בעבודה זו, אבחן את היחסים בין האתיקה והתקשורת על פי מאמרו של ענר פרמינגר ‘אתיקה דוקומנטרית’ בהתייחסותו ליכולת תיעוד המציאות באמצעות המצלמה ולמידת האותנטיות שיש במעשה הצילום. דרך סרטוני רשת, אבחן אם מבחן האותנטיות של פרמינגר וקישלובסקי מתקיים בסרטונים הפופולריים של תקופה זו, בעשור השני של המאה ה21.
ענר פרמינגר במאמרו “אתיקה דוקומנטרית” בוחן את סרטיו של קז’יסטוף קישלובסקי ובמעבר שלו מקולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי. המהלך הזה נובע מחוסר אמון ממהלך ההחפצה המובנה בקולנוע הדוקומנטרי, ובעקבות שני הסרטים התיעודיים האחרונים של קישלובסקי בשנת 1980 “ראשים מדברים” ו”תחנת רכבת” פרמינגר מציג את גישתו של הבמאי הפולני לסרטים אותם עשה:
קישלובסקי מפנה את תשומת הלב לעובדה שצלם מתעד את האנשים. המצלמה איננה בבחינת “זבוב על הקיר” – נקודת המוצא של ה”סינמה וֶריטה” – אלא יוצרת דיאלוג אקטיבי עם אובייקט ההתבוננות שלה. לאחר חילופי המבטים בין המתועדים למצלמה המתעדת, נראית שוב מצלמת האבטחה, שתלויה גבוה מעל לראשי האנשים, מסתובבת על צירה ומתעדת ברצף את התחנה. לבסוף נראה בחדר הבקרה מול שמונה מסכים, האיש שסורק את תחנת הרכבת כולה. מה שהתחיל כהתבוננות תמימה ומתעניינת באנשים שממהרים לשגרת יומם בתחנת רכבת, הופך לסרט מעקב של “האח הגדול”. קישלובסקי מאתגר את ההנחה שלפיה קיים הבדל בין הבמאי התיעודי, כמו ז’אן רוש, שמתבונן בבני אדם על מנת לחקור אותם ואת התנהגותם, לבין איש האבטחה שחודר לפרטיותם ללא ידיעתם […] בשני הסרטים הללו, שבעשייתם נפרד קישלובסקי מהקולנוע התיעודי, הוא מתמודד עם הקושי האתי שקיים בבסיס התיעוד – החפצת האדם שבו מתבוננים.
פרמינגר מצטט את קישלובסקי:
כשעשיתי סרטים דוקומנטריים שמתי לב יותר ויותר לעובדה שמה שמעניין אותי יותר מכל היה למעשה סגור בפני המצלמה הדוקומנטרית. לא ראוי, למעשה, לצלם אותו. לא מסיבות פוליטיות, […] אף שגם מהסיבות האלה כמובן. […] מה שהכי מעניין אותי הוא הפרטיות של האדם, האינטימיות[…] אסור באמת לשים שם מצלמה דוקומנטרית, […] זה אפילו לא יוצר הפרעה לאינטימיות, זה סוחר אותה. […] אתה לא יכול לדחוף מצלמה דוקומנטרית בין שני אנשים מאוהבים. אני אפילו לא חושב עליהם במיטה, אלא בכלליות – מאוהבים. […] אהבה, אחרי הכל, משמעותה ששני בני אדם יחד, לא? הוא והיא. אם יש שם מצלמה, אז הם שלושה. זה עומד בסתירה לאהבה.
וממשיך פרמינגר:
דבריו אלה של קישלובסקי מרעננים את הדיון האתי בהציגם מושג מפתח חלופי: “אינטימיות”. המסקנה המתבקשת מדבריו היא שהיסוד הבלתי-אתי במצלמה התיעודית הוא כישלונה המובנה לתעד אינטימיות. ברגע שקיים תיעוד אין אינטימיות. ההתבוננות באינטימיות מוחקת את מושא ההתבוננות ואת מטרת ההתבוננות. מכאן כוחה ההרסני של המצלמה והסכנה הגלומה בה. קישלובסקי ממיר את הדיון באתיקה – דיון מופשט מטבעו – לדיון באינטימיות, שהוא קונקרטי יותר. אם נקודת המוצא הנאו-ריאליסטית הייתה אתית במהותה, קישלובסקי מנסח נקודת מוצא קונקרטית יותר של חיפוש אחרי אינטימיות.
על פי דבריו של קישלובסקי אותם מביא פרמינגר, השאלה הכללית היא האם התיעוד עצמו הוא אתי ללא קשר לתוכן המוצג בו. הכח ההרסני של המצלמה יוצא לפועל בביטול מה שאתה מצלם ובביטול המטרה עצמה של ההתבוננות. ההתבוננות היא חוויה שנטועה בהווה, האדם מסתכל על העץ או הפרח בזמן שהפרח נמצא מול עיניו. נוצר קשר אינטימי בין המתבונן למושא ההתבוננות. הצילום יוצר שעתוק של המציאות. נוצר פער בזמן- בין המבט המתבונן בהווה לבין ההקרנה של הסרט לאחר מכן. נוצר פער במקום- בין מקום הצילום למקום ההקרנה. הפערים האלה לא יכולים ליצור את אותה אינטימיות שיש במפגש הבלתי-אמצעי עם האובייקט. הקולנוע העלילתי התיעוד סותר את האינטימיות, כמו שמעידות הכתבות המציצניות, וכל שכן תעשיית הפורנו. את התקיימות הכשל המובנה במעשה התיעודי, אנסה לבחון באמצעות סרטוני רשת הטוענים לאותנטיות דוקומנטרית גם מבלי להצהיר זאת במפורש. טענתי היא שהמדיום, צילום הסרטון והעלאתו לרשת גורמת לשינוי באותנטיות ובאינטימיות של האדם עם זולתו ועם עצמו עד שהאדם מחפיץ את עצמו.
