מחוברים – על נוכחות הטלפון הסלולרי בסרטי תלמידים / יהודה ויטלזון

מחוברים – על נוכחות הטלפון הסלולרי בסרטי התלמידים של מגמות התקשורת והקולנוע בחמ”ד

יהודה ויטלזון, מדריך ארצי לימודי תקשורת והפקה בחינוך הדתי

נדמה שהאפיון המרכזי שניתן לשייך לנוער הישראלי בעשור השני של המאה העשרים ואחת הוא תלותו הגדולה בטלפון הסלולרי המכונה ‘טלפון חכם’. בשכבם ובקומם, בישיבתם ובהליכתם, הנערים והנערות מתעדכנים, משחקים, מתעדים ומשתפים דרך המכשיר המתקדם. ההשפעות השונות של המכשיר על בני הנוער – כשאנו מתמקדים בעיקר באופיין השלילי – הפכו מושא לדאגה כנה מצדם של הורים ואנשי חינוך.

בחינת סרטי הגמר שהופקו בחינוך הממלכתי-דתי במהלך שנה”ל תשע”ח, מייצרת תמונה מאוד לא צפויה באופן שבו בני הנוער עצמם רואים את התופעה. במאמר התרשמותי זה, המתייחס לעשרת הסרטים העלילתיים שעלו לשלב הגמר בכנס היצירה הצעירה בחמ”ד, אצביע על האופן שבו בני הנוער עצמם מציגים בסרטיהם את תופעת השימוש בטלפון סלולרי, ואנסה להציע מסקנות שעולות מדרכי הצגה אלו.

מתוך עשרת הסרטים בשלושה לא מופיע טלפון סלולרי בכלל: הורים נבוכים שעוסק במשפחה חרדית בעלת קשיים כלכליים ומשפחתיים, רועת צאן שעוסק בהתמודדות חברתית של ילדת טבע בבית הספר היסודי והכפפה שהוא סרט בלשי אפל ותקופתי העוסק במשבר זהות של עולה חדש בשנות החמישים. מעניין לראות שההיעדר המוחלט מופיע אך ורק בסרטים שמבחינה סוציולוגית לא שייכים ליוצרים שהם כאמור נערים מתבגרים בישראל, בני ובנות הציונות הדתית. יתכן כי בני הנוער יכולים לתאר עולם נטול סלולרי באופן מוחלט אך ורק במרחבים שרחוקים מהם מבחינה היסטורית, גילאית או חברתית.

בשבעת הסרטים הנוספים מופיע ייצוג של טלפונים סלולריים, אבל רק באחד מהם (!) בסרט האחוז האחרון, הוא בעל נוכחות מובהקת שיש לה השלכות עלילתיות. מיעוט מפתיע זה מתחבר לכך שבכל הסרטים כולם, הדמויות הראשיות כמעט ולא עושות שימוש שהוא אינו תכליתי-מעשי בטלפון הסלולרי. רגעים שבהם הדמות הראשית משוטטת ברשת החברתית, מכלה את זמנה בבהייה במסך, או מחפשת נואשות אחר מטען, לא קיימים בכלל!

הדמויות הראשיות עושות שימוש מינורי תכליתי ומהיר במכשירים הסלולריים ושימוש זה נובע לרוב כחלק מצורך תסריטאי לקדם את העלילה. כך למשל בסרט אם תזכרי אותי מחר, כאשר בחורה שאיבדה את הזיכרון צופה בסרטון ששלח לה החתן המיועד ומגיעה לשיא רגשי שגורם לה להחליט לבטל את חתונתם. או הנערה המתנדבת באיינשטיין 12 שמתקשרת לבטל שיעור פרטי כשהיא מבינה שהילד ואמו מצויים בעימות קשה ואלים. ישנן עוד דוגמאות מיתר הסרטים, ובכולם ניתן לשים לב כי השימוש של הדמויות הראשיות הוא תכליתי בלבד ואינו ממושך יתר על המידה.

