שירה אהלי, בוגרת אולפנת גילה, רמת בית שמש. על עבודתה ‘דלות החומר’

 דלות החומר

שירה אהלי, בוגרת אולפנת גילה, רמת בית שמש.

מבוא
בעבודתי בחרתי לעסוק בנושא קרוב ללבי – שכונות המצוקה בעיירות הפיתוח .
עיר מגורי, בית שמש, הייתה עיירת הפיתוח הראשונה שנוסדה בישראל, בתש”י -1950 , ואוכלסה בעולים חדשים ממרוקו , רומניה , תוניס ותפוצות אחרות .
במדינת ישראל קיימות 210 שכונות המוגדרות שכונות מצוקה. חלקן בשוליים הגיאוגרפים בעיירות הפיתוח וחלקן בשולי הערים הגדולות . הבניה הדלה הינה תולדה של הקשיים העצומים עמם התמודדה מדינת ישראל כאשר ישוב של 600,000 קלט למעלה מ900,000 עולים בין השנים תש”ח – תשט”ו 1948-1955 . בבית שמש הפער בין האזורים המפותחים של העיר לאזורי המצוקה הוא בולט במיוחד לאחר שבשנות התשעים הגיעה לעיר אוכלוסיה אנגלוסכסית חזקה שהקימה אזורי וילות מפוארות.
כתושבת שכונה חדשה ומבוססת בעיר לא יכולתי לעמוד מנגד, והדרכתי וריכזתי בשנתיים וחצי האחרונות פעילות נוער וילדים בתנועת נוער ובמועדוניות בשכונות וותיקות בבית שמש . האזורים הללו והמשפחות הגרות בהן תמיד הקסימו וריתקו אותי בהסתפקות שלהם במועט ובאהבה הפשוטה שלהם, וכך מצאתי את עצמי מציירת מתוך צילומים רבים שצילמתי בשכונה. לעבודתי אני משתמשת בחומרים ה”דלים ” שמצאתי זרוקים ברחבי השכונה כמו דיקטים שבורים וקרטונים .

מקורות ההשראה לעבודה
אסכולת “דלות החומר”
“דלות החומר ” הינה אסכולה רטרוספקטיבית אשר הוגדרה ע”י מבקרת האומנות והאוצרת שרה ברייטברג-סמל החל מתערוכה במוזיאון תל אביב בשנת 1986 ביחס ל קבוצת אומנים ישראלים אשר פעלו החל משנות השישים עד 1986. רפי לביא המייצג המובהק של הזרם לא הגדיר את עצמו כיוצר במסגרת ” דלות החומר ” ואף הסתייג מהגדרה זו .
מאפייני האסכולה מבחינת האמצעים האומנותיים החזותיים : שימוש בחומרים זולים , מראה “דל ” במכוון, שטח העבודה כשפה אומנותית שהינה ” דרך ישראלית לתיאור עולם”, העדר היררכיה מכוון ביצירה הנותנת משקל שווה לקו שיצר האומן במכחול ולגזירי העיתון המודבקים לתוך היצירה .
רפי לביא
יצירותיו של הצייר ומורה האומנות רפי לביא (1937-2007) השפיעו עלי רבות ביצירה . המאפיינים הבולטים של יצירותיו כשימוש בדיקט ובחומרים מצויים שונים, חוסר היררכיה בין מרכיבי היצירה, כל אלו הותירו בי רושם חזק, כמו גם נטייתו שלא להרחיב במילים אודות היצירה כשרוב יצירותיו נושאות את הכינוי “ללא שם” או “ללא כותרת”. הוא ראה במבע האומנותי את הערך העליון ולא במאמץ ובמיומנות לציור ריאליסטי. בראיון העיתונאי האחרון שהעניק בחייו, ערב פתיחת תערוכה שלו הגדיר את תפיסת העולם האומנותית אשר זכתה לכותרת “בחרתי בזכות השתיקה” לפיה יצירת האומנות מדברת בעד עצמה וערכה החשוב אינו החוויה האסתטית אלא המבע האומנותי אשר חייב לבוא מתוך היצירה ללא הסבר או נימוק נוסף.
ההשראה מרפי לביא ומאסכולת ” דלות החומר ” מבקשת לחדד ולהעמיק את המסר אותו ביקשתי להביע . הדלות של החומרים הזולים , מיעוט החומרים ופשטות העבודה הבלתי מהוקצעת עוזרים להעביר את המסר בבחינת ” מועט המחזיק את המרובה ”

