אמנות תשפה

עבודתי עמוסה בדימוים רבים בטכניקות וחומרים שונים שמעניינים אותי כך שיש בעבודה קולא’ג של סגנונות ודימויים שמרכיבים את עולמי  ומהסביבה שלי והמצב בארץ אותם אני מנסה לחבר  בצורה מעניינת

הבסיס של העבודה הוא דיקט אותו אני שורף ועליו מעמיס דימויים לעיתים בצורה מדויקת ורישומית  כמו הבתים או הרכב  ולפעמים באקספרסיביות בכלי נשק  כגון האקדח  והגרזן או הגולגולת עם הסכין  כשאם מסתכלים היטב אפשר לראות מדבקות של פוהדב שמוסיפות ילדותיות

הציור  עוסק בסיפורים שמלווים את חיי והדרך שהם מעצבים אותנו.

אני מאמין שניתן לצמצם את  התרבות שלנו לסיפורים.

במרכז הציור  המדורה שמסמלת את המנהג הקדום לשבת סביב מדורה ולספר סיפורים.

מסביבה  פנים שונות מסיפורים שעיצבו את חיי,

מהצגות ועד ספרים עכשווים או עתיקים כמו המיתולוגיה וכמובן סיפורי התנ”ך והציונות ואמנות.

מעל המדורה העשן שמפיץ את הסיפורים בעולם כשבתוכו ניתן לראות דמות שנוצרה מתוך אוסף הסיפורים, בצורה מסויימת: אני הדמות בערפל.

הפרויקט שלי עוסק בפחד האי רציונלי שברווז צופה בך בכל זמן נתון. כהשראה לעבודה השתמשתי במילה אנטידפוביה – הפחד האי רציונלי שברווז צופה בך בכול זמן.

הקשר האישי שלי לעבודה מגיע מאובססיה שלי בברווזים ועניין גדול שלקחתי בפוביה.

החלטתי להביע את זה בציור של ברווז ברור שנראה שמביט בך ורקעים / מקומות רגילים שבהם אדם נמצא בחיי היום יום ולהחביא ברווז בתוכו.

עבודתי עוסקת בהתמודדות האישית שלי עם פחדים, ומצאתי שהיכולת להתמודד ולהתגבר על פחדים היא מרכיב חשוב ביצירת חוסן נפשי.

כהשראה לעבודה השתמשתי בטקסט “גם כי אלך בגיא צלמוות …” (תהילים כ”ג, ד’), המתאר את ההתמודדות עם פחדים וחושך תוך תחושת ביטחון ונחמה.

החלטתי להביע את המסר שלי באמצעות טכניקת צבע שמן בשל היכולת שלה ליצור עומק ומרקם, להביע את האור היוצא מתוך החושך, ולסמל את התקווה והחוסן שנמצאים גם ברגעים האפלים ביותר.

מאז אירועי השבעה באוקטובר התפילה קיבלה משמעות נוספת בחיי שלי ושל עוד רבים. השנה הייתי במסע פולין לפני ובמהלכו הבנתי ולמדתי רבות על הזהות היהודית שלי. הבנתי כמה הטלית, התפילין ואמירת “שמע ישראל” היו לעוגן במהלך ההיסטוריה שלנו. את הדמות שציירתי בחרתי לעטוף בסממנים אלו ללא גילוי פנים ומולה מונח ספר קודש פתוח.

אני גרה בקיבוץ בגלבוע, חיים שיש בהם הרבה שלווה, שקט, פשטות ונופים ירוקים. לעומת זאת אני מבלה שעות רבות בלימודי מחול ברמה גבוהה במרכז הארץ. תחושת אי השייכות וההחמצה היא תחושה שאני מכירה מקרוב. שני המקומות, הכל כך מנוגדים אחר לשני – בנוף, בתפיסת העולם ובחיים עצמם, מעמידים בפני קונפליקטים רבים.

התחלתי לחקור איך אני מציירת דמויות בתנועה, ברישומים מהירים ובדרך כלל מציירת את עצמי.

היצירה שלי היא דיוקן עצמי בגודל אמיתי, המורכבת משכבות על שכבות של פלסטרים רפואיים, שביחד יוצרות את הדמות שלי. 

העבודה שלי מדברת על כך שאנו נבנים מהחוויות ומהמשברים שלנו. העבודה בשכבות מסמלת את הבנייה ההדרגתית שלנו. במבט מקרוב אפשר לראות את הפרטים הקטנים והעדינים, אבל רק כשמתרחקים מתגלה התמונה השלמה. הפלסטרים הם מעין דימוי למשבר אישי שחוויתי שהיה קשור לפציעה פיזית. 

היצירה שלי היא רקמה בכתב יד של טקסט שכתבתי, על מצעים לבנים המונחים על מיטה. המיטה היא המקום שבו כל אחד מגיע אליו בסוף כל יום, שם מרגישים בטוחים לפרוק את התחושות הכי אותנטיות, ברגע הכי טהור בינך לבין עצמך. על הכרית בחרתי לרקום את צמד המילים ‘אני בסדר’, מושג שכל אחד משתמש, אבל לא מתכוון אליו תמיד באמת. ישנו ניגוד בין ״השקר״ על הכרית ל״אמת״ בטקסט שכתבתי על המצעים.

אדם יכול להיות מוקף באנשים אבל לחוש בודד. אדם יכול להיות לבד אבל לא להרגיש בודד בכלל. העבודה בנויה מדפי ספרים המסודרים בקומפוזיציה של מבוך. במבוך מוחבאים ציורים של סיטואציות המייצגות את ״הלבד״. הציורים על דפי ספרים כיוון שבקריאת ספרים הקורא בוחר את הלבד, והוא נשאב לתוך עולמו הפנימי. אני מזמינה את הצופה להכנס לתוך המבוך, לחפש את הציורים, למצוא את החום והטבעיות בסיטואציות בודדות, ואולי למצוא שם גם את עצמו.

”זה גבול דק, בין כמה אני יכולה וצריכה לקרוא כדי להיות מחוברת לבין מתי אני צריכה לעצור כדי שהנפש שלי תוכל להחזיק” (@shirabarlev_amram)

בעבודתי אני מתעסקת בנושא ההיחשפות שלי למלחמת חרבות ברזל, מה שאנחנו רואים במסך בבית משפיע עלינו ויוצא מהמסך. מצד אחד אני מרגישה שחובתי כישראלית ודתייה לדעת מה קרה ב7.10 ובמלחמה, להקשיב ולכאוב, ומצד שני אני מרגישה את ההשפעה הנפשית של המלחמה עלי, ורוצה להגן על הנפש וה”תמימות” שלי.