לא רק שהדמויות הראשיות (ילדים, נערים ונערות כולם) נמנעות משימוש התמכרותי במכשירים הסלולריים, אלא שמרביתן גם מזוהות עם מאפיינים חברתיים מפותחים וחיוביים. כך למשל בסרט איינשטיין 12 הנערה עוסקת במחויבות חברתית ומזהה מצוקה של הילד אותו היא חונכת. כך גם בסרט על הדרך, הנערה עוסקת בפעילות ספורט קבוצתית, ועל רקע המצב הביטחוני המסוכן מפתחת מערכת יחסים מורכבת עם נהג ההסעות הערבי. הילד בסרט עין אחת עצומה מזהה קשישה שעוברת התעללות ומצליח להביא ללכידתה של המטפלת המתעללת בה, ובני נוער בסרט גמר עסוקים בהפקה קולנועית שמלווה במורכבות של עשייה בעת לימודיהם.

בחלק קטן מהסרטים, הגיבורים מאופיינים כבודדים או מנודים ולאורך הסרט הם מבקשים את האינטראקציה החברתית ואת תשומת הלב. בני הנוער האלה מוצגים בסרטים ככאלה שמנסים ליצור קשרים חברתיים ולא מחפשים מפלט בעולם הווירטואלי (כפי שקורה לעתים במציאות). כך זה במזל סרטן כשכל המוטיבציה של הנערה נובעת מרצון לקשר אמיתי וטוב עם בנות כיתתה שמתעלמות ממנה. מצוקה זו בולטת ביתר שאת בסרט האחוז האחרון שבו מוצג ילד הנואש לתשומת לב מהוריו ובאופן סמלי חובב שחמט – משחק שמצריך אינטראקציה חברתית.

ומי בכל זאת עושה שימוש תכוף בטלפון הסלולרי? ובכן, מעיון בסרטים ניתן לגלות אצבע מאשימה כלפי המבוגרים שמאריכים את יום העבודה שלהם ולמעשה הם נוכחים-נפקדים בביתם בגלל השימוש בטלפון הסלולרי. בסרט האחוז האחרון מאפיין זה בולט בצורה משמעותית, והוא מהווה קונפליקט מרכזי בסרט, כאשר הילד הקטן לא מקבל תשומת לב מהוריו, בעוד אלו עסוקים בענייניהם ועיניה של האם לא זזות מן המכשיר ‘החכם’. יוצרי הסרט מתמקדים בעניין זה ומבליטים אותו היטב, בייחוד בסוף הסרט כאשר האם נחלצת לבסוף לעזרת בנה שנקלע לסכנה ובריצתה אליו הטלפון הסלולרי שלה נופל על הרצפה – זהו רגע של גאולה בעיניי, גם של הילד שניצל וגם של האם.

אבל לא רק באחוז האחרון ההורים מחוברים ללא הרף למכשיר; גם בסרט מזל סרטן כשהנערה רוצה לשתף את האם אודות מצוקתה החברתית, האם בדיוק מקבלת שיחה מהעבודה ונעלמת מהמטבח. אִמהּ של הנערה לא תשוב עוד במהלך העלילה ומי שיהיה ‘המבוגר האחראי’ יהיה אחיה של הנערה. מוטיב זה של התעלמות הבאה לידי ביטוי דרך סמל הטלפון מופיע גם בפתיחת עין אחת עצומה, כשהילד משחק לו ומייצר הרפתקאות והאם שקועה בטלפון הסלולרי, והאב נעדר לגמרי ונוכחותו ומופיע אך ורק בשיח טלפוני מתומצת.

