אמנות תשפה

החלטתי שהעבודה תעסוק ברבדים שמהם מורכבת לדעתי הציונות: האדמה, העם והדת.
בעבודה שלוש יצירות שונות, ששמותיהן הן שמות של שירי ארץ ישראל מוכרים המייצגים כל אחד מהנושאים הללו:
”אמא אדמה” – מפת ארץ ישראל, טכניקת פסיפס גיר: היצירה היא הייצוג לאדמת ארץ ישראל.
”שיר השיירה” – כד קולאז’, טכניקת קולאז’: היצירה היא ייצוג לעם ישראל.
”רואים רחוק רואים שקוף” – מטבעות מתכת, טכניקת חריטה: היצירה מייצגת את היהדות.

בעת הכנת הפרויקט שילבתי בין טכניקות ציור שונות – צבעי אקריליק ופנדה. בחרתי דווקא בהן בשל הניגודיות ביניהן ובגלל המסר הכרונולוגי ששאפתי להעביר למתבונן בה.

מלחמת חרבות ברזל השפיעה על כל אחד בצורה ייחודית.
אני מרגישה שהפוקוס הוא תמיד על הסיפורים המדהימים ויוצאי הדופן, לכן החלטתי להתעסק דווקא בנושא חדירת המלחמה לחיי השגרה והיומיום. הליכה, מנוחה או קריאה- אבל תמיד בצל המלחמה. ביצירה אני מציגה את בני משפחתי בסצנות פשוטות ויומיומיות.

עבודתי מאירה רצף ארועים משמעותיים בעם היהודי בהם ניכרת העוצמה והאחדות שלנו.
לאור ה7/10 התעצמה בי התחושה של השייכות לעם.
בחרתי בטכניקת הדפס גלופה המאפשרת הדפס ללא הגבלה מה שמחזק את היותנו כאן לנצח בשילוב עדות נצחיות וחותם. בחרתי תמונות בסדר כרונולוגי מדמות היהודי הגלותי ששואף לעלות לירושלים דרך עליית המעפילים התיישבות ועבודת האדמה, מלחמות ישראל, התינוק ביבס מהשביעי באוקטובר, אחדות הלוחמים לאור המצב והתקווה שלנו הנוער שנמשיך לצעוד עד לניצחון והגאולה.

קראתי מאמר המסביר שנשים רבות אינן מחוברות לאנרגיה הנשית שבתוכן ומתנהלות בכח האנרגיה הגברית שבהן.

אישה הקשובה למהות שלה ומחוברת לאנרגיות שבה חיה טוב עם עצמה ומימלא משפיעה טוב גם על הסובבים אותה.

בחרתי בשש תכונות בולטות המאפיינות את האנרגיה הנשית וציירתי אותם על קנווס באופנים שונים:

אינטואיציה,רגש,יצירתיות, דמיון, אמהות וטיפוח.

ה7 באוקטובר בבית במושב התחיל מאזעקה שהקפיצה את כולנו בריצה לממד.
היצירות שלי הן ביטוי לקטיעת השיגרה שחווינו ולמצבים אבסורדיים שצצו לאורך המלחמה אשר מכרח המציאות היינו חייבים להתמודד ולקבל אותם .

ביצירות: חייל שמתאבל על חברו שרק חגג 18,אישה עם תינוק שמצפה לשובו של בן זוגה, ילד המשחק משחקי מלחמה  ונערה שרוקדת את החיים אבל מוצאת שם את מותה.

השימוש בפחם ושילוב הצבע מעצימים ניגודיות זו ומבטאים את התסכול והאבסורדיות שאנו חווים.

1. דמות מרימה וילון שחור. הוילון מבטא את הקשיים והרמתו מבטאת התגברות. הדמות עצמה אוחזת בספרים המסמלים את הזמן והדרך שהיא עשתה כדי להתמודד עם הקשיים. מעבר לוילון מתגלה אופק עם צמחיה המסמלים תקווה.

2.  הדמות הכלואה מסמלת את החטופים בשבי ואת המצוקה הגדולה שלהם כאשר ניטלה מהם הבחירה החופשית. בניגוד לכך מוצגת הדמות הרוקדת המסמלת חרות ושמחה

3. דמויות המייצגות את החברה הישראלית מזרמים שונים על רקע ירושלים לחיזוק את תחושת האחדות

1. אש המלחמה בדימוי למוניטור שעל אף העוצמה לא ישבית ולא ישבור את עם ישראל.
2. הפרחים הפורחים הם בניגוד להרס המייצגים את החי והטוב
3. שני צדדים למטבע- מצד אחד המלחמה שהגיעה לפתחינו, עם כל הקושי שבדבר יש את הצד השני- המלחמה מגלה כוחות חדשים וצדק בעולם

הפיסול מייצג את הביבלול וחוסר האונים שהייתי מצויה בהם לפני שהתחזקתי וחזרתי בתשובה

בבחינת “ממעמקים קראתיך ה’ ”

היום תחושות של מצוקה התחלפו עם תחושות של ביטחון ונחמה

בעת יצירת הפיסול הבעתי גם את השבר הכללי שחשנו בעם עקב הטבח שארע בשמחת תורה אשתקד

הלב הוא איבר יקר ופנימי, סמל לכאב, לחיים, לאהבה ולרגש.

המלחמה הנוכחית פגעה בלב האומה הישראלית,

אירועי הטבח והחטיפה שהיו בשמחת תורה פגעו בלב של כולנו.

יסורים ורחמים גדולים על חטופינו שבשבי. כמו גם הדאגה בלב לשלום חיילינו

וכאב הלב על מותם של בנינו האמיצים שלוחמים בחזית.

היה חשוב לי להראות שאותו לב פצוע ומדמם- הוא לב יהודי חזק שימשיך לפעום תמיד ואנחנו הולכים לראות תקומה.

מפה רק נצמח ונתגדל כעם אחד

בסיפור בראשית, אדם וחווה עברו תהליך שלדעתי מסמל מסע של התבגרות מהילדות – גן עדן נטול דאגות, אל תוך גיל הנעורים כשהחלו למרוד, עד שהגיעו לנקודת האל חזור- לנקודה בה הם האחראים למעשיהם יוצאים לעולם האמיתי.

בפרויקט אני מתייחס לשלבי המעבר מהתמימות, מגן עדן של הילדות, דרך חטיבת הביניים, השעות עם האינטרנט לבד המלחמה וכ’ו עד לשלב של ההבנה והבגרות. נקודת האל חזור.

בחרתי לעסוק בגוש קטיף, חבל ארץ שאני חשה כלפיו תחושות חזקות של ערגה וציפייה במיוחד בימים אלה על רקע הלחימה בעזה. הקשר בין עם ישראל לא”י מעסיק אותי ולכן ביטאתי את געגוע והכמיהה לאזור היפיפה הזה שעזבנו בתכנית ההתנתקות ב2005. התחלתי ליצור את תמונת עבודתי בבינה מלאכותית כדי להביע את החלום של שני ילדים בונים בית משותף לבושים בצבע כתום ואח”כ הדבקתי טפטים על מנת לבטא חלום זה שהופך למציאות.

מיצב נדנדה להנצחת נדב יששכר פרחי ז”ל
“תנדנדו אותי הכי חזק וגבוה שאפשר שאגיע לשמיים ואהיה קרוב לאבא.”
נדב, בן דודתי, נהרג בעת שהגן על המדינה במלחמה בעזה. בזמן השבעה לקחנו את ילדיו לגינת משחקים הקרובה  ונדנדנו אותם בנדנדה. כשהתנדנדו הילדים, בנו יונתן אמר כמה משפטים על אביו, ובהשראת האירוע החלטתי שאלו רגעים שארצה להנציח ולזכור. ניסיתי להביע בפרויקט תחושות של זיכרון, שורשים, רוגע ושלווה, וכן רצון ותקווה לתהליך של ריפוי וחיים.

עבודת גמר באומנות לזכר שאולי גרינליק ז”ל. בחרתי ליצור בפרויקט שלי ארבעה ציורים, אשר מביטים מזוויות שונות אל עבר החלל שנפער. רציתי ליצור אווירת בית ומשפחתיות ולתת תחושה כאילו מציצים אל ביתם של משפחת גרינליק. ביצירות הבעתי במצגים שונים את הכאב על המנגינה שפסקה, את הזעקה שבשקט. כל אחד מהם מסמל את שאולי בצורה כלשהי ואת החלל ואת האדם שזכרו בעולם נשמר דרך שירים.

בכל פעם שפוגשים את סבתא אידס יש שתי אפשרויות: או שהיא במצב רוח טוב ושמחה עם צחוק כובש וחיוך גדול, או שהיא עצובה ומדוכדכת בעקבות הגיל והזקנה. ביצירה שלי בחרתי להציג את שני צדדים אלו של הזקנה, ואת הסתירה שנוצרת ביניהם. ביצירה הצבעונית ניתן לראות ולהרגיש את החיות, השמחה והעליזות. סבתא מצוירת מנקודת מבט מרוחקת בה רואים את כל גופה, לעומת זאת בלינולאום הצבעוניות היא אפורה וההתמקדות היא בקמטים עצמם.

בפער שבין ראיית הטוב והריאליזם עומדים מעל 5 מיליון איש.
שבמסווה של הומנוטריה טיפחנו להם בית חרושת להרס.
גני ילדים שהפכו למחסני תחמושת, בתים שהפכו בתי סוהר של
חטופים, חדרי ילדים דרכם מתכננים איך לגדוע חייהם של
אחרים.
ציפיתי שנבין שמתחת לפני השטח של העיר שציירנו לעצמנו כמערבית
ותמימה, שאנשיה הם ”כמונו“, מסתתר רוע בלתי נגמר.
לכן בחרתי ליצור את העבודה שלי.
מתוך מחשבה על ספר ילדים שאהבתי מאוד, אני מקווה
להעביר לצופה תחושת זעזוע והרס של חיים ותמימות.

“I want to wake up in a city that never sleeps…”

Frank Sinatra, “Theme from New York, New York”

ניו יורק זו עיר מיוחדת, זאת העיר הכי מדוברת בעולם, אין איש שלא מכיר את העיר ניו יורק.

התאהבתי בבניינים, באמנות, ברחובות.

קיבלתי השראה לפרויקט הזה מהטיול שעשיתי לפני שנתיים ומאז זה לא יוצא לי מהראש, לא חשבתי על נושא מתאים מאשר הנושא הזה.

ביצירה זו ניסיתי להביא לידי ביטוי את הדברים שעברו עלינו בכלל ועליי בפרט בתקופה הזו של מלחמת חרבות ברזל. מצד אחד כולנו ניסינו להיות חזקים (כעצמות שנשברות רק תחת לחץ רב) אך מצד שני כולנו היינו חשופים והלב שלנו פגוע רגיש, ההתמודדות היום יומית של החיים הפרטיים עם האווירה הכוללת והמצב הקשה שבו המדינה שרויה. ביצירה ניסיתי לבטא את הפגיעות שלמרות שהלב עטוף במגן (השלד) הוא עדיין חשוף ועדיין יכול להיפגע.

המצב המורכב בארץ היווה השראה ליצירה. בין החטופים בנה של חברה של אימי, איתן מור, בן 23.

איתן אבטח במסיבת הנובה. משעות הבוקר סייע בחילוץ וטיפול בפצועים ובסביבות השעה 14:00, נחטף לעזה. 

