מה בין שרה שנירר למרלין מונרו? אמניות חרדיות בשיח נשי / נעה לאה כהן

בס”ד

מה בין שרה שנירר למרלין מונרו? אמניות חרדיות בשיח נשי

נעה לאה כהן[1]

המאמר פורסם בקטלוג צאינה וראינה, אוניברסיטת באר שבע, אפריל 2017.

יהודית לוי (ילידת 1993, שם בדוי) יצרה לאחרונה סדרה בשם “זהות מתוהדת” (2016). בסדרה היא מתפלמסת עם עקרונות תפישתיים ומחשבתיים של החברה החרדית, שבה גדלה ושאליה היא משתייכת, ומציפה ברוב אומץ וביקורתיות נושאים בוערים.

התמונה הראשונה בסדרה, מרלין מונרו שלי 1, מתכתבת עם תרבות הכוכבים של המערב ומציבה לה תשובה. מרלין מונרו הפכה למותג מייצג של דמות נשית בעלת עבר מפוקפק, שהייתה לאייקון קולקטיבי בתרבות המערב. ביצירה הנוכחית, היא מוחלפת בדמותה של שרה שנירר, מייסדת מוסדות בית יעקב, שבזכות מפעלותיה הייתה לדמות אם בחברה החרדית.

כדי להבין את יצירותיה של יהודית לוי, אמנית חרדית צעירה, ברצוני להקדים ולתת רקע קצר על מקום הנשים בחברה החרדית המודרנית. רקע זה ייתן מענה, בין השאר, לשאלות מדוע פג קסמו וסר חִנו של הספר צאינה וראינה ומדוע הוא נעשה בלתי רלוונטי במגזר זה שעבורו נכתב. כמו כן, יצביעו דברי הקדמה אלה על מהלכים מהפכניים שעברו הנשים. אם ראשיתם של מהלכים אלה הייתה אינטואיטיבית ולא מודעת, הרי שבמאה ה-21 השינויים שחוללו הולכים ומתמסדים באופן מודע יחסית, על אף יחסו האמביוולנטי של הממסד החרדי. את תחילתו של שינוי זה, שניתן לכנותו פמיניזם שמרני או לא מוצהר (המגזר החרדי ימנע מלהתנסח כך), אפשר לייחס לשרה שנירר (1935-1883), תופרת פשוטה מפולין, חסידת בעלז, שנכנסה לפנתיאון הרבניות החרדי הליטאי ואף זכתה לכינוי “אמנו שרה”.

במאמרו “האשה החרדית”, מצביע מנחם פרידמן על הסתירה לכאורה בין יחסה המתקדם, ללא אח ורע בזמנו, של החברה היהודית לאישה, לבין האתוס “כל כבודה בת מלך פנימה” (תהילים מ”ה: י”ד) המגביל את פעילותה הציבורית ואת שותפותה הדתית הפומבית.[2] בעקבות המהפכה התעשייתית, חלו שינויים במעמדה של האישה החרדית: כתוצאה מקשיים כלכליים ומאחר שהציווי ההלכתי ללמוד תורה אינו חל על נשים, נדרשו נשים אורתודוקסיות לעבוד לפרנסת ביתן מחוץ לקהילה הסגורה. בנוסף, עם חקיקתו של חוק חינוך חובה, החלו הנערות ללמוד בבתי ספר כלליים; כחלק מעסקת חבילה, הן “הופקרו לכך” כדי למלא את מכסת היהודים ולשחרר את הבנים ללימוד תורה.[3] תופעות אלו הולידו חשיפה להשכלה כללית ופוליטית, ידיעת שפות זרות וצריכת תרבות (תיאטרון, מוסיקה וספרים). נוצר מצב פרדוקסלי, שבו נשים רכשו השכלה כללית, אך נבצר מהן להעמיק את ידיעותיהן במסורת היהודית בגלל איסור תלמוד תורה לנשים בהתבסס על מאמר חז”ל שלפיו “כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תִפלות” (סוטה כ: ע”א). מטעם זה, בין השאר, נכתב בזמנו הספר צאינה וראינה. עם זאת, הפרעות ומלחמת העולם הראשונה העמיקו עד מאוד את הפער הזה ותרמו להתגברות החילון והמודרניזציה של החברה היהודית המסורתית.

