המאמר פורסם בכתב העת דעות (גיליון מס’ 71) אוגוסט-ספטמבר 2015, בהוצאת נאמני תורה ועבודה.

שרה פרידלנד בן ארזה היא עורכת, משוררת, מסאית ומרצה, זוכת פרס שר החינוך ליצירה יהודית בתחום הספרות תשע”ו. ספרה החדש ‘יהי – מעשים כמילים’ (מוסד ביאליק) ראה אור לאחרונה. בין השאר נדון בו ערכו הדתי של מעשה האמנות.

 

 

ישבתי עם קרוב רחוק שלי, חבר קיבוץ נירים, וניסינו לברר מה הייתה נקודת השבר שבה התפצלה המשפחה. הוא סיפר לי שהייתה זו האמנות. סבו, דודו של סבי, פרשׁ מהחברה הדתית ומהמחויבות ההלכתית בעקבות תשוקתו לאמנות. באותן שנים אי אפשר היה לממש את השתיים בו-זמנית.

ולאחר דור – והנה אמי ושתי אחיותיה, שומרות מצוות שלושתן, מציירות. אכן, בדורן ובחינוך החרדי שקיבלו נפתחה הדרך אל האמנות, אך היא הותרה לנשים בלבד. ובדורי – בן דודי רב מצייר ומלחין, ומגוון כישרונות יצירה מופיעים אצל עוד מבני השבט, ואין בהם כדי להדפם משמירת המצוות ומהשתייכות לחברה הדתית.

השבט הזה לא היה מתלמידיו של הרב קוק ואף לא מתלמידי תלמידיו. מה  שאירע לו לא הושפע במישרין מתורתו של הרב קוק, אלא מתהליכי עומק שאירעו את עמנו במאה השנים הדרמטיות האחרונות.

עם השיבה לציון התעוררה גם השיבה אל האני, הקולקטיבי והאישי. בגלות היינו דחוקים וכפופים. ביקשנו לשרוד בין מצריה ולמלא את חובותינו מול הקב”ה – ללמוד וללמד תורה התחומה בעיקר בארבע אמות של הלכה. לקראת סוף הגלות פנתה היצירתיות היהודית לזרום באפיקים חדשים. ומשהתעוררנו ממנה והתנערנו מעפרה, ביקשנו לדבר את שירנו. והשיר הלך ופער את עצמו להקשיב למצוי מכבר. רוח האדם וגופו השׁתוררו, ובנייני התורה ומוסדותיה שנבנו בעמל, במסירות ובביטול העצמי אל רצון ה’ – התערערו. מהומה ותוהו הסבו כוחות החיים המתפרצים הללו, ואיימו לערער את אדני המבנים שהעמדנו בגלות.

הרב קוק תיאר את התהליכים הללו בלשונו החזונית והאידיאליסטית:

הוא [-הטבע] נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים … ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ. והוא הולך ומתקרב אל הקודש … והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתאמתות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו נזרמים הם על ידי שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש.[1]

במקום להגיב אל הצפת התהום הזו באימה וברתיעה האיר הרב קוק את כוחה להשקות את העם. עד אליו, ההתייחסות התורנית אל האמנות הצטמצמה במגבלות ההלכתיות על המעשה האמנותי – עירום וקול אישה, הנאה מאמנות וממוסיקה כנסייתית וכדומה. הרב קוק היה הראשון שהרחיב והעמיק בכוחה החיוני של האמנות. כך כתב בהקדמתו לשיר השירים:

הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית. וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא את הפועל, עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו.[2]

בסידור עולת ראיה שינה הרב צבי יהודה את ניסוח דברים אלו שכתב אביו. את המילים “הספרות, הציור והחיטוב” החליף במילים: “הספרות, ציורה וחיטובה”.

בעת העתיקה נזהרנו מפני עשיית תמונה ומסכה, אך בישראל נפוצו אז חזיונותיהם של רואים וצופים. כשעמד מקדש על מכונו עלו גם פשוטי עם שלוש פעמים בשנה לבית ה’ לא רק להיראות אלא גם לראות, והפרוכת נגללה בפניהם להראותם כרובים ולהראותם חיבתם לפני המקום.[3] ואולם לקראת היציאה אל הגלות פסקו אלו ואלו, והיהודים – להוציא אנשי סוד שאינם מסתפקים בקריאה להקשיב למלים, ‘תא שמע’, אלא קוראים זה לזה באהבה וביראה גם ‘תא חזי’, צופים במרכבה ומציצים בפרדס – רחקו מן המדיום הנראה ופיתחו עוד ועוד את עולמם הלשוני והמושגי. אז פרתה ורבתה היצירה היהודית במילים – במילות תפילה ופיוט ובמילותיה של תורה שבעל פה. כך הועמדו כלונסאות יציבים של הלכה לעם שימשיך וינדוד בתפוצותיו, והכלונסאות עשויים מילים.