מוטיב הספר תורה מופיע בכל היצירות ומציג את השתלשלות הארועים-

שמחת תורה- היום בו הכל התחיל, אירוע ״הכנסת ספר תורה״, שהכניסו לדירתו של איתן בתפילה שיחזור במהרה ולשלום.
ולבסוף, בע״ה שובו של איתן, שיזכה להיות בחנוכת בית הכנסת שבונים לזכותו.

הרעיון ליצירה היא סיטואציה משפחתית חמה.

משפחתי היקרה שאני כל כך אוהבת, לראות אותנו ביחד כל כך מרגש אותי ומציף זכרונות, משותפים ואישיים.
במהלך היצירה, הרגשתי שאני מנתחת את הזכרונות, ועושה סוג של טיפול, נזכרת בחוויות נעימות, מעודדות, מצחיקות, וגם, מתמודדת עם כאלה שפחות.
התקופה הזו של המלחמה, סוף בית ספר, בכללי ההתבגרות שלי שמרגישה כל כך מהירה… גורמות לי לחזור לאירועים מהעבר שאני זוכרת בתור ילדה קטנה ועד היום כשאני כבר בוגרת.

במיצג,שקי החול מיוטה התלויים מהתקרה בעזרת חבלים המחוברים לרצפה יוצרים תחושה של כלוב. החול אינו מפסיק להישפך לכל אורך התצוגה,מזכיר שעון חול שסופר את הזמן שנותר עד שנגמר.

בסביבת העבודה אפשר לשמוע סאונד שלי מדברת, משתפת בתחושות ובפחדים שליוו אותי בילדותי. האומנית (אני) מטאטאת את החול ללא הפסקה, ועוטה מסכה המדמה את הפרצוף שלה. המסכה נותנת תחושה של חלום ומסתירה את הראות, את מה שקורה באמת מחוץ לגוף ולמחשבות שלה כדמות.

בחרתי בפרויקט גמר שלי לעסוק בנושא שהכי בער בי: ילדות ישראלית או בעצם – ילדות במלחמה, ילדות שנגדעה. מאז תחילת המלחמה זה הנושא שהכי טלטל אותי: איך רוע כזה פוגע בטוב שהוא ילדים קטנים, טהורים ותמימים?ביצירה שלי ניתן לראות מיצב של חדר ילדים כביכול טיפוסי, אבל התמונות הרוסות בכל מיני דרכים שראיתי בקיבוצים וביישובים בעוטף עזה. שרופות בגלל השריפה של הבתים ושל התינוקות, וממשיכות לבעור בכאבן.

• הרישומים עוסקים במלחמה כיוון שראיתי שאין הרבה אמנים שעוסקים בנושא. הרישומים לא גמורים בכוונה אלא נחתכים בחלל.
• הדימויים נלקחו מתמונות שאספתי ברשת כגון אישה רוכנת ליד מצבה זמנית בו רציתי להביע את הסבל של  קרובי הנופלים
• הזמנה לנובה בה השלמתי את הצבע האדום שמסמל את הדם שנשפך  במסיבה ודימוי  אליו מאד התחברתי  בהשראה מהדובים הזרוקים על הספסלים בתלאביב מכוסים בליכלוך ובדם כמו החפצים של האנשים בבארי ועליו שלט של חטופה.

“שדה הדרום אדום, שטיח של זיכרונות כואבים,
מתנגש עם המבוך הפנימי שלי.
כל פרח הוא סיפור חיים שנקטע,
כל שביל במבוך הוא צעד נוסף בחיפוש אחר משמעות.
השואה והמלחמות, צלקות עמוקות על ההיסטוריה,
מזכירות לנו את חובתנו לחיות בכל רגע,
לזכור את הנופלים
ולהמשיך לבנות עתיד טוב יותר,
עתיד של תקווה.”

ציור גדול וממושך שמייצג  מסע בחיי עם שאלות על משמעות החיים והמוות

התחלתי בגולגולת כבשה המסמלת קורבן שהולך שולל בקולותיהם של הדמויות לידו. מעליה אדם שהולך למרכז ויוצר ניגודיות לגולגולת כשהספר בראשו מייצג מטרה וכיוון.

התחלתי להרהר בעולם הבא והוספתי דייג בסירה המחשבות הפיחו בי שלווה לא מוסברת שהתחלפה בתסכול המתבטא בדמות הגדולה המסתכלת בכעס למעלה .

התחלתי ללמוד נגינה על פסנתר ולבסוף ציירתי את הפסנתרנית שמסמלת השלמה וקבלה

ברגעים הראשונים במלחמה, כשהיינו בבית הכנסת ואחי היה לבוש במדי צה”ל, הלכנו לבית הכנסת כדי שאבי יברך אותו לפני שיצא למלחמה. החלטתי להוסיף את ברכת הגומל ליצירה, ברכה שמברך האדם לאחר שהיה בסכנת חיים וניצל ממנה. הכתמים המפוזרים על הבד ביצירה מבטאים את הרגשות הבלתי נשלטים שאדם חווה ברגע שהוא מתפלל אל ה׳, הרגע בו האדם עומד לפני הקב”ה ללא מחסומים.

מפרוץ המלחמה התנדבתי במקומות רבים, סדר היום שלי השתנה לחלוטין המלון, המשפחות ,הילדים והתינוק עליו שמרתי והמתנדבים שהיו איתי נהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

המתנדבים עצרו הכל כדי לבוא ולעזור והפכו להיות חלק מחיי היום יום שלי.

יומן מלחמה נשמע דבר עצוב ,מפחיד. רציתי להראות זווית שונה ולהראות את ההזדמנויות שנפתחו לי בזמן המלחמה והאור שהצלחתי לראות בתוך החושך דרך העשייה והמפגש עם האנשים והחיבור שנוצר מתוך כאב גדול מוצג ביומן.

היצירה עוסקת בכח האישה ביהדות. על גבי שבעה תופיי מרים, מוצגים סצאנות תנ”כיות של נשים המראות כח וגבורה נשיות וחוכמה.

עידן רייכל הוא אחד האומנים הבולטים בישראל.

בחרתי בנושא זה מאחר ויצירותיו של עידן רייכל מעוררות השראה עבורי.

את שיריו אני שומעת מגיל צעיר. אני מתחברת ללחן, ומוצאת המון עומק במילות השירים, אשר לכל אחד משמעות מעצימה.

התאמתי משפטים משיריו, אותם מצאתי משמעותיים בתקופה זו, לתמונות על מנת להעביר את המסר המתאים.

עבורי, שילוב עולמות האמנות והמוזיקה משמעותי מאוד.

״עם ישראל חי, אם לא נשכח תמיד להיות מאוחדים בעליות, בירידות גם בשעות הכי קשות״

ההשלכות של המלחמה גדולות ומשמעותיות: החטופים, האבידות, המשפחות שהתייתמו, למרות זאת האחדות של העם שלנו ממשיכה. ההירתמות אחד למען השני, התרומה לחיילים ולמשפחות. בתוך כל החושך הזה ראינו נקודות אור, ומשם הגיע הרעיון של העבודה שלי. רציתי למסגר רגעים מרגשים שלנו כעם. ברוך ה’ תוך כדי העבודה חלק מהחטופים חזרו, ותמונות כאלו לא הותירו עין אחת יבשה.

״הָעֵדֶר עוֹבֵר מֵעַל לְרֹאשִׁי
וְנֶעֱלַם מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב
וְכָל כֶּבֶשׂ שֶׁעוֹבֵר דּוֹמֶה בְּדִיּוּק
לְכֶבֶשׁ שֶׁעָבַר פֹּה לְפָנָיו.״

בשירי ילדים יש התייחסות לתחרותיות שמתפתח כבר מגיל צעיר. זה הוביל אותי לחשוב על נקודות מבט של ילדים שמועברות באמצעות שירים. בכבש ״השישה עשר״ יש התייחסות לנקודת מבט של הילד בצורה תמימה שניתן לראות בה עומק. קל ללכת אחרי העדר, להבלע, תהליך ההתבגרות הוא תהליך של חיפוש עומק ויופי פנימי שדורש התבוננות פנימה. כך ביצירות הייחודיות נמצאת בפרטים.

רציתי להעביר את יופי הבתים במדינות שביקרתי בהן. אלסקה, איטליה, ארצות הסקנדינביה.

כל ציור ופסל מייצג סגנון אדריכלי ייחודי ולוכד את המהות של המדינות השונות ברחבי העולם.

אני אוהבת לטייל בעולם עם המשפחה שלי ובשנים האחרונות התחלתי לשים לב למבנים שונים ברחבי העולם ולצורה שבה הם בנויים וממש אהבתי אותם.

הבתים שציירתי אלו הבתים שהכי אהבתי.

הצבע האדום נוגע לתחומים רבים, וישנה קרבה לצבע עקב
השביעי באוקטובר.
1. ביצירה ישנה ילדה בעלת מעיל אדום. הטשטוש הוא כדי להביע
שהיא אנונימית, אין לה זהות מה שאומר שזה מתייחס לכל אחד
ואחת.
2. ילדה עם פיג’מה ידיה על פניה ומבטה מופנה לצד. היא מפוחדת
ועל פניה יש צבע. הרגשה שכנראה עברה לאנשים ב שביעי.
3. אישה עם כובע אדום וקניות, יש קשר לצבע, לשביעי באוקטובר
ביומיום.

ציירתי חמישה מבנים מפורסמים בארבע מדינות שונות: ארצות הברית, רוסיה, הודו והממלכה המאוחדת.
לכל הציורים שלי יש צבעים בהירים שמושכים את העין וקווים חדים. בחרתי בנושא זה כי אני אוהבת אדריכלות וטיולים. בכל פעם שאני מבקרת במקום חדש אני מעריכה את הארכיטקטורה החדשה ומבנים יפים של תרבויות שונות.
אני מרגישה זהות חזקה עם מקומות ותרבויות חדשות.

אם מסתכלים מקרוב ניתן להבחין בחורים בשמלה, חורים בצורת לב. הנשמה שלנו היא לא משהו שאפשר לראות כאשר חוקרים את גוף האדם, אבל אנחנו יודעים שהיא קיימת. האור הבוקע מהחורים, מסמל את העל זמניות של הנשמה. לעומת זאת שמלת הגבס מייצגת את הגוף, הזמן והמקום שקפא, ואת ההתמודדות של בנות במלחמה עם פוסט טראומה וחורים בנפש.

אני רוקדת בלט מגיל קטן. הים מייצג את החוויה שלי כשאני רוקדת, של רוך וזרימה. הצבעוניות הפסטלית הוורודה מזכירה את בגדי הריקוד שלי.

“כגואל ראשון הוא כגואל אחרון” (שמות-רבה, פד). ב7 באוקטובר התפרקנו, אך מאז התחברנו ואיחדנו כוחות. כמו שביציאת מצרים משה איחד את כל העם כדי להוציאם לגאולה, כך אנו נצא מהגאולה. החטופים ישובו כמו שבני ישראל שבו לכנען, הם יחזרו לביתם, לשורשיהם. צריך להאמין בכך – “ואמונתך בלילות”.

רציתי להציג את עבודתי כמסע יצירתי ומהנה, שבו שלבתי את האהבה שלי לטניס שולחן לצד הסיטואציה המשעשעת ומעוררת המחשבה שאני מתמודדת איתה מדי יום, של בחירת אוכל בריא לעומת ג’אנק פוד, הכל על מגרש טניס שולחן. את המטקות וכדורי הטניס הפכתי למאכלים, חציים בריאים וחציים מזיקים, כשהרשת חוצה את זירת ההתמודדות לשניים.

