנכנסת לתחום. בהיעדר ממסד אמנותי, אין גוף מקצועי שיפסוק מה נחשב לאמנות איכותית ואיזה תסריט מוטב לו שילך למגרה, אם לא לגריסה. נוצר מצב שחל בלבול בין פיקוח רוחני – שהוא עניין חשוב בציבור החרדי – לבין פיקוח אמנותי, כאשר מבחינת הרבנים מדובר בג’יבריש. לקולנוע החרדי יש מדדים שונים ולכן הוא אינו מקבל תקציבים וודאי שהוא לא זוכה למעמד של קולנוע אמנותי”.

בניגוד למרלין, אני לא מוצאת את הא-ל בקולנוע החרדי. אמונתן של היוצרות לא מוטלת בספק, כמו גם הקונפליקטים הפנימיים שלהן. כיוצרת שמאמינה בקדוש ברוך הוא, לדעתי יש הכרח פנימי לכתוב יצירות מהמקום האמוני שמתוכו מבעבעים רוב הקונפליקטים שלנו, אם לא כולם. ממילא אני מפנה אצבע מאשימה כלפי הצנזור או כלפי הפיקוח החרדי. המציאות היא שכל סיפור צריך לעבור את עיניהם הפקוחות, מה שגורם להם להרוג אותו בשלב הפרה-פרודקשן. התוצאה היא שכל הגיבורות שיכולות לזכות בזמן מסך הן יתומות – כי צריך להרוג את הגברים בסרטים – ואין לגיבורה קונפליקט פנימי אמיתי ומהותי בינה לבין בוראה, בינה לבין עצמה ובינה לבין החברה. כך למשל לא ייתכן כי גיבורה תרצה להימנע מללדת, תחלום להיות עורכת דין, תפנה לבית דין רבני בבקשה להתגרש, או אפילו תאמר לאמה “לא רוצה”. ולא מדובר כאן באמנות חתרנית אלא בהצגת האמת, המציאות. אלה נושאים יומיומיים או חד פעמיים המעסיקים נשים חרדיות חיות ובועטות מהשכונה הירושלמית או הבני ברקית.

– במצב כזה, מה הסיכוי שיהיה תוצר קולנועי איכותי? כיצד יש א-לוהים אם אין בחירה?

“הקולנוע נתפס ככלי חילוני מאוד בעיני החברה השומרת על התבדלותה לאורך שנים. היא אינה יכולה להפוך את כלי הנשק במאבק התרבותי של העולם החילוני לכלי התנגחות משלה, וממילא זהו קולנוע נחות. ההפקות אמנם מושקעות מאוד, והיוצרות החרדיות עובדות עם מיטב אנשי המקצוע בתעשייה – נשים חרדיות עובדות בעיקר עם גברים חילונים – אך הבעיה היא בסיפור. על אף שצילום הסרטים נעשה בחלקו בחו”ל והתוצאה מרהיבה וכובשת את לב הצופות החרדיות, הסיפור עצמו בעייתי”.

נכון להיום נראה כי הקולנוע החרדי העלילתי נמצא בירידה. כדי שיחזור למקומו בעבר צריך לדעתי לכתוב סיפורי תסריט מעולים, לפחות ברמה שבה כותבים ספרי קריאה בעולם החרדי. בנוסף, יש לתת לפיקוח האמנותי משקל זהה לזה של הפיקוח הרוחני.

 

בידיים חשופות

בניגוד למצב בתחום העלילתי, הקולנוע התיעודי החרדי מתחיל לצבור תאוצה. בשנתיים האחרונות אני מתרגשת לגלות כי נוצרים סרטים חרדיים מסוג חדש, וכך למשל נשות השלוחה החרדית של מעלה מתעדות באומץ קונפליקטים מחייהן האישיים.

דבורה ביימה סרט על בתה – יוצאת בשאלה שהתאהבה בבן מקבוצת הכושים העברים בדימונה וילדה שני ילדים כהים המהווים ניגוד מוחלט לצבע עורה ולשערה הבהיר. צעד זה יצר כאוס מוחלט במשפחתה החרדית הענפה של דבורה ובסרט היא ובתה מנסות להבין זו את זו בצבע שהוא לא שחור ולא לבן.

לאחר 18 שנות נתק מסבה, הצייר ברוך נחשון, לוקחת רעיה מצלמה ויוצאת להכיר את סבה, ללמוד על חייו ועל ציוריו ואולי אפילו להתפייס עמו ולזכות בציור דיוקן משלה.

יעל, העובדת אצל – רווקה מבוגרת, פאנית חילונית שלקוחותיה חרדיות – בחרה בה כגיבורת סרטה. סלון הפאות של אילנה הוא הממלכה שלה. בביתה היא מטפלת באמה החולה, וכפי שהיא מכנה זאת “בסלון אני מלכה ובבית כושית”.

מיכל מתעדת את אחיה שהוא מסורב גט, ונאוה עוקבת אחר בני זוג שכל אחד עזב בית קודם ויחד הם מנסים לבנות בית חדש.

– מרלין, למה לדעתך לא יצרו סרטים תיעודיים חרדיים עד היום?

“יש פחד להתעסק עם ידיים חשופות באמת. קל יותר להתכסות באצטלה של סיפור דרמטי.

כל סרט מהווה נקודת תצפית, וגם בסרטים תיעודיים יש מניפולציה מנקודת מבטו של היוצר. יש אחריות רבה בעשייה מסוג זה, וחשיפת העולם החרדי הנעשית היום על ידי חילונים תהיה ודאי אותנטית יותר אם תיעשה על ידי יוצרים חרדים. יש ביצירה התיעודית כוח עצום לתיקון חברתי ולתיקון עולם, ולכן השלוחה החרדית של ‘מעלה’, הגורמת להתמקצעות של נשים חרדיות בקולנוע התיעודי, מהווה בעיניי תרומה משמעותית מאוד לתחום”.

– האם הקולנוע התיעודי החרדי יכול להוות חלופה לקולנוע העלילתי החרדי?

“צריך גם מזה וגם מזה”, מסכמת מרלין.

 

* רחל אליצור מנהלת את השלוחה החרדית של בית הספר מעלה