סרטון שמייצג את הטענה הזו הוא סרטון עלילתי דווקא שמתאר את מה שעובר מאחורי הקלעים של התמונה האישית, האותנטית והייצוגית שנוצרה כדי לגרוף את כמות החיבובים הגבוהה ביותר. https://www.youtube.com/watch?v=0EFHbruKEmw
בסרטון זה ניתן לראות שההתנהגות של האינסטגרמר בעת העלאת התמונה היא הפוכה לחלוטין מהתנהגותו האותנטית, בין אם בזריקת המשקה הבריא לפח אחרי הצילום, או בצילום של “זמן איכות” עם החברים בזמן שלמעשה כולם מבלים עם המכשירים ולא עם החברים. חלקים נרחבים מהרשת מודעים אל השקר שבייצוג של ‘אווטאר’ (התמונה המייצגת את המשתמש) הרשת החברתית- הדמות הוירטואלית שכל אחד מציג לבחינה מול שאר הדמויות, ובסרטון זה כמו גם אחרים, מצביעים על הזיוף שבחיים האלה.
נדגים זאת על ידי סרטון עכשווי. מחיפוש אקראי ביוטיוב בתאריך 16/7 בדף הסרטונים trending כלומר בתאוצת צפיית גבוהה (מן הסתם ממומנת), נתקלתי בסרטון הזה https://www.youtube.com/watch?v=SDG8KfJXGSE , סיכום של 5 היוטיוברים שסיכנו עצמם על מנת לגרוף צפיות וחיבובים. עצם העמדת רשימה מדורגת כבר מעמידה את כל המדיום כשיפוטי ובעל היררכיה, כשבעל הדעה (במקרה זה ערוץ בשם הפעמון) קובע את דרגות ה”איכות”. גם תוכן הרשימה- מלבד העובדה שמעשים המסכנים את חיי המצולם, מעודדים את הצופה לעשות את המעשה המסוכן, הרי שמבלעדי המצלמה והאפשרות לקבל את הפידבק החיובי היוטיובר לא היה עושה את המעשה! בן אדם שפוי לא יסכן את חייו אם הוא נמצא לבד. בין אם זו החבורה מבית הספר שרואה אותך עושה את הסיבובים המהירים עם הרכב במגרש החניה, ובין אם זה קהל העוקבים ברשת, עצם העובדה שיש מי שצופה בך ומעריך אותך גורמת לך לעשות את המעשה הנועז והמסוכן. היוטיובר מסכן את עצמו בגלל המצלמה והרשת, ולא מצלם את עצמו כדי ליצור תיעוד למעשה שהוא עושה בלאו הכי. במבחן האותנטיות, המעשה המצולם מתעטף במעטה האותנטיות, בגלל הסגנון הדוקמנטרי- בסגנון ‘הוצאתי את הטלפון וצילמתי’- אך למעשה אין בו אותנטיות כלל, הכל מבוים או נכנס לדפוס סרטים מאוד מסוים (כמו הריקוד ליד רכב נוסע). בסגנון זה של סרטונים, אין אתיקה. כל מה שיגרום לכמות גבוהה יותר של צפיות, מקובל. במבחן האינטימיות של קישלובסקי, ברור שהסגנון הזה של הסרטים לא מסוגל להביא לחוויה אינטימית, כי כל מטרתו היא ההפצה החוצה, ואיבוד האינטימיות עד כדי החפצת האדם המצולם (אפילו אם זה הצלם עצמו).
האתגר העומד לפתחנו הוא האם ניתן ליצור אינטימיות במסגרת התיעודית, כשהמפגש המצולם מכניס גוף שלישי למפגש בין שני האנשים. הפודקאסט האישי הוא מסגרת שיכולה ליצור אינטימיות, אך השידור הציבורי שלו הופך להיות הפך האינטימיות. אם כן, פודקאסט אישי המיועד לאדם אחר, ולו בלבד, יוכל ליצור אינטימיות מהסוג אותה מבקש קישלובסקי ליצור? מעין מכתב אישי הממוען ומכוון לאדם אחד בלבד. וגם כאן, המצלמה או מכשיר ההקלטה משמשת כמתווך וכגוף נוכח החוצץ את האינטימיות. על פי המאמר הנדון, קולנוע עלילתי שלא מתיימר להראות את המציאות, מסוגל ליצור חוויה חזקה מן התיעוד, ואפילו לגרום לחוויה אינטימית עם הדמות (ולא עם השחקן או המצולם התיעודי). גם הפודקאסט לא יוכל לייצר אינטימיות אם ינסה להתיימר להציג את המציאות כמו שהיא, אלא אם יבטא רעיון או מפגש באופן אסתטי, צורני או עלילתי.
מקורות ביבליוגרפיים:
בנימין ו’, 1983. יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני, תרגם: שמעון ברמן, הקיבוץ המאוחד.
פרמינגר ע’, 2015. אתיקה דוקומנטרית, תקריב כתב עת לקולנוע דוקומנטרי.