בשמחת תורה ה7.10 ספגנו מכה קשה. בחרתי לצייר את יישובי העוטף על העצים אשר מסמלים את יכולת הצמיחה לאחר גדיעה. למרות שהעץ נראה פגוע ויבש, ייקח לו זמן, אך הוא יחלים ויצמיח שוב עלים סביב הצלקת.

אם תסתכלו על הציור מקרוב, תתקשו לראות בבהירות את התמונה השלמה. אך אם תסתכלו על התמונה מרחוק תוכלו לראות את יופיו ואת עתידו שוצף החיים של היישוב.

עבודתי עוסקת בנושא הפרפקציוניזם והשפעותיו על חיי היומיום שלי.

בחרתי לבחון מספר השפעות של הפרפקציוניזם בסיטואציות שונות בהן נתקלתי בחיי. למשל, היכולת להיעזר בגורם חיצוני כמו האטנט כדי שאוכל להגיע לתוצר סופי מושלם- יעד שלא הייתי כובשת אילולא העזרה החיצונית.

את הפתגם הזה של הפילוסוף וולטר הוריי אומרים בכל פעם שהפרפקציוניזם גובר על קול ההיגיון שלי, ושלרוב מונע ממני להיות מסופקת גם מתוצרים טובים למדי.

בעבודתי אני בוחנת את המסע הרגשי בתקופה קשה זו, והאמונה, לעתיד לבוא, המחזיקה אותנו. העם שלנו עובר תקופה קשה. זו לא פעם ראשונה, “שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב”ה מצילנו מידם”.

היצירה מתארת שלושה שלבים:

1. חושך המסמל קושי ואבדן אך גם אז ישנו אור קטן.

2. התקדמות ותקווה.

3. גאולה וביאת משיח. הייתי ממקמת אותנו בין התקדמות לגאולה. המצב עדיין לא פשוט אבל אנחנו יכולים להרגיש את הגאולה בתוך האתגרים המתמשכים.

קטסטרופה קפואה-

בעבודה אני משלב רעיונות וזיכרונות ללא סקיצה ברורה. התוצאה שנוצרת הינה שילוב של רגש האומנותי חזק.

היצירה הופכת למן זיכרון מעורפל ויפיפה. השקיפות של החומר הרגשה של תפיסת רגע שבו אפשר לראות דבורים עפים, פרחים נעים הנראים כמו “קטסטרופה קפואה”.

ביצירה מופיע דימוי הרובוט המונע על ידי צנצנת עם דג (רעיון המופיע בסרטי ילדים).  הרובוט עצמו בנוי מחתיכות מתכת הנבנה כמעין לגו.

בפיסול זה ניתן לראות דרך שונה להסתכלות על סיפור הילדים, באופן יותר טרגי, שבו הילדות כביכול נשארה בעבר. רואים זאת באמצעות המתכת חלודה והצנצנת השבורה, הדג מת והרובוט שנשבר והובס.

יצירה זו מתקשרת גם עם התקופה הזו בה הטכנולוגיה והטבע מחברים. כאן אנו רואים שהטבע והטכנולוגיה לא תמיד עובדים יחד.

הבורא עומד לקראת בריאת האדם.

אומרת האמת:

לא יברֵא, משום שכולו מלא שקרים.

את האמת השליך לאדמה.

על כן נאמר: אמת מארץ תצמח.

בניגוד לצדק שמשקיף מלמעלה.

אם תביטו היטב, תוכלו למצוא כמה צורות,

אחת הצורות היא ארנבז.

הארנבז זה דוגמה למצב שהכלים שלנו

להבנת המציאות לא מתפקדים.

נתבונן במה שהמוח שלנו עושה.

החיבור שלי לגוש גוש קטיף נוגע לי בשני מעגלים, הלאומי והאישי.

במעגל הלאומי- למרות הניתוק פיזית, אנחנו עוד לא ממש התנתקנו מרצועת עזה. במעגל האישי- משפחתי חוותה את ההתנתקות.

השם של העבודה- כיסופים – בא מתוך געגוע וציפייה לחזרתנו לחבל ארץ זה .

בחרתי לצייר בצבעים חיים וצבעוניים את הזיכרונות שמלווים אותם.

לצד תמונות אלו חיברתי ציורים בשחור לבן, מצילומים עכשוויים של עזה מלפני המלחמה, כדי להעביר את תחושת הכאב והאכזבה.

במהלך העבודה נחשפתי ליצירותיו הרבות של יעקב שטיינהרט.

בעבודותיו הוא מתעסק עם דמויות רבות של היהודי החרדי, הגלותי, עוד לפני מלחמת עולם השנייה וגם אחריה. היה בהם מסתוריות והרבה עצב.

מחשבות אלו הובילו אותי לתהיות על המגזר החרדי כיום בארץ, ועניין אותי, אילו היה חי כיום, מה הייתה דעתו על המגזר החרדי? ועל חשבון הנפש שלדעתי הציבור הזה צריך לעשות עם עצמו.

יחד עם אמנות עכשווית שאליה אני מאוד מחובר- אמנות המוזיקה והסאונד.

הזכות לחיים וביטחון היא זכות יסוד שיש לכל אזרח בישראל – על המדינה להגן על האזרח.

כמתנדבת בשניידר ראיתי מהי קדושת חיים אמיתית, ובעקבות החוויות שחוויתי, אני זוכה להעריך כל דבר, וללמוד מכל אחד. במיוחד מהנשמות הכי רכות.

עבודתי מוקדשת למשפחות שליוויתי, שסמכו עליי עם היקר להם מכל-
תמיד תשארו איתי.

למוזיקה מגוון רחב של סגנונות ומצבי רוח ביצירה רציתי להביע את הרגשות העולים מהמוזיקה במרכז האקווריום ישנו פסנתר, כלי נגינה שמלווה אותי שנים רבות. ממנו יוצאים פרחים מלבלבים ופרחים נובלים, כמו הרגשות השונים העולים. כשאני מנגנת הצלילים ממלאים את החלל ואת הלב ומעלים בי תחושות ורגשות שונים. תקופת המלחמה עוררה בי רגשות רבים ואף מנוגדים, כשאני מנגנת הצלילים הבוקעים מהפסנתר מביעים את הרגש שלי בצורה הכי נקיה ואמתית, ללא מילים.