בתקופה זו, מגיעה שרה שנירר לווינה כפליטה, מתוודעת לחינוך הבנות בגישה הניאו-אורתודוקסית ושואבת מכך השראה לבניית מודל לחינוך הבנות החרדיות במזרח אירופה. בשנת 1917, היא מקימה את בית הספר הראשון של בית יעקב בקראקוב, שבו לומדות עשרים וחמש בנות לימודי קודש ומקצועות חול בחדר התפירה הקטן שבביתה. שנירר אינה נכנעת להתנגדות, האלימה לעיתים, ליוזמתה. גם הורים החוששים שמא לימודים ייפגעו בסיכויי בנותיהם למצוא שידוך טוב אינם מרפים את ידיה. היא מבינה כי עליה לקבל את ברכתם של רבנים חשובים. אחיה מסייע לה להשיג את ברכתו של האדמו”ר מבעלז. מאוחר יותר, היא מקבלת גושפנקא רטרואקטיבית מהחפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן, 1933-1839), שכתב: “עניין גדול ונחוץ הוא בימינו אלה [לייסד בתי ספר לבנות] אשר זרם הכפירה ר”ל שורר בכל תקפו […] וכל החששות והפקפוקים מאסור ללמוד את בתו תורה, אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה. כי לא כדורות הראשונים דורותינו […] אשר בדורות הקודמים הי[תה] לכל בית ישראל מסורת אבות ואימהות לילך בדרך התורה והדת ולקרות בספר צאינה וראינה בכל שבת קודש, מה שאין כן בעוונותינו הרבים בדורותינו אלה”.[4] מעמדה של שנירר השתנה באחת כשתנועת אגודת ישראל פרסה עליה את חסותה. מאז הלכו והתרבו מוסדות בית יעקב ברחבי העולם. היום לומדות בהם מאות אלפי תלמידות, וכבר אין בת במגזר החרדי שאינה לומדת מקצועות קודש.

שנירר המשיכה את גישתו של החפץ חיים בכל הנוגע להאדרת נשות העבר וביקשה לכונן קשר בין תלמידות זמנה לנשים מדורות קודמים ולהקהות באמצעותו את העוקץ המודרני של מהלכה. כדי לזכות בלגיטימיות, היא יצרה אתוס מחודש, ואפילו מומצא, של האישה היהודייה האידיאלית ואף העזה להעלות על הכתב את רעיונותיה ומחשבותיה. לספר צאינה וראינה קמו אפוא מתחרים שדחקו אותו לקרן זווית כטקסט פרשני לנשים.

סיפורה האישי של שנירר לוט בערפל בשל הגישה ההיסטוריוגרפית האידיאליסטית, הבאה על חשבון העובדות היבשות, אשר שוררת בציבור החרדי.[5] יומניה פורסמו בארץ בגרסה מצונזרת ובתרגום משוכתב לעברית. שנירר אף ביקשה בצוואתה מתלמידותיה שלא יתלו את תמונותיה במוסדות שהקימה; “שאוני על לוח לבכן”, אמרה להן. היא מיעטה להצטלם ורק שני תצלומים שלה שרדו, ובהם השתמשה יהודית לוי. באחד, ככל הנראה מצעירותה, שעבר ריטוש אמנותי והפך ל”ייצוגי” (הוא מופיע על תעודות של בית יעקב), היא נראית בכיסוי ראש; באחר, שצולם בערוב ימיה, שערה מבצבץ מתחת לכובעה.

במרלין מונרו שלי 1, לוי מחליפה את הדימוי המשוטח של מרלין מונרו מיצירתו של אנדי וורהול (Andy Warhol) בתמונה המרוטשת של שנירר. במרלין מונרו שלי 2, האמנית משווה את הגרסה האידיאלית של דיוקן שנירר לדיוקן מסוף חייה. בעבודה אחרת בסדרה, מופיע זיווג נוסף – שרה שנירר והרבנית מבעלז. הגם ששתיים אלה היו שייכות לאותה חסידות, האחרונה הקימה מוסדות לבנות בשם בית מלכה ששמו להן למטרה לשמר את ייחודן המגזרי.[6] ביצירתה, לוי מנסה לשרטט דמויות מופת נשיות של המגזרים השונים, באמצעות השוואתן ובחינת מקומן בחייה-שלה ומשתעשעת בייצוגן החזותי, במיוחד למול פרטים אניגמטיים מחייה של שנירר. היא מעלה שאלות אמביוולנטיות, שמצד אחד מאדירות ומשרתות את “התעמולה החרדית”, ומצד אחר – מסגירות ביקורת פנימית מובלעת.

