הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאד – אָמַר הַנַּעַר. הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם. הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר. יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ…לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל בְּהִ תְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶרוְעִם לֵיל, לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
(שיר סוף הדרך, לאה גולדברג)
האם הדרך היא רק אמצעי בשביל להגיע?
בארבע השנים האחרונות נסעתי ארבע פעמים בשבוע מערד לראש צורים בגוש עציון סה”כ כ 640 נסיעות בינות לנוף קדומים עוצר נשימה של המדבר ושל ההר. בכל פעם נפעמתי מחדשמהנוף ומהסיפור השונה שהדרך מספרת. אבל האם הנוף הוא זה שהשתנה או שדוקא אני זו שהשתנתי התבגרתי, למדתי, נפלתי וקמתי.
אין יום שעבר עלי אשר חזר על קודמו, בכל יום התמודדתי עם קשיים ומצבים חדשים. והיה נראה לי שהנוף שנשקף מולי בחלון האוטובוס משתנה יחד איתי. במהלך השנים התחלתיוסיימתי במקום אחר, הדרך נשארה אותה הדרך אבל אני כבר לא אותו אדם.
העבודה מסכמת בשבילי תקופה של צמיחה שמשתקפת בדרך שנסעתי ועוסקת ביחס בין פנים וחוץ, בין הנוף שנשקף מהחלון למי שעוברת בתוכו.
קישור לעבודת וידאו https://www.youtube.com/watch?v=y7hIE62N-Z0