בעבודתי רואים אישה מבוגרת מסתכלת במראה ורואה את הגב, את העבר שלה. הנושא לפרויקט בא בעקבות שיחות עם סבתא שלי בת לניצולי שואה. ההשראה לציור הגיעה מהיצירה “אסור לשכפל” – של מגריט. בעבודתי נסתי להמחיש את חווית הדור השני שחי לצד הצלקות והשריטות של הוריהם. הציור טומן בחובו דימויים, סמלים והזכורים הקושרים קשר לשואה ביניהם תמונה קטנה של סבתא רבתא שלי ז”ל ניצולת שואה שאני קרויה על שמה מיאה אידה.

הפרויקט שלי הוא מבנה בתהליך בנייה. כל דבר שבונים במבנה דורש תכנון, חשיבה
וביצוע. תהליך הבניה יכול להיות ארוך ומאתגר, אבל בסוף, משתדלים לעשות את הכי טוב.
בחרתי להציג בפרויקט מבנה בתהליך בניה כי רציתי להראות שכיתה יב זו שנה קצת
יותר מאתגרת, שכוללת קבלת החלטות שבונות את העתיד, והחלטות כאלו יכולות
לקחת זמן.

בעבודתי רואים לב צהוב עליו רשומים דימויים המסמלים עבורי משפחה. משפחה בשבילי היא האור שלי, מה שמחזיק, היא חיונית כמו הלב שהוא האיבר הכי חשוב שבלעדיו אין לנו חיים. הלב הוא האיבר שמספק את הכוח שמניע את זרימת הדם בכלי הדם. וכמו הלב כך המשפחה היא שנותנת לי כוח ומחייה אותי ויודעת איך לגשת ללב שלי.

בחרתי לעבוד ברקמה. רקמתי פרטים מתוך תמונות שלי יחד עם אמא שלי, שמבטאים בעיניי את הקשר בינינו. רקמה מסמלת בעיניי קשר, והקשר שלי עם אמא שלי הוא בין הדברים החשובים בחיי. היא האוזן הקשבת. 

כמו ברקמה גם על קשר בין בני אדם צריך לעמול ולרקום, וכשמשהו נתקע או מסתבך לא לוותר ולהתייאש, אלא למצוא את הדרך לפתור את התסבוכת ולהמשיך לרקום.

היצירה שלי עוסקת בנופי הילדות של סבא שלי שגדל בפרו בכפר שנקרא קחאמרקה. הורי עלו מפרו, אני נולדתי בארץ, ולא ממש התעניינתי בתרבות  ובשורשים שלי.

בסוף ימיו סבא שלי התמודד עם מחלת האלצהיימר. הוא נפטר בקיץ האחרון. 

לאחר שנפטר, התחלתי  לשמוע סיפורים מאמי ולהתחבר לעבר המשפחתי שלי יותר ויותר.

בעבודה שיחזרתי בפלסטלינה נופים מהכפר של סבא, 

כמו שסבא שלי היה יוצר מציאות משלו בעקבות אלצהיימר, כך גם אני פיסלתי חיבור חדש למציאות הזאת.

בחרתי לעסוק בנשים במשפחה שלי –

סבתא רבתא שלי, סבתא שלי ואמא שלי.

בעבודה אני מביאה לידי ביטוי את הייחודיות של כל אחת מהן בעיני.

בחרתי לצייר כל דמות בנפרד ולהקיף אותה בטקסטים הקשורים בעולמה ובפרחים המסמלים את אישיותה.

לכל אחת עולם משלה וביחד הן רצף משפחתי.

בתהליך העבודה הרגשתי חיבור יומיומי אל הנשים שבחרתי והעיסוק בעולמה של כל אחת, חידד עבורי את הייחודיות שבכל אחת מהן.

בחרתי לעסוק בדמותה של סבתא רבה שלי,  רוז’י, שאני קרויה על שמה.

בחרתי לצייר ורדים (ורד = רוזה) על חפצים שונים (רדי-מייד), כל חפץ מייצג שלב אחר בחייה של סבתא.  במרכז העבודה ציירתי דיוקן של סבתא ברישום בעיפרון שחור. על הכלים מסביב, ציירתי ורדים בשלבים שונים של צמיחה, פריחה וקמילה. התהליך כולו גרם לי להתחבר ולהכיר את סבתא יותר וכך להתחבר גם אל שמי השני.

בחרתי לעסוק בירח המייצג את העליות והירידות בחיים, את הימים הטובים והרעים ואת התקופתיות. עבורי הוא מקור לנחמה, עוגן במציאות. הירח יכול להוות מקור תמיכה והגנה, להאיר כשחשוך ולהפיג את הבדידות.

גם כשלא רואים אותו – הוא שם.

היומן שיצרתי מלא בביטוים שונים של הירח, במה שהוא מסמל עבורי באופן אישי וגם בתרבויות שונות.

יומן הירח עשוי בטכניקות שונות, שירים, קטעי כתיבה, ציטוטים ממקורות ועוד.

ביצירה שלי רציתי להראות שני דברים בעולם האמנות, התייחסות לטבע- פרחים למשל- כ”דומם”: כשהאמן מתערב ומציגו כרצונו.

הטבע הוא רק חפץ נוסף ביצירה.רציתי להראות שהטבע הוא חי, ולכן השתמשתי בצילומים אמתיים ומתוכם ציירתי את הטבע בצורתו ובסביבתו הטבעית, והתמקדתי בעיקר בצד ה”דומם” של הטבע- פרחים, הבאתי לידי ביטוי בציור רגשות ותחושות, כל יצירה מבטאת רגש או תחושה אחרת.  התעמקתי בכל יצירה באחד מן הרגשות: בדידות, שונות, אהבה, חוסר וודאות .

לאורך השנים בהיסטוריה של העם היהודי עברנו טלטלות קשות. עם זאת הצלחנו להרים את הראש, ולהקים מדינה. עבודה זו מספרת את הסיפור מאירועי ה- 7.10 אירועים שנצרבו בראשנו ומלווים אותנו בכל רגע עד היום. בעבודתי אני מבקשת לתת ביטוי לזיכרון הכואב מאירועי השבת ששינתה את חיינו.

