הסרט יספר את סיפורה של סמלת אושר (שמחה) ברזילי הי”ד, סמבצ”ית שנפלה במוצב נחל עוז ב-07.10.23, מנקודות מבט שונות של קרוביה. נפגוש את הוריה, אחיה והחברות שלה. הם יספרו על האדם שהיא הייתה, על אירועי שמחת תורה, על החוסר, ההנצחה וההתמודדות היומיומית עם האובדן.

הסרט מציג קונפליקט בין האובדן להמשכיות, בין הייאוש לתקווה. אפשר לראות שהקרובים של אושר נותנים מקום לכאב ולשכול, אך עם זאת בסרט מתוארות ההנצחות, העשייה וההמשכיות שהם עוסקים בהן.

גם ברגעים הכי קשים כשכבר נודע שאושר לא איתנו, לאב המשפחה היה חשוב לשמור על המשפחה שלמה ומאוחדת. רואים בסרט באופן מובהק את התקווה לימים טובים יותר, ולאחדות בעמ”י.

בחרנו לעשות את הסרט דווקא על אושר ברזילי, מכיוון ששתיים מאיתנו גרות באותו יישוב שבו היא גרה והרגשנו קרבה לאדם שלא זכינו להכיר. לכן חקרנו קצת על דמותה והבנו שנפלה גיבורה. מהסתכלות בעמוד האינסטגרם שלה ראינו שהיה בה משהו באמת מיוחד ומעבר לאדם רגיל. 

מתהליך הסרט רצינו להבין איך משפחת ברזילי מצליחה עם כל הכאב לקום כל בוקר, להמשיך את החיים ולפעול למען ההנצחה בלי להישבר. 

הסרט גם מהווה הנצחה של אושר, בנוסף לפרוייקטים הרבים שבאמצעותם היא מונצחת. היינו רוצות לגרום לצופים להרגיש הזדהות עם המשפחה, ולגרום לכך שכמה שיותר אנשים יכירו את אושר הי”ד.

ביצירה בחרתי להתמקד בחדר מדרגות, המבט מוביל למטה, אולי החוצה ואולי לתהום ועם הקירות זעקות שקטות להחזרת החטופים.

בעבודה התיחחסתי לואן גוך ושילבתי אלמנטים מהיצירה שלו. ציירתי נוף ובית ישראלי לפני המלחמה ועכשיו.

בעקבות הנובה בחרתי לצייר מסיבה ואנשים רוקדים ומצד שני תחושה של אימה וסוף

בחרתי לצייר חייל מתפלל ולסמן את העוצמה של הצבא ואת האור של התפילה

היצירה עוסקת בהרגשה של חרדה חברתית – כאשר המוח שלך גורם לך לחשוב שכולם מסתכלים עליך ושופטים אותך לרעה בכל מקום שאתה נמצא בו. בעקבות כך, עולה בך הפחד וההסתייגות מדעות הסביבה לגביך וממצבים חברתיים שונים.

החלטתי לעסוק בנושא זה מכיוון שהתמודדות עם חרדה חברתית היא יום- יומית והיא משפיעה בכל מצב ובכל עיסוק ביום יום של כולם- בין אם זה בבית ספר בעבודה או במרחב ציבורי אחר.

השביעי לאוקטובר השאיר בנו חור,

השאיר בי חור.

חור בלב.

מאורה של נחשים-צפעונים,

שחיבלו בתחושת הביטחון הבסיסית שלנו-

כעם במדינת ישראל.

זאת היתה יכולה להיות כל אחת מאיתנו,

שכבר אין לה פנים,

שגזלו ממנה:

את הכבוד.

את הגוף.

את הנשמה.

שנלקחה בשבי.

שעונתה.

שהומתה.

ובתוך התהומות האלו,

יש בידינו את הבחירה:

האם להפריח שדה של כלניות

על חורבן ואימה?

האם להצמיח מתוך העפר,

שיר חדש מקליעי מלחמה?

ואיך נמצא את הכוחות,

ומהיכן נביא את העוצמה?

לזכרם של הנרצחים בנובה.

בחרתי לעצב שמלה בהשראת הציליות שהיו במתחם הנובה. רצו להפסיק את הריקוד שלהם, אבל אנחנו לא נפסיק לרקוד.

גיא שמחי נרצח ב 7.10

הוא היה חבר של אחי, מתוך היכרות בצבא, בסיירת צנחנים. הוא נלחם בגבורה וזכה להציל לא מעט אנשים.

בעקבות מלחמת חרבות ברזל, רציתי לעסוק בנושא שקשור לחללי צה”ל ובמיוחד בוגרי בית הספר שנפלו במשך השנים.

בחרתי לעסוק בדמותו של שילה, בוגר בית הספר שק”ד-דרכא ובוגר מגמת אמנות ועיצוב, שנפל בפעילות מבצעית ליד היישוב קדומים בי”ז בתמוז תשפ”ג 6.7.2023.