בתערוכה שלי בחרתי לעסוק דווקא בנושא הזה של הקשר הרוחני בין אדם לאלוהים. אני מציגה את הקשר הרוחני, המיסטי, אשר מתרחש מהתבוננות פנימית עמוקה של האדם לחוזקה של האמונה. מראשי התיבות אמ”ן נובעות המילים אדמה, מים, נשמה. כלומר, כבר במילה אמן מופיע הבסיס של האדם, והעליונות – העלייה הרוחנית של האדם.

טרם ה 7.10 היה שסע בעם שנראה שאינו ניתן לאיחוי.
בעקבות הטלטלה של אסון ה-7.10, נוצרה ההבנה שלא נוכל להתקיים בשסע מתמיד, והיתה תקופת אחדות.
כאשר לחיצת יד מוצגת במנך אנכי, היא הופכת לסיוע. האחד מושך את
השני מהתחתית. בשעון חול, המייצג את עניין הזמן ביצירה זו, הצדדים
משתנים ובכל פעם שהשעון מתהפך- הצד המקבל הופך לנותן והמסייע
למסתייע.
כעת, כשהאחדות חוזרת להתרופף, חייבים להתאחד במהירות. אנו עם שאינו יכול להרשות לעצמו לחיות בשסע. כוחנו באחדותנו.

בחרתי לייצג את עצמי בעזרת אהבות ותחביבים מהותיים המרכיבים את אישיותי.
אהבת ספר, עיצוב אופנה, ואפילו לימודי המחול שהופסקו בשל העקמת בגבי-

כל אלו מיוצגים בשמלה שעיצבתי, תוך איזכור לעבודות שיצרתי במהלך שנות לימודי במגמת האמנות.

אני אחות תאומה ואני מרגישה שהדבר הזה הוא חלק מאד משמעותי בחיי, גם במצבים הכי יומיומיים ורגילים.

עיצבתי ספר בטכניקת ספרי ה- pop up. זהו ז’אנר מסורתי ונוסטלגי של ספרי ילדים, שמזכיר את אגדות האחים גרים.. רציתי להעביר הרגשה של “אגדה”. בכל פעם שמעבירים עמוד, “קמה לתחיה” סצינה מתוך הסיפור.

בספר מתוארות סצינות טבעיות ופשוטות בחיים כמו: שינה, אכילת ארוחת ערב במטבח, וחזרה הביתה מבית הספר.. בסצינות יש כפילות שמבטאת את התאומות.

בכתבות שראיתי מה – 7 באוקטובר שמתי לב שבהרבה בתים הרוסים/ שרופים היתה איזושהי בובה. הבובה מזכירה את הילדים שנרצחו והשאירו אחריהם רק דובי… הרוצחים לקחו הכל, והדובי נשאר בין הריסות הבתים.

הסרט הצהוב שקושר את ידי הדובי מזכיר את כל מה שקרה ב – 7 באוקטובר ומסמל את הזדהות עם ישראל עם החטופים. אני רוצה לחבר בין המבט הכללי של עם ישראל על החטופים לבין ההסתכלות האישית שלי.

ביצירה שלי רואים שתי נעלי בלט ורודות, יפות, שמבטאות את ריקוד הבלט המושלם. אולם, מתוך הנעל, באיזור שבו נשענת הרקדנית על האצבעות, ניתן לראות דם שזולג מתוך פצע.

נעלי “פוינט” מאפשרות ריקוד מושלם יותר. הן קשות, אינן גמישות, כואבות מאד לרקדנית שנועלת אותן, וגם פוצעות… מצד שני הן נותנות צורה מושלמת לרגל בשעת הריקוד.

בשנים האחרונות הפכתי לרקדנית מקצועית, ואני רוצה לבטא ל גם את הצד הכואב והפוצע של הריקוד המקצועי.

היצירה שלי עוסקת בשתי תשוקות מרכזיות בחיי: הציור והשירה.

בציור רואים אותי, יושבת מול כן ציור ומציירת מיקרופון שמוציא תווי שירה.

היצירה מבטאת את שתי התשוקות של הציור והאמנות, עם המוזיקה והשירה, כשאני עוסקת בציור או במוזיקה אני מרגישה שאני יכולה להתנתק מהמציאות ולהרגיש בנוח בתוך העולם שעוטף אותי.

בחרתי בצבעים מאד רכים שיוצרים אווירה הרמונית ושלוה, כדי לבטא את התחושה הנעימה שאני חשה בזמן שאני עוסקת בשני הדברים האלה..

מגיל קטן מגזרות הנייר מלוות אותי ובייחוד הצורה המעגלית דמויית המנדלות.

בעבודתי יצרתי שדה של כלניות אדומות עשויות מגזרות נייר שבו אף כלנית לא דומה לאחרת. הכלנית מסמלת חיילים, אבל באמנות הכלנית האדומה מסמלת גם את מות החיילים…

בכל שנה מתקיים ביישובי העוטף פסטיבל “דרום אדום”. המישורים הסובבים את היישובים מתכסים במאות אלפי פרחים אדומים ויפהפיים אולם השנה הם מסמלים גם את האסון שחווינו בעוטף, ואת החללים הרבים…

ביצירתי התמקדתי בתכונות האישיות שלי, ובתהליך שלי לקבל אותן: הכנות, והחתירה לשלום.

האמת, מאוד מהותית עבורי, מוצגת ככיסא עשוי שיש – יציב. חזק. בטוח בעצמו. כדי להדגיש שזו ה”משענת” שלי, חרטתי עליו את המילה ‘אמת’.

מלפני הכיסא ובמרחק קטן ממנו מרחף כתר עשוי ענפי זית מוזהבים. הוא נראה בלתי מושג, שקט בהופעתו. הוא מייצג את השלום הבלתי מושג..

אני מקווה שאם אצליח לקום מכיסא ה’אמת’ ואפסע, אפילו מעט, אוכל להשיג גם את ה’שלום’.

היצירה שלי מחולקת לשלושה ציורים. המסמלים פרקים בחיי. והם מוצגים בתוך ספרים כדי להמחיש את היותם “פרק” בחיי.

במהלך חיי עברתי תקופה ארוכה של חרדות, וסבלתי מערך עצמי נמוך, שני הפרקים האלו מסופרים בציורים הראשונים. הציור השלישי הוא תמונה שצולמה של חברים חדשים שלי, שהכרתי דרך התנדבות שהכרחתי את עצמי ללכת אליה.. אמנם לא הצלחתי להתמיד בהתנדבות, אבל זכיתי בחברים לחיים שבזכותם הגעתי לשלב בו אני נמצאת היום: שלמה עם עצמי.

הפרויקט שלי חוקר את עולם הסוריאליזם המרתק באמצעות מדיום הקולאז . הפרויקט כולל סדרת יצירות מורכבות ומוקפדות שכל אחת מהן נוצרה מהרכבה מדויקת של שלל תמונות. האלמנטים הבודדים שנאספו ממקורות מגוונים מתאחדים לכדי קומפוזיציה הרמונית אך אניגמטית החורגת מגבולות היומיום והשגרה.

מטרת הפרויקט היא לעורר תחושת פליאה וסקרנות בקרב הצופים. הפרויקט מזמין את הצופים  להתמסר לעולמות פנטסטיים בהם המציאות והדמיון מתמזגים ליצירה אחת מרתקת.

בחרתי לצייר דיפטיכון, שני ציורים באותה טכניקה, באותו סגנון, ובאותו הגודל.

ציור אחד מבטא את הקשר שלי בתור ילדה קטנה עם בת דודתי והציור השני מבטא את הקשר שלי בתור אדם בוגר עם הבן שלה הקטן.

בילדותי אני ובת דודתי היינו מבלות הרבה יחד, במפגשים משפחתיים וארועים, וכיום אני מרבה לבקר את המשפחה שלה ולשמור על הקשר

כשחשבתי על התערוכה לא ידעתי  מה אני רוצה לצייר  אבל  רציתי לצייר את האידאלים שלי ואת מה שאני שואף להיות. לבסוף הבנתי מה מנחה אותי בחיים והדברים אותם אני רוצה להשיג בחיי.

היצירה מורכבת מ5 דמויות  שכל אחד מהם מייצג אותי בצורה מסוימת  החייל שמייצג אידאל של שמירה על המדינה ומלחמת מצווה, הרב מייצג את האידאל הדתי והמשפחה זה האידאל של להקים משפחה וגם התינוק מסמל אידיאל של תמימות וטוהר

שוחחתי עם חיילים כדי להבין את התחושות שלהם במלחמת חרבות ברזל. אחותי הלוחמת דיברה על הרגע כשחוזרים הביתה ואף אחד לא יודע מה עבר עליך, יש פער. רציתי לצייר רגעים ש״נופלים בין הכיסאות״. חייל אמר לי ״אני מרגיש שחזרנו לשגרה אבל אנחנו לא באמת פה״. ציירתי מסיבה בצד החיצוני של החולצה ובפנים חייל עם נשק דרוך על הרצפה בבית כי יש פיצוצים בחוץ ומסתבר שזה רק זיקוקים. 

הפרויקט שלי עוסק בשבר וצמיחה, מתוך החוויות חיים שעברתי.

התמונות צולמו בישוב שלי, איתמר.

לגור ביישוב שחווה הרבה אבידות זה לחיות לצד כאב גדול, ועם זאת זה להיות חלק מתוך קהילה תומכת. הטבע המקיף מסביב עוזר ללב להירגע כשקשה ונותן קצת מנוחה לנפש.

בתמונות רגעים יומיומיים מתוך חצר הבית, השכונה, והמקומות שאני אוהבת ללכת אליהם. בחרתי להראות מקומות של הרס ושבר, לצד מקומות בטוחים ומרגיעים.

הפרויקט שלי עוסק בפחדים, פחדים שבאים והולכים.

הציור מתבסס על חקר עצמי

והוא משדר בדידות, מסתורין וסכנה.

החלטתי שדווקא מתוך הפחד והקושי אצייר ואתן ביטוי למחשבות שלי.

בעבודתי הבאתי את המקום הבטוח עבורי, פינה בחדר שלי, שם יש לי מרחב ושקט.

אני אוהבת להיות שם עם המחשבות שלי ולהתבונן החוצה.

החלון שבחדר משקף עבורי את העולם שיש בחוץ, ומראה את הנוף המוכר לי אליו גדלתי בו יש מרחבים ועצמאות,

עולם שלם בחוץ שמחכה שאצא אליו ואגשים את החלומות שלי, אך הוא גם מבלבל ומלא באפשרויות.

עבודתי נעשתה בהשראת אמנות הקינצוגי היפנית שרואה בשבר אפשרות לריפוי. בחמש השנים האחרונות התנדבתי עם א.נשים בעלי צרכים מיוחדים ולמדתי להכיר ביופיים הפנימי ולא את מוגבלותם.

כדי החרס מהווים עבורי כר לפעולת השבירה. במהלך היצירה גיליתי שהשבירה חיונית כדי להגיע לשלמות מחודשת. את האיחוי צבעתי בזהב, שמייצג עבורי את עולמות הנפש של כל אחד ואחת מהם.

השלמות שלאחר השבר היא לעין ערוך מכילה ואוהבת, יש בה עומק, תובנות, בגרות והערכה.

בחרתי לעסוק בדמותו של סבא שלי אברהם מור יוסף. היה לנו קשר חזק סביב עולם הבישולים והמטבח. בעידודו השתתפתי בקורסי בישול מקצועיים. בעבודה אני מציגה את סבי כשהוא עסוק בבישול ומוקף בתבלינים ובמתכונים האהובים עליו. את המתכונים הפרטיים והסודיים שלו הוא העביר רק אלי. הזיכרון איננו שלם והוא ילך וייעלם עם השנים. המתכונים והבישולים של סבא הם דרך מיוחדת עבורי, לשמר את הזיכרון האישי והמשפחתי.