עבודתי מדמה ראש אדם ובתוכו 4 חדרים. כל חדר הוא חלק מאירועי השבת. החדרים מחולקים כך שהצד הימני מבטא את החושך, והצד השמאלי מבטא את האור.

העיסוק בא”י והמפה  ובהתייחסות למלחמת חרבות ברזל. תוך ציטוט מתוך חזון אחרית הימים – הנביא ישעיהו

לקחתי נייר עיתון ורקמתי עליו בגדול את גבולות מפת הארץ, לאחר מכן רקמתי את הפסוק מישעיהו: “וכתתו חרבותיהם לעיתים… ולא ילמדו עוד מלחמה”… הרקמה בצבע אדום בעבודה קשה ומאומצת כדי להראות את הקושי בשמירה על ארצינו.

הנושא האקטואלי והתהליך היו לי חוויה וחיבור למציאות שלנו בארץ היום.

בתקופה האחרונה האדמה הבטוחה שלנו נסדקה, וגם בי נפער פצע. 

התהליך החל  לפני ה7 באוקטובר כאשר חווינו פירוד וקרע בין פלגים שונים בחברה. באופן אירוני, מה שאיחד וחיבר אותנו היה האובדן הגדול של כל מה שהיה לנו, ובעיקר של חיילים הרבים. במותם תבעו מאיתנו לאחות מעט מן השברים הרבים, בעוד שברים אחרים נפערים מחדש. 

השתמשתי בכלי חרס ששברתי והדבקתי מחדש. בתוך החללים שנוצרו בכלים השבורים, הכנסתי פתקים עם שמות חיילים שנהרגו במלחמה. 

תהליך היצירה שלי התחיל בציור דיוקן עצמי. שמתי לב לאיפוק ומופנמות בהבעה שלי בציור. בהמשך עברתי לצייר דיוקנאות של אחרים, אזרחים וחיילים, וראיתי שבניגוד לדיוקן שלי, ההבעות שלהם יותר מוחצנות ומביעות רגש. 

האנשים האלה מביעים כלפי חוץ את מה שאני מרגישה בפנים. ביצירה ניתן לראות רגשות שונים כמו כאב, צער, תפילה ופחד, רגשות שאני מרגישה אך לא מצליחה להביע בעצמי, אבל כן דרך ציור הבעות פנים של דמויות אחרות.

ב- 7.10 השתנו חייהם של עשרות או מאות אלפי אזרחים בישראל.

חלקם נאלצו לנוס ולברוח מבתיהם במהירות, לאחרים לא נשארו בתים לחזור אליהם.

הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם של מאות אלפי אזרחים, שלקחו מזוודות ונסו על חייהם.

בחרתי ליצור על מזוודה. מזוודה היא החפץ הפיזי הכי קרוב לבית, שנשאר למפונים, איתה הם מתגלגלים ממקום למקום.

איפה מתחבאים כשמרגישים סכנה?

אני לא יודעת

והתחושה של הפחדים לפעמים משתלטת

כי המקום שחשבתי שבטוח זה הבית שלי.

ואנשים נחטפו ונכלאו בבתים שלהם, במקום שצריך להיות הכי מוגן.

המקלט שלי ושל עוד רבים זה לא המקום הבטוח יותר

אחרי המלחמה

אחרי שפחדים משתלטים

הבית זה לא מה שחשבתי.

בתהליך היצירה שלי עברתי מסע בו התבוננתי בחלקים השונים בארץ ובחברה שלנו, המרכיבים את נוף מולדתי ומתוך כך גם אותי.

רבי נחמן: “אין שלם יותר מלב שבור”.  בעבודתי ביטאתי את השלם המורכב מחלקיו.

השלמות והשבר באים לידי ביטוי בבחירתי לצלם דרך שבר של זכוכית בצורת ארץ ישראל )שבחלק מהתמונות אף הוא שבור(. גם מראת ארץ ישראל התלויה בין התמונות מציינת את השלם המורכב מחלקיו.

בחרתי להציג נופי יישובים בעוטף עזה. המקומות שבחרתי נפגעו במלחמה ולא שוקמו עד היום. בחרתי לצייר אותם כפי שנראו לפני המלחמה, מתוך תקווה שישתקמו. ציירתי את נופי כפר עזה, ניר עוז, שדרות, יער בארי ויער רעים, אך הציור אינו שלם, חסר בו חלק.

חשתי חיבור לדמותה המיוחדת של ניב ובחרתי לצרף קטע שכתב הסופר אלבר קאמי, בכתב ידה של ניב רביב (בעזרת מיזם אות.חיים) שנרצחה בכפר עזה.

לפני ארבע שנים משפחתי ואני עברנו ממושב בדרום לקיבוץ בגליל התחתון. התמקדתי בקושי הרגשי שחוויתי.עשיתי הקבלה בין סיפורה של אליס בארץ הפלאות לבין התחושות שלי. אצל אליס יש מעבר מעולם אחד לעולם אחר, אבל היא נשארת בעולם החדש ללא יכולת לחזור. גם בסיפור שלי יש מעבר ממקום למקום וכל הקשיים הכרוכים בהסתגלות למקום החדש.

הסגנון הסוריאליסטי מבטא את הדמיון בין סיפורה של אליס לסיפור שלי.

אני מחוברת למשפחה שלי, המשפחה שלי מאוד גדולה לכן בחרתי דווקא לצייר את אבא שלי, אחותי ושני אחיינים שלי שמראה את שושלת הדורות.

ציירתי  את  אבא שלי על קלף אמיתי בגלל שאבא שלי רב ורציתי שהחומר יהיה קשור אליו, ציור של אחותי על נייר אפייה כי אחותי מאוד אוהבת לבשל ולאפות, שני ציורים של אחיינים שלי שפשוט מאוד התחברתי ספציפית לתמונות האלה כי הן ממש מתארות את האישיות שלהם.

קראתי לפרויקט “תמונה אחת שווה אלף מילים”,

כי במהלך חודשי העבודה על הפרוייקט,

הצלחתי לבטא דרך הצילום,

מה שלא הצלחתי לדבר במשך שנים.