אף הרב קוק המשיך ליצור במדיום המילולי, המדיום שדחק את רגליהם של המדיומים החזותיים בגלות. יתר על כן, ברוב המקומות שבהם עסק הרב קוק באמנות הוא הפלה בין הספרות לבין שאר אמנויות. עיקר כתיבתו החיובית על אמנות ויצירה התייחסה למדיום הכתוב.[4] בתיאטרון ראה מדיום נחות ופסול מכול וכול,[5] וכלפי האמנות הפלסטית גילה יחס מורכב במקומות שונים. מאיגרת העידוד שכתב לבוריס ש”ץ ולחבריו עם הקמת בצלאל ב-1908, חמש שנים לאחר כתיבת ההקדמה לשיר השירים, משתקפת ראייה צרה ביותר של האמנות. אין היא אלא פרחים נחמדים לעטר בהם את עירנו הקדושה ולבשם בה את עולמנו. כמעט לכל אורך האיגרת מזוהה האמנות עם יופי, ולא נותר בה מקום לביטויי שבר, תמיהה, כאב וטלטלות נפש. בבואו לדבר בשבח הקמתו של “בצלאל” בשעה של מחסור קשה בארץ הרב קוק מועיד לאמנות תפקיד מכשירי – מעליב למדי בעיניי – בתהליכי תחיית ציון. הוא מספר על הילדה שושנה החולה במחלה קשה וממושכת, וכשהיא פוקחת לראשונה את עיניה היא מבקשת את בובתה. הכול שמחים על הבקשה הילדותית הזו, אות ליציאה מן המשבר וסימן לחיוניות שתתפתח כשבהמשך היא תבקש למלא צרכים חשובים יותר – מרפא, מאכל, לבוש וספר. אכן עתידה ירושלים לדרוש דברים חיוניים יותר, ובהם גם ספרות, אך בשלב ילדותי זה היא תובעת את צעצוע האמנות. בהמשך האיגרת הרב קוק מצביע על ערכה של האמנות בהיותה מקור אפשרי לפרנסה בירושלים, ומזהיר מן הסכנות הכרוכות באמנות הפלסטית בשל זיקתה לעבודה זרה.

בעריכת ההקדמה לשיר השירים הכריע הרב צבי יהודה באמביוולנטיות של אביו. משמעות השינוי המזערי שהטיל בסדר האותיות היא שרק הספרות לבדה – לא הציור ולא הפיסול – הוא החיטוב – היא הכלי הראוי לגילויו של כל שרטוט הכמוס בנפש. כך ביקש לסגל את דברי אביו כאן לדבריו באיגרת בצלאל ובמקומות אחרים. על כל פנים, הראי”ה קוק עצמו העדיף את אמנויות הכתב הן מסיבות אישיות ונסיבתיות הן משום שביקש מדיום המושך אל הרוחני ואל המופשט. לדבריו, רק בשירה, ולפעמים רק במה שלא ניתן להבעה אפילו בשירה, אפשר לשמור אמונים להלך הרוח הפנימי. [6]

נדמה לי כי הרב קוק הוא ההוגה הרבני הראשון שאישר את כוחות היצירה גם מחוץ לכתליו של בית המדרש. אין לי ספק שהמבט המעמיק שבו הביט על שורשיו של המעשה האמנותי סייע להערכת העשייה האמנותית, להתקבלותה ולטיפוחה בחברה הדתית-לאומית שבתוכה אני חיה. עם זאת, היום כבר אין די בליקוט דבריו החיוביים של הרב קוק על האמנות. אני חשה כי מוטל עליי לדייק בדבריו, לדייק באמנות ובאמונה הדתית שלי ולבחון מה מדבריו כוחו יפה גם לדורי, ומה אראה כדברים היפים לשעתו ולנסיבותיו הוא (אציין כי אני ניגשת אל דברי הרב קוק כמקורות רבי-השראה ומשמעותיים לי, אך אינני פונה אליהם מראש כסמכות המחייבת אותי).

האם אוכל להזדהות עם תפיסות האמנות שהביע הרב קוק באיגרת בצלאל – ראיית האמנות כקישוט לחיים וצמצומה לכדי ביטויי יופי בלבד? אלו הן תפיסות שאינן יכולות להתקבל על אמונתי ועל אמנותי; וכפי שהראיתי, אף הרב קוק עצמו לא היה עקבי בסוגיות הללו.

ושאלה נוספת: לעיל ציינתי כי מרוב התייחסויותיו של הרב קוק לאמנות ברור שהעדיף את אמנות המילה על פני האמנויות הפלסטיות. האם אאמץ העדפה זו? אכן, באופן אישי, אמנות המילה היא גם האמנות שלי, ולא מצאתי כלי טוב ממנה לבטא את עולמי. אולם הרב קוק ביכר את הספרות על פני שאר אמנויות לא רק משום שהיא הייתה כלי אמנותו. האם אני מוצאת עדיין בסיס להעדפה ערכית זו בעולמי?