העבודה מתבוננת במציאות דרך סמלים, הרכבת היא מרוץ החיים, את התחנות המתחלפות. זהו דיוקן עצמי כפול בתוך ומחוץ לרכבת. האם אני עולה על הרכבת? האם אני יורדת ממנה? האם אני מחכה לרכבת? בשלט סימן אינסוף, משבש מוזר. מאחורי הדמות המתגעגעת, כתוב: “מסילת חיי, געגועי, הד תפילותי” ככמיהה למשמעות. יש הבזק אור שמסמל את האור בקצה המנהרה, את התקווה שיש בחיים אבל גם את הקרבה למוות.

יש שקיעות יפות אבל אחרי המלחמה, קשה לראות את היופי והטוב והוא נגלה לאט לאט.

בשבועות הראשונים למלחמה שמתי לב יותר לשקיעות שהיו, שמים עננים וכתום שקיבלו פרשנות חדשה, של התגברות והחלשות אור ועל היופי ברגע הזה. דווקא המלחמה העצימה את היופי הפשוט.

“עוד יום” במובן שכל פעם לחכות לעבור ולראות ולחוות את העוד יופי שביום.

השקיעה מסמנת סוג של סגירת מעגל של ציפייה ליום הבא ולתקווה.

דיוקן עצמי המורכב מפנים בעיניים עצומות, שקטות ורפויות. מצד שני, עשרות ידיים נואשות מטפסות, שורטות ונתפסות בשיער. הניגוד מבטא את הכוחות השונים באנושיות את הצד המאמין, השקט והבוטח לעומת הצד השורד ועושה מעשים קשים על מנת לשרוד. בשני הצדדים מצויירים זוג תוכיי קוקטיל שהיו לי בילדותי, אחד לבקן והשני רגיל, הלבקן סבל מיחס מפלה מתוכים אחרים בגלל הצבע שלו וזה מבטא את התחושה שלי את החברה האנושית.

באופן כללי, אנו נוטים לקטלג את האנשים לשלושה מגזרים, דתי, חילוני, חרדי. ציירתי ליד כל דמות סטראוטיפית את הסמלים המאפיינים אותה והחברה שלה. הוספתי גם ציורים קטנים שקשורים לכל מגזר, נראה לי שבמבט כללי למרות שאנחנו כל כך שונים תמיד יהיו את הדברים שיחברו אותנו ויאחדו אותנו. “טובים השניים מן האחד…אם יפול האחד מהם יקים את חברו. אם יתקפו האחד- השניים יעמדו נגדו והחוט המשולש לא במהרה ינתק”.

וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת כִּֽי־שֹׁקֵ֥ד אֲנִ֛י עַל־דְּבָרִ֖י לַעֲשֹׂתֽוֹ:
כולנו מרגשים את ה”עלית שלב” במעשה ה׳ בעולם את הדחיפה שהוא נותן בשביל לקרב את הגאולה.
אבל כמה שזה כואב כמה סבל? כולנו פה מסתובבים על קוצים, חוששים לפתוח חדשות שעוד פרח נפל. כמה נקטפו לנו  באותה שבת ארורה..

לא נשכח אותם השושנים על דיקט מבטאות את עמ”י עם כל הדרו מול ההרס שעבר ובסוף יהפך לבסיס שלו לצמיחתו המפוארת מחדש.

“כל משבריך וגליך עליי עברו”

פוניתי בילדותי  ממגרון, ציירתי על קרטונים כביטוי לעראיות ומעבר, את זיכרונותיי מהמקום.
בבגרותי חוויתי את “שומר החומות” בעכו בה אני גרה, התמרור עם החיצים ימין ושמאל ושלט בחירות באים להמחיש את העיר ואת האסון שקרה גם במישור הפוליטי.

וכעת במלחמה בה מצוי בכל בית בעזה כיפת זהב או מסגד אל- אקצא יצרתי אמה על אמה של בטון כביטוי לחסרון בית המקדש וכיסופים לגאולה.

הפרויקט שלי עוסק בזיכרון ופרידה.

סבתא שלי נפטרה לפני כשנה.

הקשר שלי איתה היה מאד חזק, היא היתה איתי בכל שלב בחיי וביליתי אצלה המון. מתוך זה ראיתי את הקשר העוצמתי שלה עם סבא שלי, קשר של אהבה אמיתית. 

הזיכרונות שלי מסבתא הם זיכרונות טובים ושמחים ומתוך זה בחרתי לפסל דברים שמזכירים לי אותה, דברים שאני רואה אותם אני מיד נזכרת בדמות שהיא הייתה עבורי.

העולם מלשון העלם,

שמסתיר את נוכחות ה’ הממלאת את הכל.

כל המציאות הנגלית לענינו כאן היא רק הקליפה

והמעטה החיצוני שמסתיר את האור האלוקי הפנימי שטמון בה.

נשלחנו לכאן, נשמה שהיא ממקור הכל, מאור אינסופי,

לתוך גוף גשמי.

והשליחות שלנו כאן בעולם היא לחשוף ולגלות

את האלוקות הנסתרת הנוכחת בכל.

אנחנו מתפללים ומבקשים מהקב״ה לזכות

ש״עינינו תראינה מלכותך״.

כשאני חושבת על מלחמה

המילים שעולות לי הן:

הפחד לאבד אהובים, חרדה וחוסר יכולת להכיל את המציאות.

אבל החינוך היהודי לימד אותי אחרת.

זה לימד אותי שבכל דבר יש משמעות, ולכל מטבע יש שני צדדים

וזה ביכולותי לבחור באיזה צד להסתכל, באיזה מבט להביט.

ואני בוחרת להתמקד בחמלה שבמלחמה.

אני עוברת תהליך של גילוי עצמי.
ישנם זמנים שמובילים אותך לשבת ״בפינה״ ולחפור עמוק במחשבות מה שמוביל להמון תובנות.
״הפינה״ מאפשרת להביט להתבונן, להרגיש לבד, את הבדידות.
שבתוך הבדידות הזאת מסתתר עולם שלם שעוד לא גילתי.
זה יוצר מבט חוץ מכל בועת החיים.
אחרי שאני עוברת תהליך אני מבינה
שראיתי את העולם השלם שעכשיו הוא גלוי לי אני שמה לב לפרטים הקטנים שנחשפים.

תפזורות צבעי הנפש

התאספו לרגע אחד קדוש, של התחברות, הישברות, התפרקות ,שלמות.

התנקזו לרגע אחד של תפילה של נשימה של אהבה.

של תשוקה עצומה לקדושה.

ואמונה שלמה בתהליכי הבריאה.

ברגע שאת בתוך הפחדים האלה

בהתחלה הם רק מילים על הדף

אבל לאט לאט מתגלה דלת

לדרך, לתהליך של ממש

למקום של יציבות, ביטחון

ולרגע של השלמה

שפתאום בלי הפחד הזה

את לא ממש את.

לרגשות יש תפקיד משמעותי בהשפעה על הרווחה הפיזית והנפשית של גופנו.

עבודתי עוסקת בהשפעת הנפש על הגוף, ומורכבת מחמישה איברים, המבטאים תחושות שונות:

העין – חוסר יציבות, בכי ומבט שמבקש עזרה מעייפות החיים.

דמות האלה– תחושה חשופה, פצע פתוח וכואב של הצלעות שמגנות על הלב.

הלב- תלישות, אבל ופחד, הלב נגדע ממקומו, חשוף ובודד.

הראי והיד– תחושת כליאה, רצון לצאת, לפרוץ ולטפס מתוך עצמי (שבמראה).

הרחם– פחד ולחץ, אך גם הכלה, התחדשות וצמיחה מתוך משבר.

עבודתי עוסקת בנושא ‘מלחמה’, הפער בין חיים למוות ובין ייאוש לתקווה.

עבודת הציור מתארת חלל שרוף עם חלון גדול אשר מבעדו נשקף נוף פסטורלי קיבוצי. תיאורים אלו ממחישים היטב את הפער בין המקום השלו והנעים לבין מציאות קשה, כואבת וסוריאליסטית מאירועי השבעה באוקטובר, וכן את התקווה לצמיחה מחודשת במקומות מלאי פיח ושכול. ציור זה נעשה על מצע של קרטון מתוך רצון לשקף את הארעיות ואת חוסר היציבות למקום שהיה ואיננו.

לאורך השנים בהיסטוריה של העם היהודי עברנו טלטלות קשות. עם זאת הצלחנו להרים את הראש, ולהקים מדינה עבודה זו מספרת את הסיפור מאירועי ה-7.10 אירועים שנצרבו בראשנו ומלווים אותנו בכל רגע עד היום. בעבודתי אני מבקשת לתת ביטוי לזיכרון הכואב מאירועי השבת ששינתה את חיינו.

עבודתי מדמה ראש אדם ובתוכו 4 חדרים. כל חדר הוא חלק מאירועי השבת. החדרים מחולקים כך שהצד הימני מבטא את החושך, והצד השמאלי מבטא את האור.

עבודתי עמוסה בדימוים רבים בטכניקות וחומרים שונים שמעניינים אותי כך שיש בעבודה קולא’ג של סגנונות ודימויים שמרכיבים את עולמי  ומהסביבה שלי והמצב בארץ אותם אני מנסה לחבר  בצורה מעניינת

הבסיס של העבודה הוא דיקט אותו אני שורף ועליו מעמיס דימויים לעיתים בצורה מדויקת ורישומית  כמו הבתים או הרכב  ולפעמים באקספרסיביות בכלי נשק  כגון האקדח  והגרזן או הגולגולת עם הסכין  כשאם מסתכלים היטב אפשר לראות מדבקות של פוהדב שמוסיפות ילדותיות

הציור  עוסק בסיפורים שמלווים את חיי והדרך שהם מעצבים אותנו.

אני מאמין שניתן לצמצם את  התרבות שלנו לסיפורים.

במרכז הציור  המדורה שמסמלת את המנהג הקדום לשבת סביב מדורה ולספר סיפורים.

מסביבה  פנים שונות מסיפורים שעיצבו את חיי,

מהצגות ועד ספרים עכשווים או עתיקים כמו המיתולוגיה וכמובן סיפורי התנ”ך והציונות ואמנות.

מעל המדורה העשן שמפיץ את הסיפורים בעולם כשבתוכו ניתן לראות דמות שנוצרה מתוך אוסף הסיפורים, בצורה מסויימת: אני הדמות בערפל.

הפרויקט שלי עוסק בפחד האי רציונלי שברווז צופה בך בכל זמן נתון. כהשראה לעבודה השתמשתי במילה אנטידפוביה – הפחד האי רציונלי שברווז צופה בך בכול זמן.

הקשר האישי שלי לעבודה מגיע מאובססיה שלי בברווזים ועניין גדול שלקחתי בפוביה.

החלטתי להביע את זה בציור של ברווז ברור שנראה שמביט בך ורקעים / מקומות רגילים שבהם אדם נמצא בחיי היום יום ולהחביא ברווז בתוכו.

עבודתי עוסקת בהתמודדות האישית שלי עם פחדים, ומצאתי שהיכולת להתמודד ולהתגבר על פחדים היא מרכיב חשוב ביצירת חוסן נפשי.

כהשראה לעבודה השתמשתי בטקסט “גם כי אלך בגיא צלמוות …” (תהילים כ”ג, ד’), המתאר את ההתמודדות עם פחדים וחושך תוך תחושת ביטחון ונחמה.