אני רוצה לקחת אתכם איתי למסע,

מסע ההבדלים בין תצלום לתמונה.

כנסו למקום שבו אין רדיפה אחרי היופי

או אחרי התיעוד, שנועד להקפיא את הרגע בזיכרון.

אני רוצה לקחת אתכם ,איתי, למסע בעקבות תמונות

שזורקות מול עיניכם את ההרהורים הפנימיים שלי והמחשבות.

תמונות שיגרמו לכם להתבונן שוב ושוב

עולם של דימויים ורגשות נפתח!

בואו איתי למסע-

אתם גם תופתעו מהעוצמה.

אני עובד במדגה בקיבוץ ואני מאוד מחובר לעבודה הפיזית. הקושי הפיזי בעבודה מביא איתו סיפוק גדול. החלטתי לפסל דג  (בטכניקת רדי-מייד) מחלקי מתכת שונים שמצאתי. בחרתי בטכניקת ריתוך, שגם היא עבודה  פיזית ומאתגרת.

בקיץ שעבר זכיתי לעבוד במדגה יחד עם שובל יעקב הי”ד שנרצח במסיבת נובה ברעים. אהבתי לעבוד עם שובל וללמוד ממנו את העבודה.

עבודה זו מוקדשת לזכרו של שובל

בחרתי לעסוק בביקורת – על איך פועלת מערכת החינוך בישראל. כתלמידה שמסיימת 12 שנות לימוד במערכת, אני מרגישה תסכול גדול משיטת הלימוד.

כל החומר שלמדתי מסתכם בסופו של התהליך בבחינה אחת. לכן בעבודתי השתמשתי בהמון דפים מהמחברת שלי ובספרי לימוד. על הרצפה ים של ספרים שכיסא התלמיד כמעט טובע בתוכם, המבטא את תחושת המחנק וחוסר האונים, לצד רישומי דמויות כואבות. את התקווה לשינוי מסמלים הפרפרים הצבעוניים.

במהלך השנים משפחתי ואני גרנו במדינות שונות, וזה השפיע בעיקר על הקשר ביני לבין אחותי. זהו קשר חזק המשתנה בהתאם לשלבי החיים שכל אחת מאיתנו עוברת. אני מדמה את הקשר הזה לפריחה. אחותי נקראת הדר. הצבתי מזוודה שמסמלת את הנדודים המשפחתיים שעברנו ומתוך המזוודה צומחים פרחים וחישוקי רקמה, ובהם זיכרונות משפחתיים. בתהליך העבודה היה לי חשוב ליצור עבודה אישית שמחברת אותי למשפחה שלי ובמיוחד אל אחותי.

לכל אחד יש סיפור משלו, דברים שהוא אוהב ושונא. לפעמים אני תוהה לגבי זה. למה אנשים עושים את הדברים שהם עושים? מה הם חושבים? מה הם רוצים? אני לא יודעת אבל אני מכירה את עצמי טוב יותר מכל אחד אחר. למדתי להכיר את עצמי טוב מאוד כי אני נהנית להיות לבד, וזה באמת מאוד חשוב להכיר את עצמך, את המשאלות שלך, המחשבות שלך הרגשות שלך, ההשקפה שלך על העולם.

כשהייתי בכיתה י”א טסתי עם משפחתי למיאמי וביקרנו שם באנדרטת השואה, זאת הייתה אנדרטה גדולה ומרשימה.

כשפרצה מלחמת חרבות ברזל היא ממש טלטלה והשפיעה עלי ועל כל אחד במדינה, לכן החלטתי שהפרויקט שלי יהיה בצל המלחמה ובהשראת אנדרטת השואה במיאמי.

העבודה הזאת מעלה בי המון רגשות, בעיקר עצב ותקווה, שעולים בו זמנית. העצב על כל ההרוגים והמצב המורכב במדינה שלנו והתקווה לעתיד טוב יותר, שנקום ונתחזק מהמצב הזה.

כשאמרו לי פרויקט באומנות ישר ידעתי שהפרויקט שלי יהיה שונה,  לא רגיל, לא מחומרים רגילים – משהו מפתיע.

כזאת אני, אני אוהבת להיות שונה ואחרת, ללכת נגד הזרם.

בחרתי להציג את הפרויקט בצורה הפוכה – כזו שלא תצפו לראות בתערוכה.

אני מקווה ששאלתם את עצמכם מה עושה פה הקרטון המוזר הזה? ואני מקווה שהופתעתם כשהתבוננתם במה שבתוכו. יצרתי פריטים מיוחדים – דברים הפוכים, דברים סטנדרטיים שקצת התבלבלו והמון צבע.

מסיבת הנובה תפסה אצלי מקום חזק בלב והחלטתי שאני חייבת להתמקד בה. בחרתי כמה תמונות של אנשים רוקדים בפסטיבל והעתקתי את הידיים שלהם.

מתוך כל האבל, אנחנו עוד נחזור לרקוד למען כל אלה שנהרגו על קידוש ה’ ורק רצו לחגוג.

זוג הידיים הכי ימניות הם שלי. מאז שאני ילדה קטנה אני אוהבת לרקוד ומשתתפת בשיעורי ריקוד. אני לוקחת על עצמי לשמוח למענם, לחיות למענם ולהמשיך לרקוד, למענם.

בחרתי ליצור יצירה זו מתוך תחושה עמוקה של אחדות ישראלית. הקשרים של הציצית מסמלים עבורי את הקשר החזק והבלתי ניתן לניתוק בין חלקי העם. הציצית, המורכבת מחוטים רבים הנארגים יחד, משקפת את האחדות הזו בצורה מושלמת. מלחמת האחדות האחרונה הדגימה זאת בצורה יפה: למרות הפילוגים שהיו קודם, התאחדנו כעם אחד מול האויב המשותף. החרדים, לדוגמה, קשרו ציציות לחיילים שנלחמו, והראו בכך את מעורבותם. עבודה זו היא קריאה לאחדות וערבות הדדית.

אז, פחדתי מהשינוי כי בניתי את חיי סביבך. אך הזמן מחזק אותך, ילדים גדלים, וגם אני מתבגרת. אז לקחתי את אהבתי, הורדתי אותו למטה, טיפסתי על הר ופניתי מסביב. ואם תראה את השתקפותי בגבעות מכוסות השלג- מפולת ההרים הורידה אותי מטה. (מהשיר Landslide של סטיוי ניקס)

“מי זו נשקפת לי? מביטה בי מולי. איך השתקפותי נראית? לא מוכרת…” (מולאן) 

איך אני יודעת מי אני, כשאני כל הזמן מושפעת מאחרים? איך אני מוצאת את עצמי? איך אני רואה אותי?