למדתי עליו מהוריו שסיפרו לי זכרונות ושיתפו אותי בצילומים משפחתיים.

ברקע, ציירתי בצבע לבן-עדין, בהשראת תמונות הילדות של שילה וזיכרונות משפחתיים. החלטתי להוסיף את הציורים הקטנים, משום ששילה היה לא רק לוחם, אלא גם בן, אח וחבר טוב. רציתי להחיות את הדמות בסגנון ריאליסטי ולכן מצאתי שהוא מתאים במיוחד לעבודה שיש בה מימד של זיכרון והנצחה.

בתוך זמן לחוץ של המלחמה חיילים מצליחים להכניס קריאה בתורה. אשרי העם שאלו חייליו. 

נייר העמדה:

שני חלקים של האחד

זה שכאן מביט, צופה

וזה ששם נשאר, קופא

מחפש ותר אחרי המקום

החלל שנשאר, הקור והחום.

החיוך שלי ואולי שלו,

החיוך שלנו, כאן, בשבילו.

מתכת זכוכית היסודות כולם

מלאכי השרת ונשמות העם

זועקים את השבר שירד לעולם

נזכור תמיד שאנחנו לא לבד.

כמים הפנים לפנים 

כך פרצופיהם שונים

כן לב האדם לאדם 

ויהיו שניהם לבשר אחד

ה’ אלוקינו איתנו, ה’ אחד

במותם ציוו לנו חיים,

ובזכותם כולנו כאן מביטים.

קדימה  / / אהרון בס

כַּמָּה קָשֶׁה לְהַבִּיט אֶל הָאֹפֶק הַבָּהִיר

כְּשֶׁהַמַּבָּט נָטוּעַ בָּאֲדָמָה וְהָרַגְלַיִם שְׁקוּעוֹת

בְּבֹץ הַכְּאֵב וְהַתַּדְהֵמָה

אֲבָל כְּלָל רִאשׁוֹן בְּכָל מַשְׁבֵּר

לֹא מַבִּיטִים לְמַטָּה וְלֹא לְאָחוֹר

מְיַשְּׁרִים מַבָּט אֶל נְקֻדַּת הָאוֹר

וְצוֹעֲדִים וּמוֹעֲדִים וּמִתְבּוֹסְסִים אֲבָל מִתְקַדְּמִים

צַעַד אַחַר צַעַד כְּאֵב אַחַר כְּאֵב

אֵין לָנוּ כָּל בְּרֵרָה אַחֶרֶת 

מִלְּהַמְשִׁיךְ קָדִימָה וְלִחְיוֹת

  רינת זגדון          •         יואב מליק         •         דוד שורץ

י״ב תמוז תש״ס         כ״ב טבת תשס״ד        ט״ז תמוז תשנ״ז  

כ״ב תשרי תשפ״ד     י״ג טבת תשפ״ד          כ״ז טבת תשפ״ד

העבודה מדברת על “היום שאחרי המלחמה”. היא עוסקת בהתמודדות של החיילים ביום יום עם הפציעה בגוף ובנפש.

הרישום פוגש אותנו בסיטואציה של לילה שקט, במקום ” נורמלי” כביכול עד ששמים לב לפציעה של הדמויות במרכזה. בחרתי לעסוק בנושא הזה של האור של הגבורה בהתמודדות, כיוון שיש לי בן דוד שנפצע קשה מאד בעזה ישר אחרי תחילת המלחמה והנושא מאד קרוב אליי.

בחרתי להכין לוכד חלומות צהוב, מגן דויד לבן מוכתם בצהוב ואדום בתוכו. על הלוכד חלומות לצד הצבע האדום ישנן שתי כלניות אדומות לייצוג החיילים הנופלים. מהלוכד משתלשלים סרטים צהובים, חלקם קרועים, מלוכלכים בצבע אדום או נושאים כיתוב בשחור.

אנחנו נושאים תפילה בדרך להגשמת החלום- שחרור החטופים.

“אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה:

לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.

בכיס אחד יהיה כתוב – “בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם”, 

ובכיס השני – “וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר” (בראשית יח, כז).” 

השנה חוויתי ביחד עם שאר המדינה,  מלחמה. 

במלחמה, כמו במלחמה, יש המון רגעים קשים אבל יש גם המון רגעים טובים שמחממים את הלב. 

צריך לדעת להסתכל על התמונה הכללית ולא רק על צד אחד- צריך איזון. לפעמים, כשרואים את כל הרע, מה שאנחנו צריכים זה לראות דווקא את הטוב ולפעמים צריך להזכיר לעצמנו שעדיין יש אנשים במדינה שלא חזרו לשגרה היומיומית שלהם, שאנחנו עדיין במלחמה. לזכור שלא הכל צבעוני ויפה.

ב 7.10 כשפרצה המלחמה ראינו את עוצמת החיבור ושותפות הגורל בין קצוות בעם.

