ומי לא בא?: ימין ואמנות / דוד שפרבר

ומי לא בא?: ימין ואמנות / דוד שפרבר

מבקר האמנות יונתן אמיר כתב פעם בצדק כי מי שינסה לנתח ולאפיין את החברה הישראלית על פי האמנות שמוצגת בגלריות ובמוזיאונים עשוי לחשוב בטעות כי למעלה מתשעים אחוז מהישראלים הם חילונים ושמאלנים. ואכן, עובדה היא שבעוד השיח הפוליטי בארץ הוא שיח חי ותוסס, עולם האמנות ההגמוני, בהקשרו הפוליטי, מדבר כמעט אך ורק שפה אחת ודברים אחדים.

איך מוסברת עובדה זו בשיח האמנות המקומי? הנה תשובה מקובלת: גלעד מלצר, ראש תחום הלימודים העיוניים במדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית ברל, כתב: “השאלה בעיני אינה מדוע אמני הימין ואמנים דתיים אינם מקובלים על ידי הממסד והשיח, אלא מדוע ברובם המכריע הם עושים אמנות גרועה.” מלצר אינו מבטא עמדה שולית או יוצאת דופן בשאלה זו; אבחנתו דווקא מציגה בגלוי תפישה ועמדה מיינסטרימיות הרווחות מאוד במרחב ההגמוני של עולם האמנות הישראלית. הנחת היסוד המקובלת שם היא שיוצרים ימנים ברובם המכריע עושים אמנות גרועה. כמה דוגמאות נוספות לתפישה זו: האוצרת אלן גינתון (מוזיאון תל אביב לאמנות) צוטטה באומרה: “מעולם לא נתקלתי באמנות שנוצרת מעבר לקו הירוק ומצדיקה כניסה למוזיאון […] למתנחלים אמנם יש בתים גדולים וכסף – תנאים מצוינים ליצירה – אבל הם עסוקים בהרג ובדיכוי של האוכלוסייה הערבית […] אותי יותר מעניין להציג את נקודת המבט של האמנים הפלסטינים.” ; האמן יאיר גרבוז (לשעבר מנהל המדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית ברל) טען באופן מכליל שהסיבה לכך שאין אמנות טובה בקרב הימין היא שאין “שם טיפה אחת של הומור ואין שם רפלקסיביות – הפניית המבט הביקורתי פנימה”. והגדיל לעשות בתחום זה האוצר והחוקר גדעון עפרת (שבעצמו כתב את הטקסטים המשמעותיים ביותר על אמנות ימנית בארץ) כאשר כתב כי עצם השילוב בין ימין לאמנות הוא אוקסימורון. על בסיס ההבחנות הקושרות את האמנות העכשווית בהכרח לאוונגרד ולשמאל חברתי, כלכלי ופוליטי, טען עפרת שלא תיתכן כלל אמנות טובה בקרב הימין בישראל. מאמרו מסתיים במשפט מחץ חריף: “יכולים בעלי ממון ימנים ליזום ולממן בימות ‘תכלת’ ומרכזי ‘שלם’, שבהם תקודם מחשבת הימין, ברם שום כסף ושום יוזמה לא יצמיחו אמן ימני איכותי.”

מלבד היותה משוללת אמת היסטורית, האבחנה שלפיה עולם הימין ותפיסות אתניות ודתיות הן בהכרח נטולי ערכי הומניזם נדמית כביטוי גס לשוביניזם ולהתנשאות תרבותית; שלא כמו אמנות השמאל והיצירה הפוסט-ציונית, המוכתרות בשיח הביקורת כמבע הומניסטי ואוונגרדי נעלה, הענף האחר (הציוני-ימני-דתי לסוגיו) נידון בדרך כלל כאמנות שמרנית, פלקאטית, פולקלורית, מגויסת ונחותה. אולם הדיכוטומיה הזאת בין ימין לבין הומניזם קועקעה על ידי חוקרים שונים. למשל, ההיסטוריון זוהר מאור ערער לאחרונה על מערכת ההבחנות המקובלות בין מה שמתואר בדרך כלל כ’דרך המלך’ הציונית – הנתפשת כמודרנית, רציונלית וליברלית, לבין תפישות ימניות המאובחנות כנסמכות על חשיבה ועל פעילות פרימורדיאליות, אנטי-רציונליות ואנטי-ליברליות. הוא הראה כיצד דווקא בבסיס מגמות מתונות ושוחרות שלום בשלבים מוקדמים יותר של הציונות, כגון זו של תנועת ‘ברית שלום’ שדגלה בהקמת מדינה דו-לאומית, עמדו תפישות משיחיות ואתניות מובהקות. יתרה מכך, תפישות כגון זו שאפיינה מאוחר יותר את תנועת גוש אמונים הובילו בשלב מסוים לפרוגרמה פוליטית מתונה ושוחרת שלום, כך שהחיבור הנפוץ בין אנטי-הומניזם לבין ימין פוליטי אינה חד-משמעית כלל וכלל.