הוא הדין בסוגיית השידוכים. בסדרת העבודות “בחור טוב” (2016), לוי מגחיכה את המוסד הזה ותוהה במבט ציני על גורל תכניתו של החזון איש (אברהם ישעיהו קרליץ, 1953-1878), שהכשיר את עבודת הנשים כדי לאפשר לגברים להקדיש את כל זמנם ללימוד תורה בישיבה. היא מוחה ביצירתה על סרגל הסטטוס האבסורדי, שלפיו נמדד בחור בן תורה, כאשר, במקום להידרש לאופיו, עוסקים בשאלת עלות החזקתו. בתהייתה על החלוקה המעמדית הזאת, היא משתמשת בסגנון פופ ארט אנכרוניסטי, הנחשב “מודרני” בחברה החרדית השמרנית במוצהר,[7] כדי להציף באופן הומוריסטי עמדות בעייתיות במגזר. סוגיה בעייתית נוספת, שלוי מעלה, היא סוגיית הנשים אשר הגיעו לפרקן וטרם נמצא להן שידוך והמכונות בחברה החרדית “מתוסבכות”, שם ששאלה לאחת מסדרותיה (2016).

לוי שייכת למגמה רפלקסיבית ומורכבת המסתמנת זה שני עשורים ויותר בקרב יוצרות חרדיות. ראשונות היו הסופרות ובעקבותיהן באו יוצרות הקולנוע החרדי,[8] שנדרשו באופן ביקורתי, אך בונה, למצבים שקודם לא נדונו בפומבי בחברתן. מגמה זו טרם באה לידי ביטוי מובהק באמנות הפלסטית החרדית האידיאליסטית, נוסטלגית, נאיבית ומגויסת ברובה.[9]

לוי גם מצביעה על נקודת מפנה הקשורה גם בחוזרות בתשובה, כמו לדוגמה האמנית סיגל אדלמן (ילידת 1961, בוגרת מדרשת נתיב בינה[10]), הבוחנות, בין היתר, את תפקידו ומשמעותו של כיסוי הראש בבניית הזהויות המגזריות השונות.[11] באחת מעבודותיה, אדלמן הציבה, זו מול זו, זוג פרוטומות נשיות או, ליתר דיוק, צמד ראשי קלקר לפאות, הנפוצים במיוחד בחברה הליטאית ובדרך כלל באים בשניים: לפאת יום חול ולפאת השבת. ראשים אלו הנדמים כזוג פסלים מוחזקים, למרבה האירוניה, ב”קדש הקדשים” של הבית היהודי – בחדר השינה. בהעמדתה של אדלמן, הראשים מאזכרים את הכרובים בבית המקדש – “ופניהם איש אל אחיו” (שמות, כ”ה: כ) – אשר מדרש בראשית רבה (כ”ג: י”ג) מציין שפניהם היו פני אדם, ושקופית של דגם בית שני מעשה ידי מיכאל אבי יונה מוקרנת עליהם. אפשר לקרוא עבודה זו בשתי דרכים: קריאה פנים-מגזרית, ישירה ותמימה, הרואה באישה ובצדקנותה, הקשורה גם באקט כיסוי הראש, חלק משמעותי מתהליך הגאולה ומבנייתו מחדש של המקדש. זהו מסר אידיאולוגי המאדיר את האישה, אך מותירהּ חסרת פנים אינדיבידואליות בקבלה עליה את צו הצניעות וההסתרה המוטל על האישה במגזר החרדי. קומפוזיציית התצלום הסימטרית אינה מותירה ספיקות באשר לאתוס זה. קריאה נוספת, גלויה פחות, יכולה להכיל בתוכה גם שאלות לגבי התפקיד שהאישה נועדה למלא בתהליך הגאולה, המוצג לרוב מנקודת מבט פטריארכלית; והרי כבר עצם הקרנת דימוי של בית המקדש על גבי פרוטומות נשיות אומרת דרשני.