האמצעים האמנותיים בעבודתי
משיחות המכחול- גסות, השארתי צבע לא מטופל בחלק מהמקומות על מנת להעביר את הפשטות ולהבליט את המצעים עליהם עבדתי.
צבע- הבעתי. ניסיתי בעזרת זריקות צבע בודדות בכל תמונה להשוות לתמונה חיות המסמלת את החיות והשמחה של השכונה.
חומרים – השתמשתי בכוונה בחומרים המסמלים דלות- ולכן הצבעים בהם השתמשתי הם חומרים זולים כגון גואש זול, עיפרון, פחם, פנדה וכד’ והמצעים שעל גביהם עבדתי נאספו מחצרות השכונה, וע”י כך גם מסמלים את השכונה עצמה שעליה התמקדתי בעבודה ויוצרים חיבור בין מה שמצויר אל החומר שעליו הוא מצויר.
טכניקה- מעורבת
בציורים עצמם התמקדתי בעיקר בתמונות המאפיינות את השכונה ושכונות מצוקה ככללם, כגון דודי השמש הצפופים האופייניים, חוטי החשמל החשופים, הטלפונים הציבוריים, הבניינים הישנים והכביסה התלויה. כל אלו משווים אווירה של עיירה שקפאה מזה 60 שנה, כאלו לא השתנה דבר.
רפי לביא התמקד רבות ביצירותיו בפריטי נוף אורבניים ומבחינה זו ההשוואה הנוצרת בין הבחירות שלו ושלי נותנת מימד של עומק ומבע לעבודה .
בכוונה ציירתי את התמונות שנראות סתמיות וכמו חלק מנוף חולף, והתמקדתי בהם, כמו שאיננו עוצרים ומתבוננים מספיק על השכונה והאנשים ומצליחים לראות ולחוש את השמחה והטוב שבפשטות שלהם.
דרשתי להתבונן בפרטים הקטנים שבשכונה ולנסות להעביר את האווירה של האנשים שבה בעזרת הבניינים הדוממים.
ויותר ממה שהבעתי בקווים שרשמתי, הבעתי יותר בחלק החסר אשר נועד להביא את הצופה למחשבה על החלקים החסרים בתמונה מה עומד מאחורי הדלות האורבנית ?

משמעויות נוספות
מסר אישי – המדיום הוא המסר The medium is the message
מאמרו המכונן של מרשל מק-לואן (Marshall McLuhan) “המדיום הוא המסר” השפיע רבות על זרם הפופ-ארט אשר בתורו השפיע על ” דלות החומר ” .
בבחירת השימוש ב”דלות החומר” אני מעצימה את קולה של ” ישראל השנייה ” .
אמירותיו של יאיר גרבוז אמן בולט ב”דלות החומר ” ותלמידו המובהק של רפי לביא . חרגו הרבה מעבר להקשר של ויכוח פוליטי ערב מערכת בחירות אל ויכוח תרבותי ועדתי נוקב .
דווקא בשימוש בדלות החומר אני מבקשת ליצור קריאת תגר על ניתוק האומנות הישראלית העכשווית מישראל השנייה ומצוקותיה .
באותם כלים אומנותיים של אותה אסכולה תל-אביבית חילונית ומנוכרת בהגדרה אני מבקשת ליצור כתלמידת אולפנה דתיה האוהבת וגאה בתושבי בית שמש על כיסי המצוקה שלה את המבע האמתי: החומר אולי דל אבל הרוח עשירה .

הבחירה שלי בדיקטים הייתה דו רובדית: ברובד הפשוט של המבקר בתערוכה רציתי להביע בעזרת הדיקט והקרטון את החומריות הדלה של החומרים, את מסר הניגוד בין החומר לרוח . היצירה אינה על מצע של קבנוס או נייר משובח אלא על דיקט אשר ברור לצופה ע כי מרחובה של השכונה הגיע .
ברובד העמוק יותר אצל המתבונן המכיר את האומנות הישראלית ואת ההומאז’ המובהק לרפי לביא יש כאן מסר עמוק יותר . “דומה שהדיקט, זה החומר המשופשף מכולם, שנעשה סימנו המובהק של הציור התל-אביבי, מסיים אף הוא את תפקידו ואינו מונחל עוד מוכנית לכל בוגר מדרשה. תחילתו בחיפוש אחרי חומר זול שישמש מצע נוח לקשקוש ולהדבקה (רפי לביא, 1968). לאחר שאומץ כחומר עירוני, חילוני, המאפשר מריחה שאינה טעונה בתכנים רבים, נעשה הדיקט, ככל שהלך ורב השימוש בו, לחומר טעון תל-אביביות, לחומר מזוהה. בשלב זה אף החלו להיבדק תכונות החוזק והשבירות שלו. כלומר, הדיקט עצמו הפך לנושא תכנים. ממצע – הפך למצב.”
כאן לקחתי את הדיקט וטענתי אותו בתימה אומנותית ובגישה השונה לחלוטין מהניתוח הקבוצתי של אומני ” דלות החומר “:
מבחינת השיח הארס-פואטי וביקורת האומנות ככל שאני מביעה ביצירה השראה גדולה יותר מרפי לביא כך אני מחריפה את המבע האומנותי המרים את קולה של ” ישראל השניה ” בשימוש במבע אומנותי אשר כפי שתואר לעיל אופייני לקבוצה התל-אביבית אשר כדברי ברייטמן- סמל “יש להם רק עיר ” . מבחינה זו הבחירה שלי באמצעי האומנותי הטעון כל כך במשמעויות תל אביביות מעצים את האפקט של היצירה דווקא בקרב בעלי ההשכלה האומנותית אשר הקישור לרפי לביא ולדלות החומר נעשה אצלם באופן אסוציאטיבי- מידי ללא צורך בתיווך והסבר .