העובדה שקבוצות שוליים מפנימות את הנרטיב ואת הסטיגמות שהשיח ההגמוני השליט מייחס להם, היא תופעה ידועה. זו הסיבה לכך שהעיוורון ביחס לאמנות איכותית שמקורה בימין אינו רק נחלתם של מכונני השיח ההגמוני באמנות המקומית, אלא הוא בא לביטוי אפילו בתפישתם העצמית של אנשי אמנות ימנים, כאלה הפועלים בתחומי הקו הירוק ומעבר לו. האוצרת והמבקרת ציפורה לוריא – אחת הכותבות האיכותיות ביותר מעבר לקו הירוק ובחברה הדתית בארץ בכלל – התייחסה לאמנות הנוצרת בקרב תושבי ההתנחלויות כאל שדה שאמנם החל מתפתח בעשורים האחרונים, אך טרם הגיע לבשלות. לא פעם עולה מדבריה כי אמנים ואמניות אלה הם יוצרים בוסריים, אשר ממש כמו ילדים, עם הרבה אהבה, טיפול, עידוד והשקעה אולי יצרו בעתיד אמנות ראויה. כאשר הציב לפתחה גדעון עפרת את האתגר לאצור בגלריה זמן לאמנות בתל אביב תערוכת יצירות של אמנים מעבר לקו הירוק, היא לא נענתה לו. סביר להניח שבהשפעת התפישה המקובלת בארץ, גם היא לא האמינה שתערוכה כזו תהיה איכותית מספיק.

לוריא גם התיישרה מול השיח ההגמוני בהקשרים נוספים. למשל בראיון אחד היא טענה ש”אין לאמנות זו [אמנות המתנחלים] מקורות חזותיים לשאוב מהם, ולכן ביחס לאמנות הישראלית המקובלת ניתן להתייחס אליה כאל אמנות נאיבית”. הנחה מכלילה ומוטעית זו מקובלת מאוד בשיח ההגמוני ביחס לאמנים דתיים. כך לדוגמה הצביעה חוקרת האמנות נעמי מאירי-דן על “קושי מסוים שאותו חשים אמנים מקומיים (‘דתיים’ בעיקרם)” ביחס לנושאים ולאיקונוגרפיה הנוצריים. זוהי טענה מופרכת ומשוללת כל יסוד במציאות; אמנים ואמניות דתיים רבים התייחסו לאיקונוגרפיה נוצרית בעבודותיהם (נזכיר לדוגמה את נחמה גולן, חנה גולדברג, אנדי ארנוביץ ורבקה פוטשובוצקי).

הנחות יסוד אלה בדבר נחשלותה של האמנות בקרב הימין, שהן כאמור הבון טון של שיח האמנות המקומי ונפוצות מימין ומשמאל, הן סטיגמות שחשוב לבדוק את תקפותן במציאות. הן מזכירות מאוד את הטענה של היסטוריונים בעבר שנשים לא יצרו שום יצירה תרבותית משמעותית במהלך ההיסטוריה ולכן נוכחותן נעדרת מהספרות ומהמחקר. למעשה מדובר במעגל קסמים: בעקבות העובדה שתחום מסוים אינו מקבל נראות ואינו נחקר, נטענת נגדו שהוא אינו קיים, וחוזר חלילה. אמנות טובה ששואבת מתפישת העולם הציונית ואף הימנית התקיימה וסביר להניח שהיא אף מתקיימת בישראל היום. היא פרחה למשל אחרי מלחמת ששת הימים בעבודות של אמנים, כגון מרדכי ארדון, משה קסטל, נפתלי בזם, פנחס שער ושמואל בונה, וגם היום יש אמנים ואמניות ימנים פורים משני צידי הקו הירוק. אלא שיצירתם של אמנים אלה נותרת כאבן שאין לה הופכין ככל שהדבר נוגע לשדה האמנות ההגמוני.

הנחות היסוד המדירות מתיימרות להציג את שדה האמנות כשדה אובייקטיבי, שבו שיפוטי טעם והערכת איכויות אמנותיות נעשים ללא כל פניות וללא הטיות פוליטיות. אלא שהסוציולוגיה של האמנות טוענת בדיוק את ההיפך: לתפישתם של תיאורטיקנים רבים בתחום זה, לא זו בלבד ששיפוטי טעם מוטים בהכרח על ידי אידיאולוגיות ועל ידי תפישות עולם פוליטיות, אלא ששדה האמנות הוא זירה מובהקת למאבקים פוליטיים.