את הפרויקט החלטתי להקדיש לאמא שלי שנפטרה לפני 14 שנה, אני הייתי קטנה ובקושי זכיתי להכיר אותה. בניתי לי עם השנים דמות ששזורה מסיפורים של אנשים ותמונות. בחרתי לעשות 2 דיוקנאות שלה מאוכל וחוטים.

האוכל היה חלק בלתי נפרד ממנה ובכל פעם שהיו נכנסים לבית היה ריח של אוכל מדהים.

החוטים מסמלים את האומנות והיצירתיות שלה ובעיקר התפירה שהיתה חלק משמעותי בחייה.

אני מרכיבה את פסיפס חיי דרך חייה שלה כל יום.

לפני שלושה וחצי חודשים נפטרה שובי חברה שלי ונשאר לי חור בלב. היינו חברות טובות ורוקדות הרבה ביחד, אלו היו רגעים משחררים ומאושרים עבורי. החצאית מסמלת את הריקוד והקשר שהיה לי איתה, עם כל התנועה והחיים החצאית היא פסל. שובי איננה והתנועה קפאה. הקשר שלי איתה נקטע. החצאית בצורתה מזכירה גם גזע עץ קטוע. היא צבועה בצבעים של טווס שזו חיה מרשימה ומלכותית. אלו תכונות שמאפיינות אותה, גם כמו שמה- שובי מלכות.

היצירה עוסקת בפחד העמוק שלי מכישלון. בכיתה ד אובחנתי כדיסלקטית. חוויתי חוסר הצלחה שגרמה לי להרגיש לא מספיק טובה. העבודה מדברת על ניסיון פריצת הגבולות למרות הפחד המשתק. בחרתי להכניס ברקע הציור אותיות שמבטאות את הקושי שחוויתי בקריאה ובכתיבה. הפסל של הילד מחוטי הברזל מספר את הסיפור שלי כילדה. הילד מחזיק בלון שבסופו יש את האות א’ שמסמלת את ההתחלה של הקושי ומצד שני את הגעגוע לתום של הילדה שבי.

היצירה שלי עוסקת בחברתי הטובה שנפטרה לפני כמה חודשים בתאונת דרכים. הציור המקורי היה רעיון שצירנו יחד כשהיא היתה עוד בחיים. את הציור הצבעוני ציירתי ביום ה-30 ללכתה עם המון אמוציות ורגשות מעורבים, תוך מחשבה על התוכנית המקורית שלי ושלה. ביצירה שמתי דגש על הצבע, הוא עשיר ועז כמו שחוויתי את שובי חברתי, אך העיניים אפורות, כי למרות השמחה שיש בה שרציתי לבטא, החוסר קשה מנשוא.

ביני ובין אבא שלי יש הרבה שוני, הוא חרדי ואני לא. רק בשנים האחרונות הצלחתי להישיר אליו מבט. ציירתי את העין שלו כשבתוכה דמות של ילדה ואת העין שלי כשבתוכה דמות של איש חרדי קטן. הצבעוניות בעין שלי והשחור לבן בעין שלו מדגישות את השוני בינינו, אך למרות זאת אנחנו מצליחים לייצר תמונה שלימה, לא מושלמת וסימטרית אבל שלימה. אני מאמינה שצריך ‘להסתכל’ למורכבות בעיניים, זה מפחיד וקשה אבל משמעותי ומלמד.

יצאתי למסע בעקבות שבע הנביאות שהיו לעם ישראל במהלך הדורות.

יצאתי למסע בעקבות החיבור שלי לבדים, לצבעים, לטקסטורות ולכיסוי הראש הנשי.

יצאתי למסע שמפגיש את העבר עם ההווה. את הסמלים והדימויים עם העיצוב הממשי.

שבע מטפחות שעיצבתי בהשראת כל קורותיה של נביאה ונביאה.

שבעה תצלומים של בנות משפחתי שהפיחו חיים בכל נביאה.

שבעה מקומות בארץ הנוגעים לסיפורה של כל נביאה.

שבעה שירים עבריים שנוגעים במסע החיים שעברה כל נביאה.

במהלך חיי הרגשתי חיבור מיוחד עם המשפחה. באוכל הטעים שההורים הכינו, בספרים שקראנו וסיפרנו עליהם. 

בתחילת המלחמה, כאשר אחי נכנס ללחימה בדרום, הבנתי את החשיבות של משפחה, כמה חשוב החיבור המיוחד שיש לי עם כל אחד מהם. מאז התחברנו בצורה עמוקה יותר, הדאגה הקולקטיבית לאח שלי גרמה לי להרגיש חיבור חדש שלא הרגשתי קודם. חיבור מתוך דאגה ופחד על אח שלי שאולי לא יחזור הביתה, זה משהו שלא חשבתי שארגיש.

אחרי 7.10 הרגשתי תחושות של עצב, כאב ,בלבול ,כעס, חוסר אונים.

הרצון לצעוק את הכאב, גרם לי לעשות את הפרויקט על המלחמה.

בחרתי להשתמש בצבע האדום כדי להעביר תחושה זו.

הכאב והחוסר שהחטופים משארים בחיים שלנו ומה שהם עוברים בעזה , החלק שנלקח מהעם והאזור של העוטף שנהרס ונחרב באותו היום, עולם המוזיקה ואת נובה שם נרצחו המון אנשים שכל מה שרצו זה לרקוד ולשמוח, חיילים נושאים ארון של חבר שלהם שנלחם לצידם.

ממשילה את רעיון הפרוייקט שלי כדוגמא

מהספר “הבית של יעל”.

יעל כל הספר מחפשת איפה יהיה ביתה ורק לאחר שיצאה

מבית אחד מצאה בית אחר.

מצאתי את הבית שלי ומציאת דברים שחסרו לי, בעצמי.

בזכות הפרוייקט עברתי התקדמות רבת משמעות במציאת אני כבית.

מהספר “הבית של יעל”.

יעל כל הספר מחפשת איפה יהיה ביתה ורק לאחר שיצאה

מבית אחד מצאה בית אחר.