בחרתי בפרויקט להתמקד בטוב שנוצר, בחיבורים, בביחד של העם ולא במחלוקות שקדמו למלחמה.

תמונות הידיים מבטאות בצורה ברורה את החיבורים והחברויות שנוצרו בין קצוות שונים כל כך בעם.

אני רוצה להאמין שהחיבורים האלו הם מה שמחזיקים אותנו ונותנים לנו תקווה, והלוואי שהם ימשיכו איתנו תמיד.

ציירתי את פניהן של הלוחמות שנהרגו במלחמה.

לכל אישה סיפור פורץ גבולות שנגע בי ומשך אותי לדמות ולציור שלה.

אוסף הדיוקנאות עומד מולי ומראה לי מה גדולה עוצמתן של נשים.

מאחלת לעצמי שהפרויקט שלי, המורכב מהרבה לוחמות וסיפורי גבורה שונים

יצליח לשקף את המסר על עוצמה נשית יהודית ואמונה בדרך.

על מובייל מגן דוד תלויות דיוקנאות של ילדים שנפגעו במלחמת חרבות ברזל.

כל ילד הוא סיפור,

כל ילד- עולם שלם של פגיעה בלתי נתפסת.

בחרתי במובייל כחפץ ששייך לעולם הילדים בצורת מגן דוד שסמן את הרצון למוגנות של  הילדים כל עוד הם ילדים ועל הפער הקשה בין הרצון למציאות.

פרשתי שרשרת גירלנדות ובמקום חלק מהנורות תליתי את דמויותיהם של נרצחי מסיבת הנובה

על הרצפה פיזרתי מנורות מנופצות מסמלות את הטבח הנורא.

בחרתי להציג את הדמויות כאור, כמו שהם היו בחייהם.

מאז תחילת המלחמה, הרבה בני נוער יצאו לעזור ולהתנדב בחקלאות, והרבה אנשים מתאמצים לקנות תוצרת חקלאית ישראלית.

הייצור הישראלי הוא נקודת אור בתוך המציאות החשוכה.

העבודה הזו פוגשת את המלחמה עם אנשים בכל מיני שונים: חטופים, חיילים, המפונים, ניצולי הטבח.

אני מקווה שכל אחד ואחת יקח את העבודה הזאת למקום שמנחם אותם ומחזק אותם.

בעקבות סיפורם של משפחת ביליה מאופקים. אריאל הי”ד הבריח את בני משפחתו דרך החלון.

בחרתי לצייר את אחותי, שירה בראון, ובתה. שירה הקימה מיזם ועוזרת לנשים שבעלם מגוייס.

היא שולחת לנשים מכל הארץ מארזים ומתנות לעודד אותן להמשיך להילחם ולהיות נשות חייל.

היא אשת חייל, חזקה ודמות להערצה לכל העולם ובמיוחד לבתה.

נערה ביום הזיכרון של אחיה שנפל נתקלת בזhכרונות ממנו בכל מקום ומתגעגעת לילדות שלה אתו.

רצינו לעשות סרט על הנושא הזה בגלל שכולנו מתמודדים בתקופת המלחמה עם שכול ועם מוות,
כל אחד מכיר מישהו שנהרג, והיה לנו חשוב להבין את החוויה הזאת יותר לעומק.

היצירה משווה את דמות החייל לדמות גיבור העל.

התמונה הזאת מראה את אווירת המלחמה באמצעות הרקע האפור ומטוסי חיל האוויר. רואים קסדת נשימה של חייל שנהרג אבל יוצאים מזה פרחים צבעוניים שמבטאים אופטימיות ותקווה לעתיד.

בחרתי לצייר ציור מבוסס על שיר, השיר הוא על ציפור קטנה פצועה וציפורים טורפים תפסו אותה, הציפור הקטנה רוצה לחזור לקן שלה ומחכה לנשר לבוא להציל אותה. בשיר הזה הציפור הקטנה היא עם ישראל, הציפורים הטורפים הם האויבים שלנו והנשר הוא משיח שבאה להציל את עם ישראל. אבא שלי שר את השיר הזה בקידוש אחרי הדלקת נרות, השיר הזה מתאר איך אני מרגישה בנוגע למלחמה בדרך מושלמת.

ציור זה הוא מחווה לחברה מהכיתה, שבן דודה סמ”ר רועי חיים וייזר הי”ד שנפל בקרב מול המחבלים בעוטף עזה ב-7.10,  הקריב את חייו והציל עשרות אנשים.

בחרתי לתאר את כדור הדיסקו המסמל את המסיבה בנובה. הקרע מסמל את מה שקרה שם, סיכות הביטחון מסמלות את החיילים שבאו לעזור.

בעבודתי שנעשתה בהשראת יצירתו של האמן רוסטם חוזין (קאזאן) “שתמיד תהיה שמש”, ציירתי ילדה שאיבדה את משפחתה במלחמה והיא נותרה לבדה. רציתי להעביר את תחושת האובדן, הבדידות והגעגוע והתקווה.