החלטתי להביע את המסר שלי באמצעות טכניקת צבע שמן בשל היכולת שלה ליצור עומק ומרקם, להביע את האור היוצא מתוך החושך, ולסמל את התקווה והחוסן שנמצאים גם ברגעים האפלים ביותר.

מאז אירועי השבעה באוקטובר התפילה קיבלה משמעות נוספת בחיי שלי ושל עוד רבים. השנה הייתי במסע פולין לפני ובמהלכו הבנתי ולמדתי רבות על הזהות היהודית שלי. הבנתי כמה הטלית, התפילין ואמירת “שמע ישראל” היו לעוגן במהלך ההיסטוריה שלנו. את הדמות שציירתי בחרתי לעטוף בסממנים אלו ללא גילוי פנים ומולה מונח ספר קודש פתוח.

אני גרה בקיבוץ בגלבוע, חיים שיש בהם הרבה שלווה, שקט, פשטות ונופים ירוקים. לעומת זאת אני מבלה שעות רבות בלימודי מחול ברמה גבוהה במרכז הארץ. תחושת אי השייכות וההחמצה היא תחושה שאני מכירה מקרוב. שני המקומות, הכל כך מנוגדים אחר לשני – בנוף, בתפיסת העולם ובחיים עצמם, מעמידים בפני קונפליקטים רבים.

התחלתי לחקור איך אני מציירת דמויות בתנועה, ברישומים מהירים ובדרך כלל מציירת את עצמי.

היצירה שלי היא דיוקן עצמי בגודל אמיתי, המורכבת משכבות על שכבות של פלסטרים רפואיים, שביחד יוצרות את הדמות שלי. 

העבודה שלי מדברת על כך שאנו נבנים מהחוויות ומהמשברים שלנו. העבודה בשכבות מסמלת את הבנייה ההדרגתית שלנו. במבט מקרוב אפשר לראות את הפרטים הקטנים והעדינים, אבל רק כשמתרחקים מתגלה התמונה השלמה. הפלסטרים הם מעין דימוי למשבר אישי שחוויתי שהיה קשור לפציעה פיזית. 

היצירה שלי היא רקמה בכתב יד של טקסט שכתבתי, על מצעים לבנים המונחים על מיטה. המיטה היא המקום שבו כל אחד מגיע אליו בסוף כל יום, שם מרגישים בטוחים לפרוק את התחושות הכי אותנטיות, ברגע הכי טהור בינך לבין עצמך. על הכרית בחרתי לרקום את צמד המילים ‘אני בסדר’, מושג שכל אחד משתמש, אבל לא מתכוון אליו תמיד באמת. ישנו ניגוד בין ״השקר״ על הכרית ל״אמת״ בטקסט שכתבתי על המצעים.

אדם יכול להיות מוקף באנשים אבל לחוש בודד. אדם יכול להיות לבד אבל לא להרגיש בודד בכלל. העבודה בנויה מדפי ספרים המסודרים בקומפוזיציה של מבוך. במבוך מוחבאים ציורים של סיטואציות המייצגות את ״הלבד״. הציורים על דפי ספרים כיוון שבקריאת ספרים הקורא בוחר את הלבד, והוא נשאב לתוך עולמו הפנימי. אני מזמינה את הצופה להכנס לתוך המבוך, לחפש את הציורים, למצוא את החום והטבעיות בסיטואציות בודדות, ואולי למצוא שם גם את עצמו.

”זה גבול דק, בין כמה אני יכולה וצריכה לקרוא כדי להיות מחוברת לבין מתי אני צריכה לעצור כדי שהנפש שלי תוכל להחזיק” (@shirabarlev_amram)

בעבודתי אני מתעסקת בנושא ההיחשפות שלי למלחמת חרבות ברזל, מה שאנחנו רואים במסך בבית משפיע עלינו ויוצא מהמסך. מצד אחד אני מרגישה שחובתי כישראלית ודתייה לדעת מה קרה ב7.10 ובמלחמה, להקשיב ולכאוב, ומצד שני אני מרגישה את ההשפעה הנפשית של המלחמה עלי, ורוצה להגן על הנפש וה”תמימות” שלי.

בשמחת תורה ה7.10 ספגנו מכה קשה. בחרתי לצייר את יישובי העוטף על העצים אשר מסמלים את יכולת הצמיחה לאחר גדיעה. למרות שהעץ נראה פגוע ויבש, ייקח לו זמן, אך הוא יחלים ויצמיח שוב עלים סביב הצלקת.

אם תסתכלו על הציור מקרוב, תתקשו לראות בבהירות את התמונה השלמה. אך אם תסתכלו על התמונה מרחוק תוכלו לראות את יופיו ואת עתידו שוצף החיים של היישוב.

עבודתי עוסקת בנושא הפרפקציוניזם והשפעותיו על חיי היומיום שלי.

בחרתי לבחון מספר השפעות של הפרפקציוניזם בסיטואציות שונות בהן נתקלתי בחיי. למשל, היכולת להיעזר בגורם חיצוני כמו האטנט כדי שאוכל להגיע לתוצר סופי מושלם- יעד שלא הייתי כובשת אילולא העזרה החיצונית.

את הפתגם הזה של הפילוסוף וולטר הוריי אומרים בכל פעם שהפרפקציוניזם גובר על קול ההיגיון שלי, ושלרוב מונע ממני להיות מסופקת גם מתוצרים טובים למדי.

בעבודתי אני בוחנת את המסע הרגשי בתקופה קשה זו, והאמונה, לעתיד לבוא, המחזיקה אותנו. העם שלנו עובר תקופה קשה. זו לא פעם ראשונה, “שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב”ה מצילנו מידם”.

היצירה מתארת שלושה שלבים:

1. חושך המסמל קושי ואבדן אך גם אז ישנו אור קטן.

2. התקדמות ותקווה.

3. גאולה וביאת משיח. הייתי ממקמת אותנו בין התקדמות לגאולה. המצב עדיין לא פשוט אבל אנחנו יכולים להרגיש את הגאולה בתוך האתגרים המתמשכים.

קטסטרופה קפואה-

בעבודה אני משלב רעיונות וזיכרונות ללא סקיצה ברורה. התוצאה שנוצרת הינה שילוב של רגש האומנותי חזק.

היצירה הופכת למן זיכרון מעורפל ויפיפה. השקיפות של החומר הרגשה של תפיסת רגע שבו אפשר לראות דבורים עפים, פרחים נעים הנראים כמו “קטסטרופה קפואה”.

ביצירה מופיע דימוי הרובוט המונע על ידי צנצנת עם דג (רעיון המופיע בסרטי ילדים).  הרובוט עצמו בנוי מחתיכות מתכת הנבנה כמעין לגו.

בפיסול זה ניתן לראות דרך שונה להסתכלות על סיפור הילדים, באופן יותר טרגי, שבו הילדות כביכול נשארה בעבר. רואים זאת באמצעות המתכת חלודה והצנצנת השבורה, הדג מת והרובוט שנשבר והובס.

יצירה זו מתקשרת גם עם התקופה הזו בה הטכנולוגיה והטבע מחברים. כאן אנו רואים שהטבע והטכנולוגיה לא תמיד עובדים יחד.

הבורא עומד לקראת בריאת האדם.

אומרת האמת:

לא יברֵא, משום שכולו מלא שקרים.

את האמת השליך לאדמה.

על כן נאמר: אמת מארץ תצמח.

בניגוד לצדק שמשקיף מלמעלה.

אם תביטו היטב, תוכלו למצוא כמה צורות,

אחת הצורות היא ארנבז.

הארנבז זה דוגמה למצב שהכלים שלנו

להבנת המציאות לא מתפקדים.

נתבונן במה שהמוח שלנו עושה.

החיבור שלי לגוש גוש קטיף נוגע לי בשני מעגלים, הלאומי והאישי.

במעגל הלאומי- למרות הניתוק פיזית, אנחנו עוד לא ממש התנתקנו מרצועת עזה. במעגל האישי- משפחתי חוותה את ההתנתקות.

השם של העבודה- כיסופים – בא מתוך געגוע וציפייה לחזרתנו לחבל ארץ זה .

בחרתי לצייר בצבעים חיים וצבעוניים את הזיכרונות שמלווים אותם.

לצד תמונות אלו חיברתי ציורים בשחור לבן, מצילומים עכשוויים של עזה מלפני המלחמה, כדי להעביר את תחושת הכאב והאכזבה.

במהלך העבודה נחשפתי ליצירותיו הרבות של יעקב שטיינהרט.

בעבודותיו הוא מתעסק עם דמויות רבות של היהודי החרדי, הגלותי, עוד לפני מלחמת עולם השנייה וגם אחריה. היה בהם מסתוריות והרבה עצב.

מחשבות אלו הובילו אותי לתהיות על המגזר החרדי כיום בארץ, ועניין אותי, אילו היה חי כיום, מה הייתה דעתו על המגזר החרדי? ועל חשבון הנפש שלדעתי הציבור הזה צריך לעשות עם עצמו.

יחד עם אמנות עכשווית שאליה אני מאוד מחובר- אמנות המוזיקה והסאונד.

הזכות לחיים וביטחון היא זכות יסוד שיש לכל אזרח בישראל – על המדינה להגן על האזרח.

כמתנדבת בשניידר ראיתי מהי קדושת חיים אמיתית, ובעקבות החוויות שחוויתי, אני זוכה להעריך כל דבר, וללמוד מכל אחד. במיוחד מהנשמות הכי רכות.

עבודתי מוקדשת למשפחות שליוויתי, שסמכו עליי עם היקר להם מכל-
תמיד תשארו איתי.

למוזיקה מגוון רחב של סגנונות ומצבי רוח ביצירה רציתי להביע את הרגשות העולים מהמוזיקה במרכז האקווריום ישנו פסנתר, כלי נגינה שמלווה אותי שנים רבות. ממנו יוצאים פרחים מלבלבים ופרחים נובלים, כמו הרגשות השונים העולים. כשאני מנגנת הצלילים ממלאים את החלל ואת הלב ומעלים בי תחושות ורגשות שונים. תקופת המלחמה עוררה בי רגשות רבים ואף מנוגדים, כשאני מנגנת הצלילים הבוקעים מהפסנתר מביעים את הרגש שלי בצורה הכי נקיה ואמתית, ללא מילים.

בעבודתי רואים אישה מבוגרת מסתכלת במראה ורואה את הגב, את העבר שלה. הנושא לפרויקט בא בעקבות שיחות עם סבתא שלי בת לניצולי שואה. ההשראה לציור הגיעה מהיצירה “אסור לשכפל” – של מגריט. בעבודתי נסתי להמחיש את חווית הדור השני שחי לצד הצלקות והשריטות של הוריהם. הציור טומן בחובו דימויים, סמלים והזכורים הקושרים קשר לשואה ביניהם תמונה קטנה של סבתא רבתא שלי ז”ל ניצולת שואה שאני קרויה על שמה מיאה אידה.

הפרויקט שלי הוא מבנה בתהליך בנייה. כל דבר שבונים במבנה דורש תכנון, חשיבה
וביצוע. תהליך הבניה יכול להיות ארוך ומאתגר, אבל בסוף, משתדלים לעשות את הכי טוב.
בחרתי להציג בפרויקט מבנה בתהליך בניה כי רציתי להראות שכיתה יב זו שנה קצת
יותר מאתגרת, שכוללת קבלת החלטות שבונות את העתיד, והחלטות כאלו יכולות
לקחת זמן.