אלא שבצד התובנה ששדה האמנות הוא שדה של מאבקים פוליטיים, מן הראוי למקד את הדיון סביב השאלה מדוע הימין בישראל מדשדש ואינו מציע מערך מורכב ואלטרנטיבי משלו בתחום האמנות. כפי שהראו חוקרי תרבות רבים, ההיררכיה בעולם האמנות נקבעת על פי איכות השיח המתהווה סביב האובייקטים האמנותיים ובעקבות מיצובם בעמדת כוח בעלת עדיפות ביחס לזולתם, יותר מאשר על פי אמות מידה אמנותיות. סביר להניח שבעולם הימין יש אמנים טובים וטובים פחות בדיוק כמו בעולם השמאל ההגמוני. לכן, סביר להניח שהגורם לדשדושו של עולם זה בתחום האמנות אינו בהכרח מיעוט היוצרים או האיכות הירודה של עבודותיהם, אלא בעיקר המחסור המשווע בגוף של כותבים, אוצרים ומבקרים שימשמעו את היצירות ויגלו את האיכויות הטמונות בהן מחד, ובמערך של אספנים, גלריות ומוקדי כוח תרבותיים וכלכליים, מאידך.

פרס היצירה בתחום הציונות שיזם לאחרונה משרד התרבות והספורט בתגובה על הקריאה לחרם אמנים על היכל התרבות באריאל הוא ניסיון המעיד על הבשלתה של הבנה בקרב הימין הישראלי כי שדה התרבות הוא שדה פעולה פוליטי חשוב שאין להזניחו, וכי חשיבותו אינה פחותה מהקמת התנחלויות או מהשתרשות בקצונה בצה”ל. אלא שהיוזמה הזאת לא רק נעשתה באיחור רב, אלא היא גם מגלה משהו על הבנתם החסרה של העוסקים במלאכה ומדגישה את המחסור בתשתית תיאורטית מעמיקה בקרב הציבור הזה. העובדה שוועדת השופטים שבחרה את הזוכים בפרס הנזכר כללה שלושה נציגים שאף לא אחד מהם הוא איש מקצוע בתחום האמנות חושפת חוסר הבנה הן לגבי האופן שבו פועלים יחסי הכוחות בתחום הזה והן לגבי הדרך שבה אפשר לתפוש בו עמדה משמעותית שתאפשר יצירת מהלך תרבותי עמוק ואו צבירת הון סימבולי ליצירות, לכוחות או לאג’נדות.

השפעתם התרבותית של פרסים שלא הצליחו להפוך לחלק מהקרביים של שדה האמנות היא בדרך כלל מזערית. לכן הפרויקט החדש הזה נדמה כמופע ראווה, פארסה של הפגנת כוח ריקה מתוכן וממשמעות. ובלשונה של לוריא: “… אם להיות כנה, אני חושבת שגם תמימות וחוסר הכרה והבנה של תהליכים ומגמות באמנות של הדורות האחרונים קשורים בכך.”

בצדק טוען גלעד מלצר ש”במקום להתבכיין מדוע אין ייצוג הולם [לאמנות הימין וליצירתם של דתיים] במחקר, במוסדות, באוספים, היה אפשר – צריך – להצביע על אמנים עכשוויים מ’מגזרים’ מודרים אלו, וחשוב מכך, לחשוף את האיכויות הטמונות בעבודותיהם, הרחק מן הלב ההגמוני”. זו קריאה מוצדקת לפעולה משמעותית ואפקטיבית, שנדמה כי ראוי שתיעשה קודם לכול על ידי אלה המשייכים עצמם לעולם הימין בישראל. רק כאשר הימין יצטרף לשיח התרבותי-אמנותי המורכב הקיים בארץ, יתגלו אותם כוחות הפועלים לעת עתה רק בשוליים החשוכים של שדה האמנות.

מאבקן להכרה של מגמות שוליים ושל קבוצות מודרות יכול להעשיר את השדה ולהפרות את השיח. מאבק זה חשוב מעצם האתגר שהוא מציב למרכז באשר הוא נוגע ביסודות כמו דמוקרטיה, פלורליזם, רב-תרבותיות והסכמה שלא להסכים על הכול. יתרה מכך, תרומתו של מהלך כזה עשויה לקדם בניית שדה שבו מתקיים מאבק אמנותי-תרבותי ופוליטי פורה, עמוק ורציני. לעת עתה נותר עולם האמנות המקומי כשדה שבו כולם חושבים אותו דבר ואומרים אותו דבר, ולפחות בהקשר הפוליטי גם יוצרים כמעט אותו דבר.

  • דוד שפרבר הוא חוקר אמנות, מבקר ואוצר עצמאי. בעבר אצר וכתב במסגרת מרכז ליבר לאמנות יהודית באוניברסיטת בר אילן. מאמריו פורסמו בבמות אקדמיות ופופולאריות כאחד – מקוונות ומודפסות, כמו גם בקטלוגים מוזיאליים. שפרבר כותב בקביעות ביקורת אמנות באתר האינטרנט ערב-רב, ובינואר 2012 אצר יחד עם דבורה ליס תערוכה בינלאומית של אמנות יהודית פמיניסטית במשכן לאמנות בעין חרוד.
עד כמה אהבתם את היצירה?
דילוג לתוכן