שני מוקדים מרכזיים עומדים מאחורי הסתייגויותיו של הרב קוק מאמנויות שאינן מילוליות: זהירותו הרבה בענייני צניעות,[7] ורתיעתו מן השפה החזותית בשל קרבתה להגשמה, לאלילות ולנצרות.[8]

ביחס בין ערכי הצניעות לבין האמנות לא ארצה לדון כאן משתי סיבות: הראשונה – נורמות הצניעות של הרב קוק רחוקות מאלו הנהוגות אצל רוב בני הציונות הדתית.  השנייה – בשנים האחרונות עוצבו במגוון מסגרות דתיות פתרונות, לפחות חלקיים, לבעיות צניעות שבימיו של הרב קוק נראו בלתי פתירות, דוגמת הופעות בפני נשים בלבד או יצירת סרטים שאין בהם מגע פיזי בין המינים. מכאן שאין זו שאלה עקרונית הנוגעת למהות האמנויות החזותיות, אלא שאלה נסיבתית.

לעומת זאת, מהעדפתה הערכית של אמנות המילה, שהיא מופשטת, על פני האמנויות החזותיות, שיורדות אל החומר ואל הפרטים – חשוב לי להסתייג. ואולם מתברר כי הסתייגותי זו מתעוררת דווקא מתוך שהפנמתי דברים שכתב הרב קוק עצמו – אם כי לא לגבי המדיומים האמנותיים.

הרב קוק הוא שכרך את השיבה אל הגוף עם השיבה אל הארץ.[9] והנה היום, לאחר שנים של אחיזה בארץ, דווקא נאמנותי למה שלמדתי ממנו מעוררת אותי למשוך את דבריו בשבח היצירה האמנותית מטה, אל הגוף; להמשיך במסעות השכינה לא רק מרקיע לרקיע אלא אף משכבת ארץ אחת לזו שתחתיה, מן המדיום הנחשב רוחני יותר אל מדיום הנחשב חומרי יותר. שמונים שנה לאחר פטירתו של הרב קוק כבר קשה לי להצדיק את צמצומה של אמנות הקודש לכלי הלשון בלבד, נוגעת-לא-נוגעת גם בציורים בודדים.[10] לא אוכל עוד להגביל את עבודת הקודש האמנותית לאמנויות המלה, ואף לא אסתפק במדיום המוסיקלי, שכבר קידשוהו חסידים, אלא אבקש את יצירת האמנות בתנועת הגוף ובריקוד, בתיאטרון ובקולנוע, בציור ובפיסול, באמנות המיצג והמיצב.

באותו כיוון הייתי רוצה להפליג עוד: אם יורדת שכינה אל החומר, וקדושה בקו, בצבע ובמחוות גוף – אין לי די בהם כמדיומים אמנותיים בלבד. גם את התפילה ולימוד התורה – המעשים המרכזיים בחיי הנפש היהודיים המתחוללים מזה דורות בלשון בלבד, בבתי-כנסיות, בבתי-מדרשות ובבתיהם הפרטיים של יהודים – אף את גבולותיהם אני מייחלת להרחיב, כך שיעברו את סִפהּ של השפה ויתרחשו בכל כלי הביטוי האנושיים – שיהודים ויהודיות יתפללו בצבע ובתנועה, שתורתם לא תילמד רק בהגיית הברות, מילים ומשפטים ולא רק בטעמי המקרא או תוך זמזום נעימת לימוד אלא אף בעיצוב בחומר ובבימוי.

והניצנים נראים כבר בארץ, עת הזמיר הגיע.

 

 

[1] אורות, עמ’ עח, סעיף ל.

[2] את הקטע פרסם בנימין לוין בכתב העת “המזרחי” תרס”ג (1903), והוא מובא אצל ד”א ספקטור, אמנות במשנת הרב קוק, ירושלים תשס”א.

[3] יומא נד ע”א. ר’ צדוק הכהן מלובלין הקביל בין תקופת הנבואה, התורה שבכתב ועבודת המקדש לעולם האלילי, לכישוף ולמיתוס. ראו למשל פרי צדיק א, לר”ח כסלו, עמ’ 77; פרי צדיק ה, דברים, עמ’ 33–34; מחשבות חרוץ, עמ’ 142; רסיסי לילה, עמ’ 13–14.

[4]   אם כי יחסו לספרות החול לא היה פשוט. באמצעות הקריאה בספרות חול יוכל הקורא, לדבריו, לגלות את הסוד הגנוז בנפשו, ואולם חלקים ממנה ראה כ”הגיוני רשעה נבלה”, שגילויים חשוב כדי להביא לביטולם (ראו שמונה קבצים ג’ לג; ערפלי טוהר עמ’ סז, ומקבילה בשמונה קבצים ב, קפח).

[5] ראו אגרות ראיה א קט.

[6]  שמונה קבצים ד, קטו.

[7] ראו למשל אגרות ראי”ה א, קט.

[8] ראו למשל עין אי”ה, מסכת ברכות ח”ב, כז, עמ’ 261.

[9] ראו למשל אורות התחייה לג, שמונה קבצים ג, שסד.

[10] ראו דבריו על רמברנדט אצל הרב מ”צ נריה, מועדי ראי”ה, עמ’ קפז.