בעבודתי רואים לב צהוב עליו רשומים דימויים המסמלים עבורי משפחה. משפחה בשבילי היא האור שלי, מה שמחזיק, היא חיונית כמו הלב שהוא האיבר הכי חשוב שבלעדיו אין לנו חיים. הלב הוא האיבר שמספק את הכוח שמניע את זרימת הדם בכלי הדם. וכמו הלב כך המשפחה היא שנותנת לי כוח ומחייה אותי ויודעת איך לגשת ללב שלי.

בחרתי לעבוד ברקמה. רקמתי פרטים מתוך תמונות שלי יחד עם אמא שלי, שמבטאים בעיניי את הקשר בינינו. רקמה מסמלת בעיניי קשר, והקשר שלי עם אמא שלי הוא בין הדברים החשובים בחיי. היא האוזן הקשבת. 

כמו ברקמה גם על קשר בין בני אדם צריך לעמול ולרקום, וכשמשהו נתקע או מסתבך לא לוותר ולהתייאש, אלא למצוא את הדרך לפתור את התסבוכת ולהמשיך לרקום.

היצירה שלי עוסקת בנופי הילדות של סבא שלי שגדל בפרו בכפר שנקרא קחאמרקה. הורי עלו מפרו, אני נולדתי בארץ, ולא ממש התעניינתי בתרבות  ובשורשים שלי.

בסוף ימיו סבא שלי התמודד עם מחלת האלצהיימר. הוא נפטר בקיץ האחרון. 

לאחר שנפטר, התחלתי  לשמוע סיפורים מאמי ולהתחבר לעבר המשפחתי שלי יותר ויותר.

בעבודה שיחזרתי בפלסטלינה נופים מהכפר של סבא, 

כמו שסבא שלי היה יוצר מציאות משלו בעקבות אלצהיימר, כך גם אני פיסלתי חיבור חדש למציאות הזאת.

בחרתי לעסוק בנשים במשפחה שלי –

סבתא רבתא שלי, סבתא שלי ואמא שלי.

בעבודה אני מביאה לידי ביטוי את הייחודיות של כל אחת מהן בעיני.

בחרתי לצייר כל דמות בנפרד ולהקיף אותה בטקסטים הקשורים בעולמה ובפרחים המסמלים את אישיותה.

לכל אחת עולם משלה וביחד הן רצף משפחתי.

בתהליך העבודה הרגשתי חיבור יומיומי אל הנשים שבחרתי והעיסוק בעולמה של כל אחת, חידד עבורי את הייחודיות שבכל אחת מהן.

בחרתי לעסוק בדמותה של סבתא רבה שלי,  רוז’י, שאני קרויה על שמה.

בחרתי לצייר ורדים (ורד = רוזה) על חפצים שונים (רדי-מייד), כל חפץ מייצג שלב אחר בחייה של סבתא.  במרכז העבודה ציירתי דיוקן של סבתא ברישום בעיפרון שחור. על הכלים מסביב, ציירתי ורדים בשלבים שונים של צמיחה, פריחה וקמילה. התהליך כולו גרם לי להתחבר ולהכיר את סבתא יותר וכך להתחבר גם אל שמי השני.

בחרתי לעסוק בירח המייצג את העליות והירידות בחיים, את הימים הטובים והרעים ואת התקופתיות. עבורי הוא מקור לנחמה, עוגן במציאות. הירח יכול להוות מקור תמיכה והגנה, להאיר כשחשוך ולהפיג את הבדידות.

גם כשלא רואים אותו – הוא שם.

היומן שיצרתי מלא בביטוים שונים של הירח, במה שהוא מסמל עבורי באופן אישי וגם בתרבויות שונות.

יומן הירח עשוי בטכניקות שונות, שירים, קטעי כתיבה, ציטוטים ממקורות ועוד.

ביצירה שלי רציתי להראות שני דברים בעולם האמנות, התייחסות לטבע- פרחים למשל- כ”דומם”: כשהאמן מתערב ומציגו כרצונו.

הטבע הוא רק חפץ נוסף ביצירה.רציתי להראות שהטבע הוא חי, ולכן השתמשתי בצילומים אמתיים ומתוכם ציירתי את הטבע בצורתו ובסביבתו הטבעית, והתמקדתי בעיקר בצד ה”דומם” של הטבע- פרחים, הבאתי לידי ביטוי בציור רגשות ותחושות, כל יצירה מבטאת רגש או תחושה אחרת.  התעמקתי בכל יצירה באחד מן הרגשות: בדידות, שונות, אהבה, חוסר וודאות .

העיסוק בא”י והמפה  ובהתייחסות למלחמת חרבות ברזל. תוך ציטוט מתוך חזון אחרית הימים – הנביא ישעיהו

לקחתי נייר עיתון ורקמתי עליו בגדול את גבולות מפת הארץ, לאחר מכן רקמתי את הפסוק מישעיהו: “וכתתו חרבותיהם לעיתים… ולא ילמדו עוד מלחמה”… הרקמה בצבע אדום בעבודה קשה ומאומצת כדי להראות את הקושי בשמירה על ארצינו.

הנושא האקטואלי והתהליך היו לי חוויה וחיבור למציאות שלנו בארץ היום.

בתקופה האחרונה האדמה הבטוחה שלנו נסדקה, וגם בי נפער פצע. 

התהליך החל  לפני ה7 באוקטובר כאשר חווינו פירוד וקרע בין פלגים שונים בחברה. באופן אירוני, מה שאיחד וחיבר אותנו היה האובדן הגדול של כל מה שהיה לנו, ובעיקר של חיילים הרבים. במותם תבעו מאיתנו לאחות מעט מן השברים הרבים, בעוד שברים אחרים נפערים מחדש. 

השתמשתי בכלי חרס ששברתי והדבקתי מחדש. בתוך החללים שנוצרו בכלים השבורים, הכנסתי פתקים עם שמות חיילים שנהרגו במלחמה. 

תהליך היצירה שלי התחיל בציור דיוקן עצמי. שמתי לב לאיפוק ומופנמות בהבעה שלי בציור. בהמשך עברתי לצייר דיוקנאות של אחרים, אזרחים וחיילים, וראיתי שבניגוד לדיוקן שלי, ההבעות שלהם יותר מוחצנות ומביעות רגש. 

האנשים האלה מביעים כלפי חוץ את מה שאני מרגישה בפנים. ביצירה ניתן לראות רגשות שונים כמו כאב, צער, תפילה ופחד, רגשות שאני מרגישה אך לא מצליחה להביע בעצמי, אבל כן דרך ציור הבעות פנים של דמויות אחרות.

ב- 7.10 השתנו חייהם של עשרות או מאות אלפי אזרחים בישראל.

חלקם נאלצו לנוס ולברוח מבתיהם במהירות, לאחרים לא נשארו בתים לחזור אליהם.

הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם של מאות אלפי אזרחים, שלקחו מזוודות ונסו על חייהם.

בחרתי ליצור על מזוודה. מזוודה היא החפץ הפיזי הכי קרוב לבית, שנשאר למפונים, איתה הם מתגלגלים ממקום למקום.

איפה מתחבאים כשמרגישים סכנה?

אני לא יודעת

והתחושה של הפחדים לפעמים משתלטת

כי המקום שחשבתי שבטוח זה הבית שלי.

ואנשים נחטפו ונכלאו בבתים שלהם, במקום שצריך להיות הכי מוגן.

המקלט שלי ושל עוד רבים זה לא המקום הבטוח יותר

אחרי המלחמה

אחרי שפחדים משתלטים

הבית זה לא מה שחשבתי.

בתהליך היצירה שלי עברתי מסע בו התבוננתי בחלקים השונים בארץ ובחברה שלנו, המרכיבים את נוף מולדתי ומתוך כך גם אותי.

רבי נחמן: “אין שלם יותר מלב שבור”.  בעבודתי ביטאתי את השלם המורכב מחלקיו.

השלמות והשבר באים לידי ביטוי בבחירתי לצלם דרך שבר של זכוכית בצורת ארץ ישראל )שבחלק מהתמונות אף הוא שבור(. גם מראת ארץ ישראל התלויה בין התמונות מציינת את השלם המורכב מחלקיו.

בחרתי להציג נופי יישובים בעוטף עזה. המקומות שבחרתי נפגעו במלחמה ולא שוקמו עד היום. בחרתי לצייר אותם כפי שנראו לפני המלחמה, מתוך תקווה שישתקמו. ציירתי את נופי כפר עזה, ניר עוז, שדרות, יער בארי ויער רעים, אך הציור אינו שלם, חסר בו חלק.

חשתי חיבור לדמותה המיוחדת של ניב ובחרתי לצרף קטע שכתב הסופר אלבר קאמי, בכתב ידה של ניב רביב (בעזרת מיזם אות.חיים) שנרצחה בכפר עזה.

לפני ארבע שנים משפחתי ואני עברנו ממושב בדרום לקיבוץ בגליל התחתון. התמקדתי בקושי הרגשי שחוויתי.עשיתי הקבלה בין סיפורה של אליס בארץ הפלאות לבין התחושות שלי. אצל אליס יש מעבר מעולם אחד לעולם אחר, אבל היא נשארת בעולם החדש ללא יכולת לחזור. גם בסיפור שלי יש מעבר ממקום למקום וכל הקשיים הכרוכים בהסתגלות למקום החדש.

הסגנון הסוריאליסטי מבטא את הדמיון בין סיפורה של אליס לסיפור שלי.

אני מחוברת למשפחה שלי, המשפחה שלי מאוד גדולה לכן בחרתי דווקא לצייר את אבא שלי, אחותי ושני אחיינים שלי שמראה את שושלת הדורות.

ציירתי  את  אבא שלי על קלף אמיתי בגלל שאבא שלי רב ורציתי שהחומר יהיה קשור אליו, ציור של אחותי על נייר אפייה כי אחותי מאוד אוהבת לבשל ולאפות, שני ציורים של אחיינים שלי שפשוט מאוד התחברתי ספציפית לתמונות האלה כי הן ממש מתארות את האישיות שלהם.

קראתי לפרויקט “תמונה אחת שווה אלף מילים”,

כי במהלך חודשי העבודה על הפרוייקט,

הצלחתי לבטא דרך הצילום,

מה שלא הצלחתי לדבר במשך שנים.

אני רוצה לקחת אתכם איתי למסע,

מסע ההבדלים בין תצלום לתמונה.

כנסו למקום שבו אין רדיפה אחרי היופי

או אחרי התיעוד, שנועד להקפיא את הרגע בזיכרון.

אני רוצה לקחת אתכם ,איתי, למסע בעקבות תמונות

שזורקות מול עיניכם את ההרהורים הפנימיים שלי והמחשבות.

תמונות שיגרמו לכם להתבונן שוב ושוב

עולם של דימויים ורגשות נפתח!

בואו איתי למסע-

אתם גם תופתעו מהעוצמה.

אני עובד במדגה בקיבוץ ואני מאוד מחובר לעבודה הפיזית. הקושי הפיזי בעבודה מביא איתו סיפוק גדול. החלטתי לפסל דג  (בטכניקת רדי-מייד) מחלקי מתכת שונים שמצאתי. בחרתי בטכניקת ריתוך, שגם היא עבודה  פיזית ומאתגרת.

בקיץ שעבר זכיתי לעבוד במדגה יחד עם שובל יעקב הי”ד שנרצח במסיבת נובה ברעים. אהבתי לעבוד עם שובל וללמוד ממנו את העבודה.