מצאתי את הבית שלי ומציאת דברים שחסרו לי, בעצמי.

בזכות הפרוייקט עברתי התקדמות רבת משמעות במציאת אני כבית.

תנועה.

לתת ליד לזרום

על הדף.

עוצמה נשית

נובעת גלים גלים.

עוטפת.

מאפשרת ריקוד של

התכנסות ברחם.

יחד עם אנרגיה מתפרצת

החופש להיות.

פנים רבות יש לאדם.

כשהוא מתבונן בעצמו 

וכשאחרים מתבוננים בו. 

מה עולה? אילו פנים? 

ומה ניתן לגלות בגילוף הרב שכבתי של הפנים? 

לכולנו פנים:

קבועות, זורמות ומתחלפות, 

עולות ויורדות, 

לובשות הבעה ופושטות אחרת, 

בהתאם לנסיבות, למצבים ולאירועי החיים המשתנים. 

לעיתים הפנים נבונות ושמחות 

ולפעמים הן עצובות, כעוסות ונפחדות. 

יש מצבים בהם הפנים מגלות טפח,

ופעמים אחרות בהן הן מסתירות טפחיים.

כוחו של המבט אל הזולת,

ראייתו וההכרה בקיומו, 

מציב במרכז את פניו. 

בפרויקט שלי רציתי ליצור יצירה שתהיה בעלת משמעות בשבילי וגם תתן  לאחרים הזדמנות לראות אותה מנקודת המבט שלהם.

תהליך היצירה של הפרויקט היה מאוד אינטואיטיבי. כל יום ציירתי את מה שהרגיש לי הכי נכון לאותו הרגע, מה שבסוף התהליך הביא לתוצאה סוריאליסטית, כלומר אוסף של דברים הגיוניים שהשילוב ביניהם הופך אותם ללא הגיוניים.

אני בוחרת לא להסביר את היצירה שלי, אלא לתת לכם מקום לדמיון ופרשנות אישית.

על לוח עץ גדול הדבקתי פקקים כך שיצרו דמות ילדה ששומרת על הלב שלה.

הבחירה בפקקים נובעת מהרצון לבטא חומר שתפקידו לסגור אבל הפעם הוא מוצג הפוך ופתוח ללא הבקבוק.

הרצון לפתוח את הלב, לא להסגר מול הקשיים ולעבוד על היכולת להיפתח.

צבעי השחור- לבן- אדום ללא גווני צבע או צבעים נוספים משמעותם הרצון לא להשאר בהסתכלות של שחור- לבן על החיים ולחיות את המורכבות על אף הקושי.

תקופה ארוכה שמתאפיינת בחוסר יציבות פנימית וחיצונית.

המלחמה שפרצה, מעבר הדירה מנריה לירושלים, והעומס שמאפיין את סוף התיכון.

כולנו חווים את העומס הזה ואת תחושת חוסר היציבות.

בחרתי להתמקד בפרויקט שלי על העוגנים בחיי.

מול המעבר דירה יצקתי יסודות בטון והזכרתי לעצמי שהעיקר שכל המשפחה שלי ביחד, לא משנה איפה נגור.

הכינור מבטא את השקט הנפשי ועוגן פנימי ורוחני.

שני אלו עוזרים לי בתקופה הזו.

ב 7.10 כשפרצה המלחמה ראינו את עוצמת החיבור ושותפות הגורל בין קצוות בעם.

בחרתי בפרויקט להתמקד בטוב שנוצר, בחיבורים, בביחד של העם ולא במחלוקות שקדמו למלחמה.

תמונות הידיים מבטאות בצורה ברורה את החיבורים והחברויות שנוצרו בין קצוות שונים כל כך בעם.

אני רוצה להאמין שהחיבורים האלו הם מה שמחזיקים אותנו ונותנים לנו תקווה, והלוואי שהם ימשיכו איתנו תמיד

המשפחה שלי כוללת לא רק הורים וחמישה ילדים, אלא גם ארבעה בני דודים ששני הוריהם נפטרו. אנחנו גדלים בבית אחד משותף. הכלים מייצגים את השבר שהתרחש במשפחה ואת התיקון והחיבור שאנחנו עוברים . אמא שלי מוצגת בתור קנקן, שמכיל את כולנו ומעניק. אבא שלי מוצג כמעמד לעוגה, המסמל יציבות, חוזק, גובה ונוכחות. אחרי יצירת הכלים שברתי אותם והדבקתי מחדש בזהב, בשיטה היפנית “קינצוגי”.  כולנו עברנו שבר ותיקון, כיחידים וכמשפחה.

שני חלקים של האחד

זה שכאן מביט, צופה

וזה ששם נשאר, קופא

מחפש ותר אחרי המקום

החלל שנשאר, הקור והחום.

החיוך שלי ואולי שלו,

החיוך שלנו, כאן, בשבילו.

מתכת זכוכית היסודות כולם

מלאכי השרת ונשמות העם

זועקים את השבר שירד לעולם

נזכור תמיד שאנחנו לא לבד.

כמים הפנים לפנים

כך פרצופיהם שונים

כן לב האדם לאדם

ויהיו שניהם לבשר אחד

ה’ אלוקינו איתנו, ה’ אחד

במותם ציוו לנו חיים,

ובזכותם כולנו כאן מביטים.

שבע מיליארד בני אדם בעולם. לכולם יש אף, עיניים ופה. כולם מחייכים, כועסים, צוחקים ועצובים. אבל הפנים של כל אחד מאיתנו זזות אחרת. מביעות אחרת את הרגש.

דרך הבעות הפנים אנחנו מדגישים את הייחודיות שלנו.

תמיד נמשכתי להבעות פנים, זה הגניב אותי איך כל פעם שמשנים טיפה את הגבות, כל ההבעה משתנה, כשמצמצמים את העיניים, גם הלחיים זזות

בעזרת הרישום אני פוגשת פנים, הבעות ואנשים שאני אוהבת.