האצבע המאשימה נוכחת אך לא מוחלטת. בניגוד להורים שצוינו בסרטים לעיל, ניצב האב הכפרי בסרט רועת צאן. אב זה שנדמה כי החליט לבחור באורח חיים שאינו טכנולוגי, ולא נראה בכלל עושה שימוש בטכנולוגיה מתקדמת כלשהי, ער לזהות את מצוקת בתו שלא רוצה ללכת לבית הספר בשל חרם חברתי. הוא מקשיב לה, מייעץ לה ובכך רואים עד כמה הוא מעורה ומודע לסובב אותו. ניתן לציין בהקשר זה גם את דמות האב באם תזכרי אותי מחר, שגם הוא מנסה לסייע לבתו במצוקתה והוא נתפס כקשוב ורגיש כלפיה.

מעבר לייצוג של הטלפון כמאפיין היעדרות הורית, אפשר לראות כי בחלק מהסרטים מתאפיינות דמויות-משנה שטחיות או אנטגוניסטיות דרך השימוש ההתמכרותי בטלפון הסלולרי. כך חברתה של הנערה המתנדבת בסרט איינשטיין 12 שעסוקה בצילומי ‘סלפי’ ובשיחות ארוכות בסיומו של הסרט, בזמן שגיבורת הסרט מזהה את מצוקתו של הילד ומבינה שהוא סובל מאלימות פיזית של ממש. כך זה גם בסרט מזל סרטן כשבנות כיתתה של הנערה שעליה מתבצע החרם עושות שימוש בטלפון הסלולרי מעת לעת – מתעדכנות בכיסויים אופנתיים למכשיר וששות לבצע צילומי ‘סלפי’ במסיבת הפיג’מות.

אם נסכם, נדמה כי אפשר למצוא בסרטים דיכוטומיה בין המכורים לסלולרי שמזוהים כ’נעדרים’, ‘עיוורים’ או ‘שטחיים’ והם דמויות הוריות או דמויות משנה שמזוהות עם תכונות שליליות. ייצוגם של ההורים המכורים לטלפון הסלולרי מציב מראה כלפי הדור המבוגר שמצד אחד מבקר את הילדים על השימוש הרב שלהם במכשיר, אך מצד שני עסוק בעצמו באותו מכשיר ממש מבלי לשים לב ל’צביעות’ בהתנהגותו. בני הנוער בסרטים, מייחלים באופן סמוי וגלוי שהוריהם יניחו את המכשיר ויהיו קשובים אליהם.

מן הצד השני של הדיכוטומיה, מוצגים אלו שמנותקים מהסלולרי ומחוברים לסובב אותם, שהם בני-הנוער-גיבורי-הסרטים עצמם, והם מזוהים כבעלי אינטראקציות חברתיות בריאות, או לפחות ככאלה המחפשים אינטראקציות מסוג זה. אפשר לזהות בהקשר הזה פער תמוה בין השימוש התכוף של בני הנוער בטלפונים הסלולריים במציאות המוכרת לנו (שימוש שנדמה כי אין מי שיערער עליו), לבין ייצוגם העצמי בסרטים שבו הם חופשיים משימוש התמכרותי ועושים בו שימוש תכליתי, יעיל ומהיר, לעתים רחוקות בלבד.

לשאלה – מנין נובע הפער הזה? יתכן ויהיו מי שיגידו שמדובר בהכחשה של הנוער למצבו בתחום זה (סממן של התמכרות). יהיו גם מי שיטענו שבשל הצורך התסריטאי-הטכני, על הגיבור להיות מנותק משימוש סתמי בסלולרי שלא מקדם את העלילה. אולי יהיה מי שישער כי זו השפעתו של המורה המעשי שמלווה את הפרויקט ודורש לייצר דמויות ערכיות יותר.

ואולי, אולי, דרך אפיון גיבורים ‘נטולי סלולרי’, מובעת משאלת לב של בני הנוער יוצרי הסרטים, לחיים משוחררים וחופשיים יותר, מנותקים מהמסך ומחוברים לסובב אותם בעולמם.

עד כמה אהבתם את היצירה?
דילוג לתוכן