עבודה זו מוקדשת לזכרו של שובל

בחרתי לעסוק בביקורת – על איך פועלת מערכת החינוך בישראל. כתלמידה שמסיימת 12 שנות לימוד במערכת, אני מרגישה תסכול גדול משיטת הלימוד.

כל החומר שלמדתי מסתכם בסופו של התהליך בבחינה אחת. לכן בעבודתי השתמשתי בהמון דפים מהמחברת שלי ובספרי לימוד. על הרצפה ים של ספרים שכיסא התלמיד כמעט טובע בתוכם, המבטא את תחושת המחנק וחוסר האונים, לצד רישומי דמויות כואבות. את התקווה לשינוי מסמלים הפרפרים הצבעוניים.

במהלך השנים משפחתי ואני גרנו במדינות שונות, וזה השפיע בעיקר על הקשר ביני לבין אחותי. זהו קשר חזק המשתנה בהתאם לשלבי החיים שכל אחת מאיתנו עוברת. אני מדמה את הקשר הזה לפריחה. אחותי נקראת הדר. הצבתי מזוודה שמסמלת את הנדודים המשפחתיים שעברנו ומתוך המזוודה צומחים פרחים וחישוקי רקמה, ובהם זיכרונות משפחתיים. בתהליך העבודה היה לי חשוב ליצור עבודה אישית שמחברת אותי למשפחה שלי ובמיוחד אל אחותי.

לכל אחד יש סיפור משלו, דברים שהוא אוהב ושונא. לפעמים אני תוהה לגבי זה. למה אנשים עושים את הדברים שהם עושים? מה הם חושבים? מה הם רוצים? אני לא יודעת אבל אני מכירה את עצמי טוב יותר מכל אחד אחר. למדתי להכיר את עצמי טוב מאוד כי אני נהנית להיות לבד, וזה באמת מאוד חשוב להכיר את עצמך, את המשאלות שלך, המחשבות שלך הרגשות שלך, ההשקפה שלך על העולם.

כשהייתי בכיתה י”א טסתי עם משפחתי למיאמי וביקרנו שם באנדרטת השואה, זאת הייתה אנדרטה גדולה ומרשימה.

כשפרצה מלחמת חרבות ברזל היא ממש טלטלה והשפיעה עלי ועל כל אחד במדינה, לכן החלטתי שהפרויקט שלי יהיה בצל המלחמה ובהשראת אנדרטת השואה במיאמי.

העבודה הזאת מעלה בי המון רגשות, בעיקר עצב ותקווה, שעולים בו זמנית. העצב על כל ההרוגים והמצב המורכב במדינה שלנו והתקווה לעתיד טוב יותר, שנקום ונתחזק מהמצב הזה.

כשאמרו לי פרויקט באומנות ישר ידעתי שהפרויקט שלי יהיה שונה,  לא רגיל, לא מחומרים רגילים – משהו מפתיע.

כזאת אני, אני אוהבת להיות שונה ואחרת, ללכת נגד הזרם.

בחרתי להציג את הפרויקט בצורה הפוכה – כזו שלא תצפו לראות בתערוכה.

אני מקווה ששאלתם את עצמכם מה עושה פה הקרטון המוזר הזה? ואני מקווה שהופתעתם כשהתבוננתם במה שבתוכו. יצרתי פריטים מיוחדים – דברים הפוכים, דברים סטנדרטיים שקצת התבלבלו והמון צבע.

מסיבת הנובה תפסה אצלי מקום חזק בלב והחלטתי שאני חייבת להתמקד בה. בחרתי כמה תמונות של אנשים רוקדים בפסטיבל והעתקתי את הידיים שלהם.

מתוך כל האבל, אנחנו עוד נחזור לרקוד למען כל אלה שנהרגו על קידוש ה’ ורק רצו לחגוג.

זוג הידיים הכי ימניות הם שלי. מאז שאני ילדה קטנה אני אוהבת לרקוד ומשתתפת בשיעורי ריקוד. אני לוקחת על עצמי לשמוח למענם, לחיות למענם ולהמשיך לרקוד, למענם.

בחרתי ליצור יצירה זו מתוך תחושה עמוקה של אחדות ישראלית. הקשרים של הציצית מסמלים עבורי את הקשר החזק והבלתי ניתן לניתוק בין חלקי העם. הציצית, המורכבת מחוטים רבים הנארגים יחד, משקפת את האחדות הזו בצורה מושלמת. מלחמת האחדות האחרונה הדגימה זאת בצורה יפה: למרות הפילוגים שהיו קודם, התאחדנו כעם אחד מול האויב המשותף. החרדים, לדוגמה, קשרו ציציות לחיילים שנלחמו, והראו בכך את מעורבותם. עבודה זו היא קריאה לאחדות וערבות הדדית.

אז, פחדתי מהשינוי כי בניתי את חיי סביבך. אך הזמן מחזק אותך, ילדים גדלים, וגם אני מתבגרת. אז לקחתי את אהבתי, הורדתי אותו למטה, טיפסתי על הר ופניתי מסביב. ואם תראה את השתקפותי בגבעות מכוסות השלג- מפולת ההרים הורידה אותי מטה. (מהשיר Landslide של סטיוי ניקס)

“מי זו נשקפת לי? מביטה בי מולי. איך השתקפותי נראית? לא מוכרת…” (מולאן) 

איך אני יודעת מי אני, כשאני כל הזמן מושפעת מאחרים? איך אני מוצאת את עצמי? איך אני רואה אותי?

את הפרויקט החלטתי להקדיש לאמא שלי שנפטרה לפני 14 שנה, אני הייתי קטנה ובקושי זכיתי להכיר אותה. בניתי לי עם השנים דמות ששזורה מסיפורים של אנשים ותמונות. בחרתי לעשות 2 דיוקנאות שלה מאוכל וחוטים.

האוכל היה חלק בלתי נפרד ממנה ובכל פעם שהיו נכנסים לבית היה ריח של אוכל מדהים.

החוטים מסמלים את האומנות והיצירתיות שלה ובעיקר התפירה שהיתה חלק משמעותי בחייה.

אני מרכיבה את פסיפס חיי דרך חייה שלה כל יום.

לפני שלושה וחצי חודשים נפטרה שובי חברה שלי ונשאר לי חור בלב. היינו חברות טובות ורוקדות הרבה ביחד, אלו היו רגעים משחררים ומאושרים עבורי. החצאית מסמלת את הריקוד והקשר שהיה לי איתה, עם כל התנועה והחיים החצאית היא פסל. שובי איננה והתנועה קפאה. הקשר שלי איתה נקטע. החצאית בצורתה מזכירה גם גזע עץ קטוע. היא צבועה בצבעים של טווס שזו חיה מרשימה ומלכותית. אלו תכונות שמאפיינות אותה, גם כמו שמה- שובי מלכות.

היצירה עוסקת בפחד העמוק שלי מכישלון. בכיתה ד אובחנתי כדיסלקטית. חוויתי חוסר הצלחה שגרמה לי להרגיש לא מספיק טובה. העבודה מדברת על ניסיון פריצת הגבולות למרות הפחד המשתק. בחרתי להכניס ברקע הציור אותיות שמבטאות את הקושי שחוויתי בקריאה ובכתיבה. הפסל של הילד מחוטי הברזל מספר את הסיפור שלי כילדה. הילד מחזיק בלון שבסופו יש את האות א’ שמסמלת את ההתחלה של הקושי ומצד שני את הגעגוע לתום של הילדה שבי.

היצירה שלי עוסקת בחברתי הטובה שנפטרה לפני כמה חודשים בתאונת דרכים. הציור המקורי היה רעיון שצירנו יחד כשהיא היתה עוד בחיים. את הציור הצבעוני ציירתי ביום ה-30 ללכתה עם המון אמוציות ורגשות מעורבים, תוך מחשבה על התוכנית המקורית שלי ושלה. ביצירה שמתי דגש על הצבע, הוא עשיר ועז כמו שחוויתי את שובי חברתי, אך העיניים אפורות, כי למרות השמחה שיש בה שרציתי לבטא, החוסר קשה מנשוא.

ביני ובין אבא שלי יש הרבה שוני, הוא חרדי ואני לא. רק בשנים האחרונות הצלחתי להישיר אליו מבט. ציירתי את העין שלו כשבתוכה דמות של ילדה ואת העין שלי כשבתוכה דמות של איש חרדי קטן. הצבעוניות בעין שלי והשחור לבן בעין שלו מדגישות את השוני בינינו, אך למרות זאת אנחנו מצליחים לייצר תמונה שלימה, לא מושלמת וסימטרית אבל שלימה. אני מאמינה שצריך ‘להסתכל’ למורכבות בעיניים, זה מפחיד וקשה אבל משמעותי ומלמד.

יצאתי למסע בעקבות שבע הנביאות שהיו לעם ישראל במהלך הדורות.

יצאתי למסע בעקבות החיבור שלי לבדים, לצבעים, לטקסטורות ולכיסוי הראש הנשי.

יצאתי למסע שמפגיש את העבר עם ההווה. את הסמלים והדימויים עם העיצוב הממשי.

שבע מטפחות שעיצבתי בהשראת כל קורותיה של נביאה ונביאה.

שבעה תצלומים של בנות משפחתי שהפיחו חיים בכל נביאה.

שבעה מקומות בארץ הנוגעים לסיפורה של כל נביאה.

שבעה שירים עבריים שנוגעים במסע החיים שעברה כל נביאה.

במהלך חיי הרגשתי חיבור מיוחד עם המשפחה. באוכל הטעים שההורים הכינו, בספרים שקראנו וסיפרנו עליהם. 

בתחילת המלחמה, כאשר אחי נכנס ללחימה בדרום, הבנתי את החשיבות של משפחה, כמה חשוב החיבור המיוחד שיש לי עם כל אחד מהם. מאז התחברנו בצורה עמוקה יותר, הדאגה הקולקטיבית לאח שלי גרמה לי להרגיש חיבור חדש שלא הרגשתי קודם. חיבור מתוך דאגה ופחד על אח שלי שאולי לא יחזור הביתה, זה משהו שלא חשבתי שארגיש.

אחרי 7.10 הרגשתי תחושות של עצב, כאב ,בלבול ,כעס, חוסר אונים.

הרצון לצעוק את הכאב, גרם לי לעשות את הפרויקט על המלחמה.

בחרתי להשתמש בצבע האדום כדי להעביר תחושה זו.

הכאב והחוסר שהחטופים משארים בחיים שלנו ומה שהם עוברים בעזה , החלק שנלקח מהעם והאזור של העוטף שנהרס ונחרב באותו היום, עולם המוזיקה ואת נובה שם נרצחו המון אנשים שכל מה שרצו זה לרקוד ולשמוח, חיילים נושאים ארון של חבר שלהם שנלחם לצידם.

היצירה עוסקת בהרגשה של חרדה חברתית – כאשר המוח שלך גורם לך לחשוב שכולם מסתכלים עליך ושופטים אותך לרעה בכל מקום שאתה נמצא בו. בעקבות כך, עולה בך הפחד וההסתייגות מדעות הסביבה לגביך וממצבים חברתיים שונים.

החלטתי לעסוק בנושא זה מכיוון שהתמודדות עם חרדה חברתית היא יום- יומית והיא משפיעה בכל מצב ובכל עיסוק ביום יום של כולם- בין אם זה בבית ספר בעבודה או במרחב ציבורי אחר.

ממשילה את רעיון הפרוייקט שלי כדוגמא

מהספר “הבית של יעל”.

יעל כל הספר מחפשת איפה יהיה ביתה ורק לאחר שיצאה

מבית אחד מצאה בית אחר.