הזיקה למקורות היהודיים
למרבה הפלא למרות ההגדרה החילונית ממרכיב הזהות של “דלות החומר ” מבקר האמנות האמריקאי רוברט פינקוס-וויטן ראה בקבוצה זו השפעה יהודית חזקה . לדבריו העיקרון היהודי הקדום ביותר מאז ימי אברהם אבינו של מונתואיזם בא לידי ביטוי ביכולת ההפשטה הצורנית של יוצרי ” דלות החומר ” .
גם ברייטברג-סמל במאמרה ” אגריפס נגד נמרוד ” רואה ב”דלות החומר ” אומנות חילונית פלורליסטית הדוחה את אירופה האלילית וחוזרת אל המופשט היהודי .
אהרון שבתאי כתב בהקדמה לתערוכה בשם ” ציונות חילונית ואומנות מערבית ” אשר הוצגה בארה”ב ב1989 כי הצניעות וההסתפקות במועט הוא המשך למסורת היהודית של הסתפקות במועט של ר’ עקיבא ורחל הגרים בגורן .
למרות שאין בקבוצה זו ביטוי ישיר הרי כדבריו של חוקר האומנות והאוצר גדעון עפרת:
” את היהדות נאתר איפה לא ברבדיה החיצוניים של האומנות הישראלית , לא בשופר , לא באריות מכונפים וגם לא בריחופים שגאליים ”
ואכן נדמה לי שעקרונות ” דלות החומר ” כבר נוסחו ע”י מרן הרב קוק זצ”ל
“לכללות חמדת היופי האמנותי, המתגשם ביצירות מעשיות, מעשה ידי אדם, מתיחס עמנו ביחס טוב וחביב, אבל גם מוגבל .נזהרים אנחנו משכרון והפרזה אפילו מדברים היותר נשגבים ונעלים”
הרב קוק ראה איפא בחוסר ההיררכיה באומנות מבע יהודי חשוב ובדלות החומר הכרה במגבלות האומנות : “החשבת המופרזת של האומנות עד כדי ערך בפני עצמו יש בה משום אלילות” .
גם למבע האומנותי החסר והלא מושלם שבא לידי ביטוי ביצירתי בבית הלא שלם יש יסוד יהודי בהלכות הבסיסיות של הציור והפיסול בשולחן – ערוך המתירות את הציור והפיסול של דמות לא שלמה ומערכת כוכבים עם השמטה מכוונת .
ולכן גם מבחינתי כיוצרת דתיה הקשר והזיקה לאומנות היהודית היא בראש ובראשונה בשאלה הערכית אשר הולידה את היצירה .
מי שנתן לי את הכוח לצעוד מדי שבת שעתיים אל שוליה של העיר. הוא שנתן לי את הדחף ליצירה הבאה מתוך הערך המכונן של ” ואהבת לרעך כמוך ” ובתוספת של הלל הזקן שזוהי כל התורה .

לסיום,
סמלי הדבר שיצירה זו חותמת מסע מרתק ומעשיר במגמת האומנות עם המורה טליה פאר . לעיתים קרובות תלמידי אמנות בתיכון מבקשים ליצור וללמוד טכניקות ומתרעמים על הלימוד העיוני . במקרה שלי הלימוד העיוני של תולדות האומנות והכלים שהקנו לי לעיון באומנות נתנו תנופה ועומק לקריאה אותה ביקשתי להביע במסגרת פרויקט הגמר שלי .
ועדיין למרות 1,500 המילים שכתבתי כאן על עבודתי ועל הרקע האומנותי שלה, לא כתבתי מילה אודות המסקנות מהיצירה. את זה אני משאירה למתבונן. אני, כיוצרת צעירה, מושפעת מרפי לביא. שומרת על זכות השתיקה .

עד כמה אהבתם את היצירה?
דילוג לתוכן