לוי צעירה בשנות דור מאדלמן, ומנטליות השיח שלה ושל בנות זמנה נועזת וגלויה יותר בביקורתה. אולם חשוב לציין כי הן לוי והן אדלמן אינן מבקשות לקעקע את המקום שאליו הן משייכות את עצמן מבחינה זהותית ותחת זאת משתמשות באמנות כבבמה ראויה לרפלקסיה תוך-מגזרית.

יהודית לוי, מרילין מונרו שלי 1, 2016, הדפס דיגיטלי על קנבס,

 30X40

יהודית לוי, מרילין מונרו שלי 2, 2016, הדפס דיגיטלי על קנבס,

 60X40

יהודית לוי, שרה שנירר והרבנית מבעלז, 2016, הדפס דיגיטלי על בד,

 30X40

יהודית לוי, שרה שנירר בהתחלה ובסוף, 2016, הדפס דיגיטלי על בד,

 60X40

יהודית לוי, בחור טוב, סדרה בת 6 עבודות, 2016, הדפס דיגיטלי על בד, 50X40

כ”א

יהודית לוי, מתוסבכות, 2016, הדפס דיגיטלי על בד,

60X40

סיגל אדלמן, זה מול זה, 2000, תצלום דיגיטלי,

100X70

[1] נעה לאה כהן, דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן בנושא אמנים חוזרים בתשובה, חוקרת אמנות יהודית עכשווית, מרצה במכללת אפרתה ובמכינת ‘בצלאל’ החרדי, אוצרת ומנהלת הגלריה ‘המקלט לאמנות’ גלריה יחידאית בשכונה חרדית.

[2] מנחם פרידמן, “האשה החרדית”, דפי דיון, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 1988, ע”מ 15-2. פרידמן היה בין הראשונים לחקור נושא זה; בהמשך הצטרפו אליו חוקרים ישראלים נוספים כגון קימי קפלן, רבקה נריה בן שחר, בלה ליוש ועוד.

[3] רחל מנקין, “‘משהו חדש לגמרי’: התפתחותו של רעיון החינוך הדתי לבנות בעת החדשה”, מסכת ב (תשס”ד), עמ’ 70.

[4] מצוטט בתוך יעל עצמון (עורכת), אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1995, עמ’ 290-273.

[5] מיכל שאול, “דור יתום מחפש אמא ‘מורשת שרה שנירר’ ככלי לשיקום החברה החרדית אחרי השואה” בתוך קימי קפלן ונורית שטדלר (עורכים), מהישרדות להתבססות: תמורות בחברה החרדית בישראל ובחִקרה, תל אביב וירושלים: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, תשע”ב (2012), עמ’ 54-31. המחקר מלמד ששרה שנירר הייתה גרושה, וככל הנראה נישאה בשנית בנישואין שטיבם לא ברור. על הגישה ההיסטוריוגרפית בציבור החרדי ראו : קימי קפלן, “שקיעה ושכחה, פריחה ועניין – מגמות ומאפיינים בחקר האורתודוקסיה”, ציון, כרך עד, תשס”ט (2009), עמ’ 372-353.

[6] במוסדות אלה אין מלמדים תורה ישירות מכתבי הקודש. (ראיון עם אסתי שדיאור, תחקירנית עיתון המודיע באנגלית).

[7] על שמרנות חרדית באופן כללי, ראו: עמנואל סיוון וקימי קפלן, חרדים ישראלים: השתלבות בלא טמיעה?, תל אביב וירושלים: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, תשס”ד (2003).

[8] ראו: מרלין וניג, הקולנוע החרדי, תל אביב: רסלינג 2011.

[9] קימי קפלן, “‘יש ריקבון רציני בחברה שלנו וצריכין להכיר את האמת’: ביקורת עצמית בשיח הפנימי של החברה החרדית בישראל”, בתוך: ש’ וולקוב (עורכת), מיעוטים, זרים ושונים: קבוצות שוליים בהיסטוריה, ירושלים תשס”א (2000), עמ’ 331-299.

[10] מדרשה ליטאית זו ידועה כמחזירה בתשובה, שרשמה לזכותה את החזרתן בתשובה של נשים בולטות במגזר החרדי. ראו: http://nativbina.com//. אדלמן הצטרפה מאוחר יותר למגזר החרד”לי.

[11] http://www.sigal-adelman.com/site/detail/departAlbum/albumPic.asp?category_id=56112&depart_id=133945

עד כמה אהבתם את היצירה?
דילוג לתוכן