מצאתי את הבית שלי ומציאת דברים שחסרו לי, בעצמי.

בזכות הפרוייקט עברתי התקדמות רבת משמעות במציאת אני כבית.

מהספר “הבית של יעל”.

יעל כל הספר מחפשת איפה יהיה ביתה ורק לאחר שיצאה

מבית אחד מצאה בית אחר.

מצאתי את הבית שלי ומציאת דברים שחסרו לי, בעצמי.

בזכות הפרוייקט עברתי התקדמות רבת משמעות במציאת אני כבית.

תנועה.

לתת ליד לזרום

על הדף.

עוצמה נשית

נובעת גלים גלים.

עוטפת.

מאפשרת ריקוד של

התכנסות ברחם.

יחד עם אנרגיה מתפרצת

החופש להיות.

פנים רבות יש לאדם.

כשהוא מתבונן בעצמו 

וכשאחרים מתבוננים בו. 

מה עולה? אילו פנים? 

ומה ניתן לגלות בגילוף הרב שכבתי של הפנים? 

לכולנו פנים:

קבועות, זורמות ומתחלפות, 

עולות ויורדות, 

לובשות הבעה ופושטות אחרת, 

בהתאם לנסיבות, למצבים ולאירועי החיים המשתנים. 

לעיתים הפנים נבונות ושמחות 

ולפעמים הן עצובות, כעוסות ונפחדות. 

יש מצבים בהם הפנים מגלות טפח,

ופעמים אחרות בהן הן מסתירות טפחיים.

כוחו של המבט אל הזולת,

ראייתו וההכרה בקיומו, 

מציב במרכז את פניו. 

בפרויקט שלי רציתי ליצור יצירה שתהיה בעלת משמעות בשבילי וגם תתן  לאחרים הזדמנות לראות אותה מנקודת המבט שלהם.

תהליך היצירה של הפרויקט היה מאוד אינטואיטיבי. כל יום ציירתי את מה שהרגיש לי הכי נכון לאותו הרגע, מה שבסוף התהליך הביא לתוצאה סוריאליסטית, כלומר אוסף של דברים הגיוניים שהשילוב ביניהם הופך אותם ללא הגיוניים.

אני בוחרת לא להסביר את היצירה שלי, אלא לתת לכם מקום לדמיון ופרשנות אישית.

על לוח עץ גדול הדבקתי פקקים כך שיצרו דמות ילדה ששומרת על הלב שלה.

הבחירה בפקקים נובעת מהרצון לבטא חומר שתפקידו לסגור אבל הפעם הוא מוצג הפוך ופתוח ללא הבקבוק.

הרצון לפתוח את הלב, לא להסגר מול הקשיים ולעבוד על היכולת להיפתח.

צבעי השחור- לבן- אדום ללא גווני צבע או צבעים נוספים משמעותם הרצון לא להשאר בהסתכלות של שחור- לבן על החיים ולחיות את המורכבות על אף הקושי.

תקופה ארוכה שמתאפיינת בחוסר יציבות פנימית וחיצונית.

המלחמה שפרצה, מעבר הדירה מנריה לירושלים, והעומס שמאפיין את סוף התיכון.

כולנו חווים את העומס הזה ואת תחושת חוסר היציבות.

בחרתי להתמקד בפרויקט שלי על העוגנים בחיי.

מול המעבר דירה יצקתי יסודות בטון והזכרתי לעצמי שהעיקר שכל המשפחה שלי ביחד, לא משנה איפה נגור.

הכינור מבטא את השקט הנפשי ועוגן פנימי ורוחני.

שני אלו עוזרים לי בתקופה הזו.

ב 7.10 כשפרצה המלחמה ראינו את עוצמת החיבור ושותפות הגורל בין קצוות בעם.

בחרתי בפרויקט להתמקד בטוב שנוצר, בחיבורים, בביחד של העם ולא במחלוקות שקדמו למלחמה.

תמונות הידיים מבטאות בצורה ברורה את החיבורים והחברויות שנוצרו בין קצוות שונים כל כך בעם.

אני רוצה להאמין שהחיבורים האלו הם מה שמחזיקים אותנו ונותנים לנו תקווה, והלוואי שהם ימשיכו איתנו תמיד

המשפחה שלי כוללת לא רק הורים וחמישה ילדים, אלא גם ארבעה בני דודים ששני הוריהם נפטרו. אנחנו גדלים בבית אחד משותף. הכלים מייצגים את השבר שהתרחש במשפחה ואת התיקון והחיבור שאנחנו עוברים . אמא שלי מוצגת בתור קנקן, שמכיל את כולנו ומעניק. אבא שלי מוצג כמעמד לעוגה, המסמל יציבות, חוזק, גובה ונוכחות. אחרי יצירת הכלים שברתי אותם והדבקתי מחדש בזהב, בשיטה היפנית “קינצוגי”.  כולנו עברנו שבר ותיקון, כיחידים וכמשפחה.

שני חלקים של האחד

זה שכאן מביט, צופה

וזה ששם נשאר, קופא

מחפש ותר אחרי המקום

החלל שנשאר, הקור והחום.

החיוך שלי ואולי שלו,

החיוך שלנו, כאן, בשבילו.

מתכת זכוכית היסודות כולם

מלאכי השרת ונשמות העם

זועקים את השבר שירד לעולם

נזכור תמיד שאנחנו לא לבד.

כמים הפנים לפנים

כך פרצופיהם שונים

כן לב האדם לאדם

ויהיו שניהם לבשר אחד

ה’ אלוקינו איתנו, ה’ אחד

במותם ציוו לנו חיים,

ובזכותם כולנו כאן מביטים.

שבע מיליארד בני אדם בעולם. לכולם יש אף, עיניים ופה. כולם מחייכים, כועסים, צוחקים ועצובים. אבל הפנים של כל אחד מאיתנו זזות אחרת. מביעות אחרת את הרגש.

דרך הבעות הפנים אנחנו מדגישים את הייחודיות שלנו.

תמיד נמשכתי להבעות פנים, זה הגניב אותי איך כל פעם שמשנים טיפה את הגבות, כל ההבעה משתנה, כשמצמצמים את העיניים, גם הלחיים זזות

בעזרת הרישום אני פוגשת פנים, הבעות ואנשים שאני אוהבת.

כל פעם זה אותו הויכוח.

-“אצלך בקיבוץ לא התייחסו בכלל לספרדים. היה רק בית כנסת אחד והתפללו בו רק בנוסח אשכנזי ולא היה לכם אכפת שיש עוד אנשים”

-“החבר הכי טוב שלי היה תימני!”

-“כולם במקום הזה אשכנזים דתיים שחושבים שהם יותר טובים מכולם”

-“אנשים צריכים להשתחרר מהגלות”

-“אתה אשכנזי מתנשא”

-“ואת עדתית!”

ואני יושבת מחוייכת 

יודעת שאני גם

וגם

*****

גפילטע פיש וגם קציצות בשר

פלצ’ינטה (בלינצ’ס) עם גבינה וגם מופלטות מלאות בדבש

כופתאות מטוגנות וספינג’ים שומניים

והכל זה אני

ואני זה הכל

העולם קורא לי-

שופעת חלומות ורעיונות.

ללמוד תפירה, לנגן על גיטרה, לגדל פרה, לטוס לחו״ל, לטייל בדרום, לעזור לחקלאים, לשבת עם חברים, לבקר פצועים, להתחיל לעבוד, ללמוד תורה, ללמוד לבגרות, להשתפר במידות.

ואל מול האינסוף הזה אני נפגשת עם אינסוף אחר

אינסוף האופל והמחסור.

המלא בעצב וכאב, לבבות שבורים, אנשים בודדים, פוחדים, 

אינסוף מלא באובדן וחסר בביטחון.

אינסוף, שבו השפע והמחסור מתאחדים.

הכמיהה לאחוז את מה שנוזל לי בין הידיים והניסיון למלא ולתקן את החלל.

זהו ריקוד חיי.

מִי שֶׁחָרַב עָלֶיהָ בֵּיתָהּ

שֶׁחָרַב עָלֶיהָ עוֹלָמָהּ

כָּךְ בְּאִוְשַׁת פֶּה

וּבְטֶקֶס בְּחֶדֶר צְדָדִי

מִי שֶׁחָרַב עָלֶיהָ בֵּיתָהּ

אוּלַי פְּטוּרָה מֵאֲבֵלוּת בְּשָׁנָה זוֹ עַל חֻרְבַּן בֵּיתָהּ שֶׁל שְׁכִינָה?

…

אוּלַי מִי שֶׁחָרַב עָלֶיהָ בֵּיתָהּ, לְפָחוֹת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, תֵּשֵׁב, תְּסַפֵּר עַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה וְאֵינֶנּוּ עוֹד…

תְּנַגֵּב אֶת שׁוּלֶיהָ וְתַיְשִׁיר מַבָּט, בֶּאֱמוּנָה – אוֹתָהּ אֱמוּנָה שֶׁלִּוְּתָה עַד כֹּה – וּתְבַקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ שֶׁבֵּיתוֹ חָרַב, שֶׁיֵּאוֹת לְחוֹנֵן אֶת אֲבָנֶיהָ, שֶׁתִּבְנֶה לוֹ קִיטוֹן בֵּינֵיהֶם, בְּאַהֲבָה.    (רות חסין)

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סוף

וחרובים וזית וגלבוע –

ואל ערבו העמק נאסף

ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב…

               (דורית צמרת)

איך קורה עדיין

שהחיטה צומחת שוב

הכאב עצום

אבל תמיד יש חוט של תקווה

של חיים

של צמיחה

שממשיך את מה שהיה כאן לפני

ומה שיהיה כאן תמיד

החיטה תצמח שוב

ואיתה החיים

אהבתי אותי דרך העיניים שלך. 

דרך המבט שלך התחלתי לאהוב את כל מה שתמיד שנאתי בי.

אפילו החסרונות הפכו להיות חלק מהשלם שלי. 

אהבתי כשהבטת בי, את ההשתקפות שלי באישונים שלך.

אבל הבנתי, שעם כל התענוג בלאהוב את עצמי דרכך, אני חייבת קודם לאהוב את עצמי דרכי.

אני חייבת לגלות, לאט לאט, דרך מבטי את האדם – שגיליתי רק דרך מבטך.

אהבתי אותך. 

ואהבתי אותי דרך העיניים שלך. 

ועכשיו אני לומדת איך לאהוב אותי, והפעם, דרך העיניים שלי.

“אין אנו זוכרים ימים; אנו זוכרים רגעים.”  (צ’זרה פבזה)

החיים הם רצף של רגעים. רגעים טובים, רגעים רגילים ורגעים פחות נעימים. כולם יצרו את מי שאנחנו היום.

ועם הזמן הרגעים הופכים לזיכרונות. 

והזיכרון דוהה. והגבולות בין אירוע לאירוע מיטשטשים והסיפור הופך לאוסף של תמונות. 

ומידי פעם הצצה בתמונה מציפה את התחושות והאווירה של הזיכרון המעומעם-

ומחייה את הרגע.

כתבתי ארבעה שירים בשבועיים האחרונים

כולם על הבית שלי

או אולי על הבית שאין לי

זה אולי יהיה החמישי

קצת מוזר שאני מתעסקת שבוע שלם במקום שאני נמצאת בו פעם בשבוע

….

ביצירה שלי אני מדברת על חיפוש עצמי ובלבול בחיים, בציור אני רוקדת כמנסה להמשיך בחיים אבל הראש נמצא במקום רחוק משם.