)  *קדימה  / / אהרון בס

כַּמָּה קָשֶׁה לְהַבִּיט אֶל הָאֹפֶק הַבָּהִיר

כְּשֶׁהַמַּבָּט נָטוּעַ בָּאֲדָמָה וְהָרַגְלַיִם שְׁקוּעוֹת

בְּבֹץ הַכְּאֵב וְהַתַּדְהֵמָה

אֲבָל כְּלָל רִאשׁוֹן בְּכָל מַשְׁבֵּר

לֹא מַבִּיטִים לְמַטָּה וְלֹא לְאָחוֹר

מְיַשְּׁרִים מַבָּט אֶל נְקֻדַּת הָאוֹר

וְצוֹעֲדִים וּמוֹעֲדִים וּמִתְבּוֹסְסִים אֲבָל מִתְקַדְּמִים

צַעַד אַחַר צַעַד כְּאֵב אַחַר כְּאֵב

אֵין לָנוּ כָּל בְּרֵרָה אַחֶרֶת 

מִלְּהַמְשִׁיךְ קָדִימָה וְלִחְיוֹת

  רינת זגדון (תש״ס-תשפ״ד)  *  יואב מליק  (תשס״ד-תשפ״ד)  *    דוד שורץ (תשנ״ז-תשפ״ד)

כל פעם זה אותו הויכוח.

-“אצלך בקיבוץ לא התייחסו בכלל לספרדים. היה רק בית כנסת אחד והתפללו בו רק בנוסח אשכנזי ולא היה לכם אכפת שיש עוד אנשים”

-“החבר הכי טוב שלי היה תימני!”

-“כולם במקום הזה אשכנזים דתיים שחושבים שהם יותר טובים מכולם”

-“אנשים צריכים להשתחרר מהגלות”

-“אתה אשכנזי מתנשא”

-“ואת עדתית!”

ואני יושבת מחוייכת 

יודעת שאני גם

וגם

*****

גפילטע פיש וגם קציצות בשר

פלצ’ינטה (בלינצ’ס) עם גבינה וגם מופלטות מלאות בדבש

כופתאות מטוגנות וספינג’ים שומניים

והכל זה אני

ואני זה הכל

העולם קורא לי-

שופעת חלומות ורעיונות.

ללמוד תפירה, לנגן על גיטרה, לגדל פרה, לטוס לחו״ל, לטייל בדרום, לעזור לחקלאים, לשבת עם חברים, לבקר פצועים, להתחיל לעבוד, ללמוד תורה, ללמוד לבגרות, להשתפר במידות.

ואל מול האינסוף הזה אני נפגשת עם אינסוף אחר

אינסוף האופל והמחסור.

המלא בעצב וכאב, לבבות שבורים, אנשים בודדים, פוחדים, 

אינסוף מלא באובדן וחסר בביטחון.

אינסוף, שבו השפע והמחסור מתאחדים.

הכמיהה לאחוז את מה שנוזל לי בין הידיים והניסיון למלא ולתקן את החלל.

זהו ריקוד חיי.

מִי שֶׁחָרַב עָלֶיהָ בֵּיתָהּ

שֶׁחָרַב עָלֶיהָ עוֹלָמָהּ

כָּךְ בְּאִוְשַׁת פֶּה

וּבְטֶקֶס בְּחֶדֶר צְדָדִי

מִי שֶׁחָרַב עָלֶיהָ בֵּיתָהּ

אוּלַי פְּטוּרָה מֵאֲבֵלוּת בְּשָׁנָה זוֹ עַל חֻרְבַּן בֵּיתָהּ שֶׁל שְׁכִינָה?

…

אוּלַי מִי שֶׁחָרַב עָלֶיהָ בֵּיתָהּ, לְפָחוֹת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, תֵּשֵׁב, תְּסַפֵּר עַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה וְאֵינֶנּוּ עוֹד…

תְּנַגֵּב אֶת שׁוּלֶיהָ וְתַיְשִׁיר מַבָּט, בֶּאֱמוּנָה – אוֹתָהּ אֱמוּנָה שֶׁלִּוְּתָה עַד כֹּה – וּתְבַקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ שֶׁבֵּיתוֹ חָרַב, שֶׁיֵּאוֹת לְחוֹנֵן אֶת אֲבָנֶיהָ, שֶׁתִּבְנֶה לוֹ קִיטוֹן בֵּינֵיהֶם, בְּאַהֲבָה.    (רות חסין)

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סוף

וחרובים וזית וגלבוע –

ואל ערבו העמק נאסף

ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב…

               (דורית צמרת)

איך קורה עדיין

שהחיטה צומחת שוב

הכאב עצום

אבל תמיד יש חוט של תקווה

של חיים

של צמיחה

שממשיך את מה שהיה כאן לפני

ומה שיהיה כאן תמיד

החיטה תצמח שוב

ואיתה החיים

אהבתי אותי דרך העיניים שלך. 

דרך המבט שלך התחלתי לאהוב את כל מה שתמיד שנאתי בי.

אפילו החסרונות הפכו להיות חלק מהשלם שלי. 

אהבתי כשהבטת בי, את ההשתקפות שלי באישונים שלך.

אבל הבנתי, שעם כל התענוג בלאהוב את עצמי דרכך, אני חייבת קודם לאהוב את עצמי דרכי.

אני חייבת לגלות, לאט לאט, דרך מבטי את האדם – שגיליתי רק דרך מבטך.

אהבתי אותך. 

ואהבתי אותי דרך העיניים שלך. 

ועכשיו אני לומדת איך לאהוב אותי, והפעם, דרך העיניים שלי.

“אין אנו זוכרים ימים; אנו זוכרים רגעים.”  (צ’זרה פבזה)

החיים הם רצף של רגעים. רגעים טובים, רגעים רגילים ורגעים פחות נעימים. כולם יצרו את מי שאנחנו היום.

ועם הזמן הרגעים הופכים לזיכרונות. 

והזיכרון דוהה. והגבולות בין אירוע לאירוע מיטשטשים והסיפור הופך לאוסף של תמונות. 

ומידי פעם הצצה בתמונה מציפה את התחושות והאווירה של הזיכרון המעומעם-

ומחייה את הרגע.

כתבתי ארבעה שירים בשבועיים האחרונים

כולם על הבית שלי

או אולי על הבית שאין לי

זה אולי יהיה החמישי

קצת מוזר שאני מתעסקת שבוע שלם במקום שאני נמצאת בו פעם בשבוע

….

ביצירה שלי אני מדברת על חיפוש עצמי ובלבול בחיים, בציור אני רוקדת כמנסה להמשיך בחיים אבל הראש נמצא במקום רחוק משם.